"אנימציה היא שפה, לא כלי", טוען בלהט מקס אפשטיין, הרוח החיה מאחורי הסטודיו הייחודי לאנימציה "ילדי פרא", "הילדים עושים סרטים, ותוך כדי הם נוגעים בכל תחומי האמנות, מגלים את הכישרונות שלהם ומפתחים אותם. הסרט הוא לא המטרה הראשית, הילד הוא המטרה והדרך היא כל מה שקשור לפיתוח שלו – אם זה היכולת לדבר ולספר, לראות את הכלל ולעבוד בקבוצה".
אל הסטודיו של אפשטיין, בלב אזור התעשייה תלפיות בירושלים, מגיעים כחמישים ילדים בני 6־17. עבור רובם, המקום הופך במהרה לבית שני. כאשר נכנסים הילדים פנימה, הם מתקבלים בקריאות שמחה, ובין המורים לתלמידים נקשרות שיחות חולין נטולות מחיצות. "הילדים הם אמנים לכל דבר", מכריז אפשטיין, "הם אמנים יותר צעירים ופחות מנוסים, אבל כל ניסיון נחשב. בהרבה מקרים אנחנו לומדים מהם יותר ממה שהם לומדים מאיתנו. יש להם חופש ביטוי, ספונטניות ופתרון בעיות כל כך לא צפוי. הרבה פרויקטים של בוגרי ומנחי הסטודיו עברו דרך שיחה כזו או אחרת עם הילדים, שנתנו להם ביקורת".
קירות הסטודיו מעוטרים בציוריהם של הילדים. פה ושם מונחות דמויות חמר שיותר מאוחר יקבלו חיים ויהפכו לדמויות בסרטי האנימציה, וקיר שלם מוקדש לפרסים שקיבלו הילדים בפסטיבלים בינלאומיים על סרטיהם.
בפינת החלל נמצאים שלושה שולחנות אור ומצלמות. שם מתרחש הפלא: הילדים מצלמים את סרטי האנימציה שלהם לגמרי בעצמם. דלת נוספת מובילה אותנו לחדר המרכזי, שבו מתנהלים השיעורים. ביום שאנחנו מבקרים בסטודיו, השיעור מתנהל באנגלית שוטפת, לכבודו של אמן אורח שאינו דובר עברית. התחושה היא שמדובר בשיעור אמנות באקדמיה.
בחדר המבואה נמצא הארכיון של הסטודיו. ארבעה מדפי מתכת סטנדרטיים, עליהם מונחים בערבוביה מאות דפים. כאן אולי אפשר לראות את ההבדל הראשון בין הסטודיו של אפשטיין למקומות אחרים. פה, שום דבר לא נזרק לפח. "יש הבדל ענק בין חוג כלשהו לבין הסטודיו שלנו", הוא אומר, "חוגים זה דבר מאוד אנונימי. ברובם הילדים בקושי זוכרים את שמות המורים שלהם, והמורים בטח שלא זוכרים את שמות הילדים. אני לא מדבר על כולם, אבל זו נטייה אופיינית לימינו. כאן אנחנו מכירים לא רק את הילדים אלא גם את ההורים והמשפחות שלהם. הסטודיו בנוי על לקיחת אחריות אישית. לכל ילד יש חלק שהוא אחראי עליו, והוא יודע שבאחריותו לעשות אותו טוב, כי כולם תלויים בזה. הם מבינים את התפקיד שלהם כפרט בתוך השלם, וזה מאוד הפוך מהחינוך של היום".
סטודיו "ילדי פרא" נוסד ב־2011 על ידי וסיל סרבני ז"ל ומקס אפשטיין, שניהם עלו מבריה"מ ונפגשו בארץ, ומהר מאוד עלה ביניהם הרעיון לפתוח סטודיו לאנימציה. אפשטיין הוא אמן ופסל, השתתף בהפקות בינלאומיות ומורה לאנימציה כבר יותר מעשר שנים. סרבני – מוזיקאי, חוקר תרבות סין העתיקה ואנימטור – למד בילדותו בסטודיו דומה באוקראינה, אצל מפתחי השיטה, יולי ולינה קרסני. "וסיל הכיר לי את המורים שלו", מתאר אפשטיין, "התאהבתי בהם, ולמדתי מהם הרבה, ואז פשוט בנשימה אחת החלטנו לפתוח את הפרויקט".
מאיפה הגיע השם "ילדי פרא"?
"השם נוצר בשיחות המשותפות בין המורים לתלמידים. היו כל מיני אופציות, אבל הן לא החזיקו מעמד, ובאיזשהו שלב הילדים אמרו 'יאללה, אנחנו פראיים'. גם אנחנו, המורים, ילדי פרא, כי מה שמבדיל ילד ממבוגר, זה שהילד לומד – והמבוגר כבר לא, וכל אמן הוא בסופו של דבר ילד שמשחק בדברים.
"בגיל צעיר, זו לא יצירת הסרטים הרציניים שחשובה לנו, זה הרבה יותר לשחק עם העולם ולהכיר את החומרים, דרך עשיית האנימציה. בגיל טיפה יותר מתבגר, הטינאייג'ריות המוקדמת, המשחק הופך להיות סיפור יותר מטאפורי, הילד מספר סיפורים שהם אגדות כביכול, אבל כאלו שמתייחסות לחוויות שלו, הוא חווה את העולם והופך את החוויות לאגדה. ובגיל ההתבגרות אנחנו מגיעים לשאלה מי אנחנו מול עצמנו ומול החברה בעצם, ושם מתחיל הסיפור האישי, שם מתחיל הסרט".
החופש הופך לקיר
אפשטיין מכנה את ילדי הסטודיו הצעירים "אמנים", לא רק בזכות הכישרון. "יש פה הרבה סיפורים של ילדים לא מקובלים", הוא מספר, "הם לא מצליחים להתחבר, או שלא נותנים להם להתחבר ולהתקבל, ואלו תכונות של אמנים לרוב. זה מתפתח כבר בגיל מאוד צעיר, החוויה של איש בודד, שהבדידות היא חלק מתפיסת העולם שלו. הוא חייב להיות בודד, אחרת לא יוכל להגיע לכל מיני רגשות והבנות, וחלק מהילדים מכניסים את עצמם בכוח למצב של בדידות, בצורה קיצונית, גסה, מכאיבה לפעמים".
ואתם מתמודדים עם זה דרך האנימציה?
"אנחנו מנסים לתת להם כלים שמאפשרים לזהות את היופי, את הקסם, את ההתרגשות, כל התרגשות, כולל פחד, שנאה, אהבה ראשונה. כל דבר כזה יכול להפוך לנושא, וזה מאפשר להם לא להסתיר ולא להתבייש. בהרבה מקרים ילדים מגיעים לגיל ההתבגרות, וכל מה שבילדות היה חופש הפך עכשיו לקיר גבוה שלא מאפשר לזוז הלאה, כי לצייר כמו שהוא צייר כשהיה קטן הוא כבר לא יכול, ולצייר אחרת הוא עוד לא למד, ופה מתחיל חוסר הביטחון העצמי. גם פיזיולוגית הם מתחילים להשתנות, ונורא קשה להם להבין ולקבל את זה. יש המון פחדים, המון שאלות, מה יהיה בעתיד, איך אתקבל, האם אצליח, האם אני ראוי".
איך האנימציה עוזרת להם?
"שולחן האנימציה הוא כמו מעבדה. הוא מאפשר לילדים לבדוק בדרך משחקית, דרך עשייה, כל דבר שמטריד אותם. אמנם הדמויות מבוססות על דיוקן עצמי, אבל הדמות היא לא הילד, אז מותר להרביץ ולזרוק אותה, מותר להם לבדוק עם הדמות את כל מה שמטריד אותם. ובגלל שסרט חייב קונפליקט או התרחשות, הילד גם חייב ליצור פתרון, אז או שהוא מכניס אותו עמוק יותר או שהוא מוציא אותו משם, וכל פתרון מביא את הילד להבנה פנימית של עצמו. כל בעיה נופלת על שולחן האנימציה, ונפתרת בצורה זו או אחרת. יש גם בעיות שאין להן פתרון, ואז אנחנו שמים אותן בצד, ואומרים, 'בדקנו, זה לא בשבילנו'".
כלומר, דרך האנימציה הם מוצאים דרך להתמודד עם הקשיים היומיומיים?
"זה לא רק קשיים. לילדים יש הרבה חוויות, הם מתאהבים, הם נוסעים לטיול בפעם הראשונה, הם חווים אהבה ראשונה, גשם בלילה, כוכב שנפל, הכול זה חוויות שקשורות לעולם הרגשי והאינטלקטואלי של הילד. כל החוויות האלו בעצם נשפכות על שולחן האנימציה, והילד חווה את העולם דרך עשיית הסרטים.
"היה לנו ילד שמאוד אהב מטוסים, אבל בא ממשפחה בלי יכולת כלכלית, כשהוא היה בן 14 לקחנו אותו לראשונה לפסטיבל בינלאומי, וזו גם הייתה הפעם הראשונה שהוא טס, למרות שהוא כבר ידע על מטוסים כל מה שהיה אפשר לדעת. הרבה דברים קרו לו בפעם הראשונה באותו שבוע של הפסטיבל – לראשונה הוא היה בחו"ל, לראשונה היה בפסטיבל אנימציה, ולראשונה הוא רקד עם ילדה במסיבת הסיום של הפסטיבל".
מרגש אותך לראות אותם גדלים?
"זה מרתק. אחד מהילדים, שלומד איתנו מאז שהוא קטן, הגיע לסטודיו בתחילת שנה. הוא היה בן 13 אז, ובאופן צפוי, אבל מפתיע, התחיל לגדול לו שפם. באותו יום עשינו היכרות בין הילדים החדשים והוותיקים, דרך ציור דיוקן עצמי, הוא צייר רישום של ראש בשמיים, שבו רואים רק חלק מהראש, והחלק שרואים זה החלק התחתון של הפרצוף שרואים בו את השפם, ככה בעצם הוא הגדיר את עצמו, 'אני עדיין ילד עם ראש בשמיים, אבל כבר התחיל לגדול לי שפם'. וזה רישום נפלא, הוא עדיין נמצא בארכיון של הסטודיו".
שיטת השולחן העגול
כשאפשטיין מדבר על הילדים, עולה על פניו חיוך רחב. הוא זוכר את כולם בשמותיהם, גם אלו שכבר לא לומדים בסטודיו, ונשאר איתם בקשר קרוב. כאשר הילדים מגיעים לסטודיו אפשטיין מתבדח איתם, סונט בהם, ואפילו נוזף כשצריך. מעל הגישה הייחודית שלו, מרחפת דמותו המיתולוגית של המחנך יאנוש קורצ'אק. "התפיסה של קורצ'אק מאוד קשורה לתפיסה של ילדי פרא", מסביר אפשטיין, "אפילו הייתי מעיז ואומר שתרגמנו את תפיסתו של קורצ'אק בסטודיו והפכנו אותה לתפיסה אקטואלית לזמננו.
"אני גדלתי על יאנוש. סבא שלי היה מורה לספרות, הוא היה מורה דגול ואני הייתי מאוד מחובר אליו, גם כמורה וגם כדמות בולטת בחיי. מבחינתו, לא היה איש יותר אמיץ ואמין במאה ה־20 מאשר קורצ'אק, הוא היה משווה אותו לדון קישוט של ימינו. 'המלך מתיא הראשון' היה אחד הספרים שסבא שלי קרא לי כשהייתי ילד קטן. סבא שלי גם אף פעם לא היה מטיל עליך אינפורמציה, אלא תמיד היה מערב אותך, נותן לך אפשרות לחוות את הספר. משחק נתינת האחריות, להיות המלך מתיא כי זה נפל עליך, זה משחק שמאוד מוכר לי כילד קטן".
אפשר לומר שאתה סוג של יאנוש קורצ'אק מודרני?
"אני לא יודע, אני כן רואה את הילדים של היום, ברמה מסוימת, כיתומים. לא בגלל שאין להם הורים, אלא בגלל שהחיים היום מחייבים אותנו לרוץ אחרי הישרדות ופרנסה, בקצב מטורף, והזמן שנותר להורים לבלות עם הילדים הוא מועט מאוד. והילדים, בהרבה מקרים, אפילו ילדים מאוד מטופלים במשפחות נורמטיביות, נשארים עם עצמם. מהבחינה הזו, הסטודיו הוא סוג של בית יתומים, הם יכולים למצוא פה את היחס החברתי והמשפחתי. זה לא קורה אצל כולם, אבל כן אצל חלק גדול מהם, ומהבחינה הזו, התפיסה של יאנוש מתאימה לנו מאוד, אנחנו כמו בית יתומים".
מה מהתפיסות שלו לקחת איתך לסטודיו?
"התפיסה שלו מבוססת לא רק על הצורך לאפשר לילדים להתפתח, אלא גם על סמכות הדדית, מנחה על ילד וילד על מנחה, זה דיאלוג. זו הדרך היחידה שבה התהליך מתאפשר, לא משנה אם זה בעשיית סרט או הכנת קפה. תרגמנו חלק גדול מההצהרות שלו לימינו, לשפת האמנות, למשהו שמאפיין את הסטודיו. אנחנו מתייחסים לעצמנו כסטודיו שעובד בהקשר למקום שבו הוא נמצא, לא משנה איפה אנחנו נמצאים: ירושלים, קרואטיה, או סרביה. אנחנו עובדים כחלק מההקשר הרחב יותר של המקום, לומדים מהמקום ומנסים להבין איך אפשר לתרום לו".
"אני רואה את הילדים של היום, ברמה מסוימת, כיתומים. לא בגלל שאין להם הורים, אלא בגלל שהחיים היום מחייבים אותנו לרוץ אחרי הישרדות ופרנסה, בקצב מטורף. הזמן שנותר להורים לבלות עם הילדים הוא מועט מאוד, והילדים, בהרבה מקרים, נשארים עם עצמם"
ואיך אתם מיישמים את זה בסטודיו?
"אנחנו מאוד מאמינים בשולחן העגול, שזה שיתוף פעולה בעצם, היכולת לדבר בגובה העיניים לא משנה מה הגיל שלך, לשאול שאלה ישירה, לחלוק בניסיון, ולחלוק את האחריות. לילדים בסטודיו יש אחריות מגיל מאוד צעיר, הקטנים שלנו מנקים את הסטודיו כמו גדולים. האחריות, השותפות ושיתוף הפעולה בהחלט באו מיאנוש. גם הדגש שאנחנו שמים על הקשר בין הקטנים והבוגרים – עצם זה שהטינאייג'רים שלנו תורמים מזמנם ומליבם לילדי הסטודיו הצעירים יותר, זה מאוד בא מיאנוש. יש לנו קיר התכתבות, שבו בעצם כל ילד, מהקבוצה של הגדולים או הקטנים, יכול לכתוב פתק על הקיר עם שאלה, ויכול להיות שמחר, או עוד שבוע, הוא יקבל תשובה על הקיר. השאלה יכולה להגיע מילד בן 11, והתשובה מילד בן 17, ושניהם מכירים אישית אחד את השני".
איך אתה רואה את התפקיד שלך כמחנך?
"יאנוש כדמות לא ויתר על עצמו, לא ויתר על יאנוש הרופא, לא על יאנוש המורה, ואם הוא היה אמן גם על זה הוא לא היה מוותר, כמו שאני לא מוותר. אבל הוא נתן את זמנו לתהליך המשותף הזה עם ילדים, ונתן אותו בצורה מאוד כנה, והכנות של יאנוש, הלארג'יות שלו, זה אחד הדברים שאני מאוד מעריך אצלו ושואף אליהם".
זה מאוד נדיר היום בנוף, יחס כזה כמחנך. אתה חושב שאתה סולל פה דרך חדשה?
"בהחלט, אני לא חושב שיש מוסד אחר שעוסק בחינוך באמנות בצורה כל כך אוניברסלית, בגילים כל כך צעירים ועם תוכניות המשכיות, כמו אצלנו. קהילה כמו הסטודיו 'ילדי פרא', זה דבר שלא קיים בארץ בתחום הזה ספציפית. כל התפיסות שאנחנו מפתחים, הקשרים בין התוכניות, זה דבר שמחדש מאוד. אבל אין לנו מטרה להביא לעולם משהו חדש, אנחנו מאוד הולכים בדרך של יאנוש מהבחינה הזו".
אנחנו ירושלמים
לסטודיו יש שפה משלו. אחד מהמונחים שטבע אפשטיין הוא "תולדות האמנות האישית". "פיתחנו שיטה שמאפשרת לילד להתעניין בתולדות האמנות מאותה נקודה שהילד נמצא בה. כשילד מגיע לסטודיו ואומר 'אני אוהב קומיקס', אנחנו נתחיל מהקומיקס, אבל דרך הקומיקס אנחנו נראה לו את הקשרים לז'אנרים אחרים בתולדות האמנות, וככה לאט־לאט אנחנו מגלים יחד עם הילד מהנקודה שממנה הוא התחיל, ומגיעים ממש לעומק. הדרך הקונבנציונלית ללמד את תולדות האמנות זה בעצם לעבור דרך השלבים ההיסטוריים בתולדות האמנות, החל מאמנות הפרה־היסטורית ועד לאמנות העכשווית, אנחנו הולכים הפוך, מהמקום שהילד נמצא בו, עד לאמנות הפרה־היסטורית".
אי אפשר להתעלם מכך שהילדים בסטודיו של אפשטיין מגיעים עם מכנה משותף ספציפי – רובם המוחלט מגיע מבתים דוברי רוסית, והשפה הרוסית נוכחת מאוד בסטודיו. "נכון שזה קיים", מסביר אפשטיין, "אבל צריך לקחת בחשבון שכאשר מדובר על אמן, אז העניין הזה של לאום – רוסי, צרפתי, איטלקי, הוא הכי פחות חשוב. הוא חשוב כמוצא תרבותי, אבל זה לא הסיפור, גם אם הוא איטלקי ואמן, הוא יהיה בודד. אני לא רוצה שישתמע שזה סטודיו של ילדים רוסים, כי זה לא נכון, יש פה ילדים מכל האוכלוסיות. יותר מזה, כל הילדים פה הם ילדים ישראלים, העברית שלהם יותר טובה מהרוסית. לא מדובר פה על להיות רוסי, אלא על להיות ישראלי, ולדעתי צריך לדבר על מה שקורה היום, על המצב הנוכחי ועל הקשיים במצב הזה. כי הקושי בלהיות מקובל או לא, והקושי בלהקשיב לאחר, זו בעיה של החברה ולא בעיה של זה שאחד רוסי ואחד לא, אנחנו פשוט חברה שלא יודעת להקשיב אחד לשני".
"יש לסטודיו שלנו פוטנציאל להיות בית ספר לאנימציה מהטובים בעולם. המרחב הירושלמי הוא מורכב, רב־שכבתי, ועם צורך לדבר בהרבה שפות, ואנימציה זה תחום שמאפשר לחבר את כל השפות האלו"
אתה לא רואה קשר בין המוצא שלהם לבין הנושאים שאתם מתעסקים בהם בסטודיו?
"המסורת וההיסטוריה של האנימציה הרוסית היא אחת הוותיקות בעולם. מדובר באסכולה של אנימטורים מהטובים בעולם האנימציה, לעומת האנימציה הישראלית שהיא תחום יחסית צעיר. כולנו, כולל הילדים האלה שנולדו בארץ, גדלנו על אנימציה מאוד איכותית, עתיקה, רוסית. מגיל צעיר מאוד הם מכירים סרטי אנימציה באיכות טובה. אז אני מניח שנוכחות סרטי האנימציה בגיל קטן במשפחות דוברות רוסית, הוא באחוז יותר גבוה, ואולי זו הסיבה שכשילדים ממשפחות כאלו מגיעים לגיל שאפשר לבחור בו חוג, הם מבקשים ללמוד אנימציה".
החזון של אפשטיין הוא להפוך את הסטודיו לבית ספר פעיל, מעבר לשעות אחר הצהריים. "יש לסטודיו שלנו פוטנציאל להיות בית ספר לאנימציה מהטובים בעולם", הוא אומר. "המרחב הירושלמי הוא מורכב ביותר, רב־שכבתי, ועם צורך לדבר בהרבה שפות, ואנימציה זה תחום שמאפשר לחבר את כל השפות האלו".
אתה חושב שמקום כזה יכול להתקיים מחוץ לירושלים?
"הבחירה להישאר בירושלים היא בחירה אחראית ביותר בעיניי. ירושלים היא מרחב מסובך מאוד, הפרויקט הזה בעצם מתפקד כאיזשהו פתרון לתסבוכת הזו, לפחות לחלק קטן של תושבי ירושלים. זה לא רק הילדים, זה גם ההורים, גם החברים, הם לומדים לתת כבוד לאחר, וזה משפיע על המרקם החברתי של כל העיר. ירושלים היא עיר לא פשוטה, זה נכון, אבל מבחינת התהליך האמנותי היא מסקרנת, היא לא טריוויאלית, וזה מאפשר חופש ויצירה, ומהבחינה הזו היא מאוד נכונה. אם כבר לעשות פרויקט אמנותי מסוג זה, אז פה, ולא במקום שהכול נקי וחלק".
