כמה שעות לפני שאנחנו מקיימים את הריאיון הזה, אנטוניה ימין ואני מקבלים שיחת טלפון ממנכ"ל המרכז העולמי של בני ברית בישראל, אלן שניידר. בשיחה הוא מבשר שזכינו ב"פרס בני ברית על מצוינות בסיקור יהדות התפוצות". ימין זכתה בפרס בתחום התקשורת המשודרת, עבור סדרת כתבות ששודרו במהלך 2018 אודות יהודי אוסטריה ובריטניה ועל האנטישמיות בגרמניה. אני זכיתי בפרס תחום התקשורת הכתובה, הפעם על הסדרה "קרובים רחוקים" שפורסמה במקור ראשון ובה ראיונות עומק בנושאים הבוערים ביותר בסדר היום היהודי־עולמי.
בתחילת הריאיון איחלנו זה לזה מזל טוב בהתרגשות ונזכרנו איפה נפגשנו בפעם הראשונה. זה היה באירוע שהתקיים על גג מלון ירושלמי יוקרתי, ביום ביקורו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בישראל. "צביקה, תכיר, זו אנטוניה, היא הולכת להיות שליחה של 'כאן' באירופה", הציג אותה מכר משותף. ימין סיפרה שייקח עוד זמן עד שזה יקרה ושהיא עוד לא נכנסה לעניינים. לא היה לה מושג שכמה שעות לאחר מכן היא כבר תהיה עמוק בתפקיד. "באותו לילה שנפגשנו היה פיגוע במנצ'סטר, התקשרו אליי מהמערכת ואמרו לי 'אנטוניה, קחי את המזוודה שיש לך ורוצי לשדה התעופה – אנחנו מטיסים אותך למנצ'סטר. כך ברגע, התחילה הקריירה העיתונאית שלי באירופה", היא צוחקת.
ימין (30) נולדה במנהיים שבגרמניה, ועלתה לישראל בגיל שנתיים. אמא שלה גרמנייה נוצרית, ואביה ישראלי ממוצא טריפוליטאי. "הסיפור של ההורים שלי הוא הכי קלאסי לאותה התקופה. אמא שלי הגיעה לישראל לחופשה בנתניה. בשנות השמונים היה טרנד של גרמניות וסקנדינביות שבאות לחופשה בישראל, והעיר הפופולרית ביותר עבורן הייתה נתניה. ההורים שלי מספרים שבתקופה ההיא היו בעיקר ראשים בלונדיניים על שפת הים. שם אמא שלי פגשה את אבא שלי ונשארה לגור כאן. כשהיא נכנסה להיריון איתי, הם עברו לגרמניה לכמה שנים, ואחר כך חזרנו".
ימין נשואה לאמיר הלל, והשניים ביחד כבר 13 שנה. "ממש מסוף התיכון שלי אנחנו ביחד, ואנחנו נשואים כמעט שש שנים". הלל הוא שחקן טלוויזיה ותיאטרון שכיכב בין השאר ב"חסמבה", "בית הכלבים" ובהצגות תיאטרון מגוונות. "כשקיבלתי את ההצעה מ'כאן' שחייבה אותי לעבור לגור בגרמניה, לא ידעתי מאיפה זה מגיע כי לא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות. חשבתי שאמיר לא יזרום, הרי הוא מופיע כמעט כל ערב. בדיעבד התגובה שלו הייתה 'השתגעת, אני בא אחרייך לגרמניה'. הוא בעל מדהים".
רואים עולם
תוך כדי לימודיה (תואר ראשון בתקשורת ומדעי המדינה באוניברסיטת תל־אביב, ולימודי עיתונאות בבית הספר לעיתונאות "כותרת"), היא כבר החלה את דרכה התקשורתית באתר הנשים "און לייף". "הייתי מאלו שהיו לחוצות מאוד להתחיל לעבוד בתחום כבר במהלך הלימודים כי חשבתי שאחר כך יהיה מאוחר מדי". היא עשתה פיילוט שבו הגישה כתבת תרבות העוסקת בתיאוריה שנשים שזוכות באוסקר מתגרשות – והתקבלה. בנוסף, עבדה כתחקירנית בתוכנית הבוקר של רשת. לאחר מכן התמחתה בעיתון "פרנקפורטר רונדשאו" למשך כחצי שנה. היא שימשה במשך כמה שנים כתחקירנית בחדשות עשר, בתקופה שפתחו את מחלקת הסדרות, ועבדה בצמוד על כמה וכמה סדרות עם העיתונאים נדב איל ואבי עמית. "היה לי המון מזל לעבוד עם הטופ של הכתבים. לעבוד עם נדב איל היה מבחינתי לקבל טעימה מהמאסטר, למדתי ממנו המון. כתבים שהופכים מהר מדי לכתבים בלי תקופה כזו של תחקיר עושים עבודה פחות טובה. נקודה".
בשלב מסוים מונתה לכתבת חוץ במהדורה. הכתבה הראשונה שלה שם הייתה יריית הפתיחה לעיסוק שילווה אותה עד היום. "ראיינתי את הנכדה השחורה של אמון גת, קצין אס־אס שכונה 'הקצב מפלאשוב'. זה כנראה התווה את הדרך לעבודה שלי בתחום, בעיסוק בשואה ונאציזם".
כתבי חוץ עוסקים בחדשות חוץ לצד תרבות וספורט. איך היה עבורך לסקר את התחומים הללו?
"אמנם תרבות הייתה חלק מהעבודה שלי, וגם ספורט, אבל לצערי דווקא בנושאים אלו יש לי טעויות מפדחות, במיוחד בספורט. תקופת המונדיאל הייתה קשה עבורי", היא צוחקת. "הלשונאית ב'כאן' אמרה לי פעם 'אנטוניה, את מחבבת תרבות קצת יותר ממה שאת שונאת ספורט'".
במהלך עבודתה קיבלה ימין הצעה מפתה לעבוד עבור הערוץ הציבורי הגרמני ZDF, שעבורם הפיקה ושידרה כתבות על המתרחש בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית. "היה קשה לי להחליט לעזוב את ערוץ עשר בתקופה שבה עשיתי להם כתבות בעצמי, אבל זו הצעה שקשה לסרב לה. זו הייתה חוויה מעשירה, שלימדה אותי כמה חשוב לשמור על ישראל במרחב הבינלאומי".
מה זה אומר?
"שנת סיקור של ישראל עבור רשת טלוויזיה גרמנית לימדה אותי שאת הכביסה המלוכלכת מכבסים רק בבית. כשראיתי את הסרטון שבו אלאור אזריה יורה במחבל, וידעתי שאני צריכה לשדר אותו, היה לי קשה מאוד שאלו התמונות שירוצו הערב במהדורה בגרמניה לעיני 80 מיליון צופים". לגבי הסיקור של הסכסוך הישראלי־פלסטיני היא מספרת שיש קושי גדול. "הכתבות שם מאוד קצרות, גג דקה וחצי. גרמני ממוצע לא יודע שיש דבר כזה שנקרא ערבי ישראלי. כדי להסביר לו את המציאות הזאת, בגרמנית, צריך הרבה יותר מדקה וחצי. מבחינתם יש יהודים בישראל וערבים בשטחים. אין באמצע. בגלל זה היה לי גם קל יותר להגיד כן להצעה מהתאגיד, הרי בתוך עמי אני חיה, ורציתי לשדר חדשות לאנשים שלי".
"כשראיתי את הסרטון שבו אלאור אזריה יורה במחבל, וידעתי שאני צריכה לשדר אותו, היה לי קשה מאוד שאלו התמונות שירוצו הערב במהדורה בגרמניה לעיני 80 מיליון צופים"
עם נרדף
אנחנו מדברים על המציאות כיום באירופה, שבה ישנם פיגועים אך פחות מאשר בהשוואה לשנים עברו, מה שמאפשר לימין להתמקד גם בסיפורים אחרים. "לשמחתי השליחות שלי לא מסתכמת רק בריצה בין פיגועים. עמיתים שלי שהיו שליחים באירופה בתקופות קודמות נאלצו לסקר הרבה יותר פיגועים. אין לי תלונות, יש לי מזל גדול שיש לי התפקיד הכי מעניין בעולם. יום אחד אני פוגשת את האישה הכי חזקה בעולם, קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, וכמה חודשים לפני זה אני מראיינת את עמוס עוז, בריאיון האחרון שלו לפני שנפטר. במקביל, אני גם הולכת לפסטיבל רוק של ניאו־נאצים ועוד".
ימין היא חריגה בנוף השליחים של כלי תקשורת ישראליים בעולם, ובתוך כך גם באירופה: היא מביאה מצד אחד ראיונות עם שועי עולם כמו מרקל וקנצלר אוסטריה הצעיר סבסטיאן קורץ, אך היא גם נכנסת לעומק של הקהילות היהודיות על כל מורכבותן וההתמודדות שלהן עם האנטישמיות. וכמובן שהיא גם עוסקת בשואה, הנושא הקרוב ביותר אל ליבה. "אני חייבת להגיד לך שהשהות שלי באירופה הפכה אותי יהודייה יותר וציונית יותר", היא אומרת. "בפעם הראשונה שצילמתי בבית כנסת בגרמניה, זה היה בהאנובר, בכיתי שם במהלך תפילת שחרית. כשליוויתי את האצנית הישראלית לונה צ'מטאי כשזכתה באליפות אירופה, ושרו התקווה בתום התחרות, גם בכיתי. לשיר התקווה על אדמת גרמניה כאזרחית ישראלית זה דבר מרגש. ככה אני כל השליחות שלי, מצלמת ובוכה. אני בוכה די הרבה".
היא מספרת כי היה רגע אחד שבו הבינה כמה העיסוק בנושאים יהודיים חשוב. "יצאתי לטיול עם הכלב שלי, וראיתי בחור יהודי שניסה להסוות את יהדותו עושה ריצה בברלין. הוא חבש קסקט מעל הכיפה והיו לו ציציות שהוא הכניס למכנסיים. הפאות שלו היו מאחורי האוזן. זה העציב אותי. לא משנה כמה ביקורת יש לאנשים על ישראל, בסוף, זה המקום היחיד בעולם שבו יהודי יכול לחיות בלי להסתתר. אני מספרת את זה בכל פעם שאני מרצה מול גרמנים, והם בתגובה זזים באי־נוחות בכיסאותיהם. אני יודעת שיש הרבה ביקורת באירופה כלפי ישראל, חלקה מוצדקת, אבל חשוב לדעת שישראל היא המקום היחיד שיהודים יכולים לחיות בו בשקט, בלי שיציקו להם. הסתובבתי בעיר מאלמו בשוודיה והיה לי עצוב לגלות שהרב ובנו הם היחידים שמסתובבים בעיר עם כיפה, זה כואב לשמוע". העיר מאלמו נחשבת לאחת האנטישמיות באירופה, והיה בה מספר גדול של אירועים אנטישמיים, דבר שגרם לרוב יהודי הקהילה לעזוב.
"כשליוויתי את האצנית הישראלית לונה צ'מטאי כשזכתה באליפות אירופה, ושרו התקווה בתום התחרות, בכיתי. לשיר התקווה על אדמת גרמניה כאזרחית ישראלית זה דבר מרגש. ככה אני כל השליחות שלי, מצלמת ובוכה"
איך הישראלים שחיים בגרמניה מתייחסים אלייך?
"פה בגרמניה, אחרי כל כתבה שאני עושה על אנטישמיות אני מקבלת תגובות מישראלים שכותבים לי: איך יכול להיות שאני חי בברלין חמש שנים וזה אף פעם לא קרה לי? התשובה שלי היא שזה יקרה לאנשים שחיים פה הרבה שנים, ושמזוהים כיהודים. אם ישראלי לא שולח את ילדיו לבית ספר יהודי או הולך לבית כנסת, ברור שהוא לא יהיה מטרה. למרות שגם ילדים יהודים רבים מותקפים גם בבתי ספר לא יהודיים, ברגע שמגלים את המוצא שלהם. רוב הישראלים שהיגרו לברלין חיים בסביבת אמנים או אנשים במקצועות חופשיים, שהם מאוד ליברליים ומקבלים, והם לא יחושו באנטישמיות. רובם גם לא מזוהים כיהודים, ורבים מהם אוהבים לבקר את ישראל".
אני מכיר את הטענה הזו: לפני מספר שנים צעדתי ברחובות פריז עם מצלמה נסתרת, כיפה וציצית. ספגתי קללות ואיומים, אבל הרבה אנשים האשימו אותנו שזה היה מבוים ושאני פרובוקטור.
"גם לי היו מקרים לא נעימים: זרקו עליי נפץ במהלך צילום לכתבה בנויקלן (שכונה בדרום־מערב ברלין). עד היום אני לא יכולה לומר בוודאות אם זה היה מאנטישמיות או לא, אם כי המשטרה עדיין חוקרת את זה כמקרה אנטישמי וטרם מצאה את הנערים". ימין צילמה שם כתבה שעסקה בברקזיט ובהשלכותיה. "נויקלן היא שכונה שמזוהה עם מהגרים. דיווחתי מול המצלמה בעברית, ועל המיקרופון כתוב בגדול 'כאן' באותיות עבריות. הגיעה מאחוריי חבורה של נערים ערבים שהתחילו להפריע לי, ונאלצתי להפסיק את הדיווח. אחרי זה זרקו לעברנו נפץ, ואם לא הייתי צועקת, הצלם שלי לא היה זז, וזה היה פוגע בו. ראיתי פשוט כדור אש עף לעברי. אגב, זו הייתה כתבה חיובית כלפי הפליטים. בעקבות האירוע קיבלתי המון תמיכה, אבל גם אמירות שאני 'פרובוקטורית'".
אולי זה מה שגרם לאנשי מרקל לאשר ריאיון איתך?
"אני לא יודעת למה היא סוף־סוף הסכימה. היו לי שנה וחצי של ניסיונות לפני שזה קרה. לקראת יום השואה הבינלאומי האחרון שלחתי שוב בקשה ולהפתעתי היא הסכימה. תראה, ידעתי שאם היא תסכים זה יהיה רק מוצמד לאקטואליה, בין אם היא מבקרת בישראל או ביום השואה. הנושא של זיכרון השואה חשוב לה מאוד והיא מדברת עליו הרבה. אני חושבת שהיא ידעה שאולי זו סוג של הזדמנות לדבר עם הקהילה הישראלית".
"הגיעה מאחוריי חבורה של נערים ערבים שהתחילו להפריע לי, ונאלצתי להפסיק את הדיווח. אחרי זה זרקו לעברנו נפץ ואם לא הייתי צועקת, הצלם שלי לא היה זז וזה היה פוגע בו. ראיתי פשוט כדור אש עף לעברי"
איך היה לראיין אותה?
"זה היה מרגש ומלחיץ. הוקצבו לי רק עשר דקות. הייתי צריכה לחשוב טוב־טוב מה אני רוצה לשאול, ולדאוג שזה יהיה קשור ליום השואה. היא נכנסה כמו רוח סערה, אמרה בקרירות 'שלום', חיברה לעצמה את המיקרופון והבהירה שיש לי בדיוק עשר דקות. זה היה קצת רובוטי".
נראה שעם קנצלר אוסטריה, קורץ, יש לך כימיה טובה יותר.
"כמות הבדיחות שרצו בטוויטר על איך יכול להיות שקנצלר אוסטריה הסכים להתראיין אלינו פעמיים בפחות מחצי שנה הזויה. שאלו אם אני מסתמסת איתו באופן פרטי ומתי אני יוצאת איתו לדייט. אם זה היה עיתונאי גבר שהיה מראיין קנצלרית אישה פעמיים – אף אחד לא היה מתבדח על זה".
איך הגעת אליו?
"הריאיון הראשון היה לפני ביקור שלו בארץ. אני פניתי אליהם, ולדעתי הם הסכימו בגלל העיתוי. זה הזוי שקורץ בסך הכול מבוגר ממני בשנה. אני יושבת שם מולו וחושבת: עד עכשיו חשבתי שהצלחתי די יפה בחיים, ופתאום יש בחור בן 31 שמנהל מדינה. חשבתי לעצמי – מה לא עשיתי נכון?"
מה את חושבת על המצב המורכב שלנו כמדינה מול הממשלה האוסטרית, שחברים בה אנשי ימין קיצוני?
"אני חושבת שימין קיצוני באירופה זו בעיה. הרבה אנשים בארץ חושבים שלהיות ימין או ימין קיצוני באירופה זה כמו להיות ימני קיצוני בישראל, וזה לא אותו הדבר. אני מראיינת באופן קבוע ניאו־נאצים, מהימין הקיצוני, שמאשימים את היהודים בכל תחלואי העולם. שאנחנו שולטים בכל הבנקים והתקשורת. זו שנאה טהורה באמת. הם אומרים כעת שהם נגד האסלאם הקיצוני, אבל היום הם מתעסקים עם פליטים, ומחר זה יהיה שוב עם היהודים. יש מפלגות ימין קיצוני באירופה שמתנגדות לשחיטה הכשרה ולברית המילה – איך יהודים יכולים לחיות באירופה שכזו? אין לי ספק, אגב, שקורץ הוא חבר אמת של ישראל, שנלחם באנטישמיות וממדר את אלה שהם מסוכנים. כל עוד הוא בשלטון, אני לא רואה סיבה לדאגה בקרב היהודים. בפולין ובהונגריה המצב שונה".
"זה הזוי שקורץ בסך הכול מבוגר ממני בשנה. אני יושבת שם מולו וחושבת: עד עכשיו חשבתי שהצלחתי די יפה בחיים, ופתאום יש בחור בן 31 שמנהל מדינה. חשבתי לעצמי – מה לא עשיתי נכון?"
עמך עמי
ימין חושפת כי עברה גיור בישראל, דבר שהשפיע עליה מאוד. "אמי רצתה להתגייר כשנכנסה להיריון איתי, אבל לאבא שלי זה היה פחות חשוב בזמנו. כשהייתי בת 13 היא בדקה זאת שוב, והבינו שלא יעזור שהיא תתגייר, כי אני מעל גיל מצוות. בגיל 18 התחלתי את התהליך בצה"ל, בתחילת השירות, במשך תשעה חודשים. תחשוב שהייתי במסגרת סגורה שהתפללתי בה שלוש פעמים ביום, אני יודעת לשיר 'אשרי יושבי ביתך', הלכתי גם עם חצאית בשירות הצבאי שלי. הייתי חוזרת הביתה באוטובוס ומדברת עם בחורי ישיבה על פרשת השבוע. רוב הסיכויים שאני יודעת יותר מהחילוני הממוצע".
איך היה התהליך הכה מורכב ואישי הזה?
"עצם העובדה שזה היה במסגרת צבאית היה לי קשה מאוד, הגעתי לשם כמישהי שגדלה כיהודייה – הרי חגגנו את כל החגים. הרגשתי אאוטסיידרית כי רוב הבנות היו עולות מברית־המועצות. הכי קשה היה לי כשאמרו לי שאמא שלי לא תוכל להיות איתי בחופה – כי היא לא יהודייה. אל דאגה, בסוף מצאנו רב שאִפשר את זה. ידעתי שהתהליך הזה הכרחי כדי שלא תהיה עליי תווית כזאת. אבל זה לא באמת שינה בי משהו, כי לא הכרתי אף פעם משהו אחר".
זה לא מובן מאליו שדווקא את כל כך מתעניינת בשואה.
"בגלל שנולדתי חצי יהודייה־חצי גרמנייה, אולי זה בעצם טיפול פסיכולוגי על חשבון משלם המיסים", היא צוחקת, "אני כנראה לא רק כתבת באירופה אלא כתבת שואה. ואני מרגישה שזה סוג של חובה. ניצולי השואה לא יהיו כאן בעוד כמה שנים. ובאותו הזמן, יש אנשים שמכחישים את השואה. יש ספרים שלמים שבהם מכחישים את השואה רק שמונים שנה אחרי. יש לי איזו חובה להשאיר צוואות מצולמות. האנשים האלה מביאים אותי לרגעים הכי מרגשים בעבודה הזו. מרגש אותי יותר לקבל הודעה בפייסבוק מנכדה של ניצול, שגילה פתאום בכתבה שלי מישהו שהוא לא ידע ששרד ובחיים. מרגש אותי יותר לראיין את האחות החורגת של אנה פרנק, או שבזכות כתבה שלי, ניצול שואה בן תשעים ומשהו פוגש את החבר הכי טוב שלו מהמחנה, לראשונה מאז המלחמה, מאז הם לא היו בקשר. זה יהיה מפגש לא פשוט, אחד מהם לא רואה, והשני לא שומע. אם בכתבה אחת הצלחתי לגרום לניצולת שואה להרגיש שהיא לא לבד – עשיתי את שלי".
זה מעניין, כי אני למשל מסקר את העולם היהודי, אבל אני כמעט לא כותב על סיפורי שואה, אלא מתמקד יותר במה שקורה היום. לא שזה לא חשוב, אבל זה משהו שאני פחות מתחבר אליו מקצועית.
"אני חיה על זה. אני גם נכנסת לזה בקטע אישי, ואז כל מרואיין כזה – אני שומרת עליו במערכת, 'שלא תעזו לקצר לי אותו' אני אומרת לעורכים. אם רוצים לראיין אחרי כן את הניצול ברדיו, אני אומר להם 'רק בתנאי שתעלו אותו לשידור ולא תערכו את דבריו', או 'אל תעזו לקבוע איתו ולא להתקשר בסוף כי נגמר לכם הזמן' כפי שקורה הרבה. אני אומרת שהם ה'ניצולים שלי'".
בתוך העיסוק שלה במציאות היהודית באירופה, היא מסקרת כמובן גם את המתרחש בגרמניה. "הקהילה היהודית בגרמניה היום חזקה יותר מבמקומות אחרים באירופה", היא מפרשת, "שומעים אותם, הם עומדים איתנים ומשמיעים את עמדתם בתקשורת ומול הממשל. זה די בזכות המועצה המרכזית של יהודי גרמניה. כל מקרה אנטישמי תופס פה משקל רב בתקשורת. פחות אהבתי את זה שראשי הקהילה היהודית קראו לחברים שלא ללכת עם כיפה".
את מתכוונת לקריאה של ג'וסף שוסטר מארגון הגג של יהודי גרמניה לחברי הקהילה.
"כן. כל התקשורת ציטטה אותו. הוא אמר לי, אנטוניה, זה לא חדש, אני אומר את זה כבר כמה שנים. פשוט זה נהיה אקטואלי אחרי שתקפו ערבי ישראלי שעשה ניסוי וצעד עם כיפה על הראש. מצד שני, אני מבינה למה יהודים לא ירצו ללכת עם כיפה או עם שרשרת מגן דוד".
יש עתיד ליהודים באירופה?
"חייב להיות. אם נגיע למצב שאין להם עתיד, אז זה יהיה סימן שחור מאוד. אני יודעת שהרבה ישראלים ויהודים רוצים לשמוע שכל היהודים יעלו לישראל, אך הנוכחות של קהילות יהודיות באירופה ובעולם חשובה. האנשים האלה הם הנציגים הלא רשמיים של ישראל. יש סיבה טובה לכך שהימין הקיצוני מאשים את היהודים בכך שהם מייצגים את ישראל, כי בהרבה מובנים זה נכון. אם ישראל עושה שטות או פדיחה, מנהיגי הקהילות היהודיות דואגים לתקן את התדמית של ישראל מול ראשי מדינות, או מול הגורמים הרלוונטיים".
אגב, את מבינה ישראלים שחיים באירופה?
"ברור שאני מבינה. אני לא חושבת שהם עוברים לפה לנצח. זה מצחיק שרוב החברים החדשים שלי בברלין הם ישראלים. אני מאלה שהיו בטוחים שהחברים שלהם יהיו מקומיים. יש לי רק שתי חברות גרמניות מהעבר. כל החברים שלי ישראלים כי אנחנו מבינים האחד את השני. אם אני מוקפצת מהרגע להרגע לסקר אירוע במדינה אחרת ובעלי בארץ, אני חייבת לדאוג לפומפי, הכלב שלי. אני לא אלך לחברה הגרמנייה שגרה בבניין שלי, אלא אסע לצד השני של העיר כדי להביא אותו לחברים. כי זה יותר הגיוני. חלקם ברילוקיישן, אחרים הגיעו לשנתיים ונשארו עשור. חלקם נתקעים בגלל הילדים. כמובן שישנם גם הישראלים שנמאס להם מהמדינה ומהמלחמות – הם ככל הנראה לא יחזרו".
אם הייתם שואלים את ימין לפני כמה שנים מה החלום שלה, היא הייתה אומרת שזה "להגיש את המהדורה המרכזית". אך כיום היא קצת פחות בטוחה. "אני כבר לא יודעת. הכול היה לי מתוכנן בחיים, ופתאום הגיע הסיפור הלא צפוי הזה עם אירופה. אני לא יודעת אם להישאר בתפקיד הזה או לחזור לארץ לתפקיד אחר. לדעתי יש מעט מאוד תפקידים בארץ שמעניינים יותר ממה שאני עושה עכשיו".
