פצעים מדור לדור

"אתי החיים משחק הרבה" הוא ספר מסקרן מכמה סיבות. חלקן אובייקטיביות. בין היתר, הוא מבוסס על סיפור חייה של אישה אמיתית, שכבר ריתקה לא מעט יוצרים בעבר, ועל כך בהמשך. אבל בעבור הרבה מאוד קוראי עברית, ואני ביניהם, הסיבה המרכזית לעניין האוטומטי בספר היא שמדובר ב"גרוסמן החדש". ספר חדש של סופר אהוב הוא תמיד בשורה, וכמעט בלתי אפשרי להפריד את הספר מהסיפור. כאן זה כנראה נכון פי כמה.

ספרות, במיטבה ולאוהביה, תמיד נמהלת במציאות. היא מחלחלת ללבבות ומשם זולגת לעולם. גיבורים ספרותיים הם פרשנים פוליטיים, סוכני חִברוּת, ובעיקר חברים אישיים שחולקים איתם נימי נפש. ברובד אחר, שטחי יותר, ספרות היא חלק מהמציאות, כי סופר פופולרי הוא סיפור בפני עצמו. גם ליקום הספרותי יש סלבס, מטאורים ופפראצי. וגרוסמן – איתו החיים משחק הרבה. בשבתו כחלק בלתי מעורער מהקאנון הספרותי של המאה הקודמת, הוא היה גם רוקסטאר וגם נביא הנפשות הקרוב אלינו רגשית. כשעלילת חייו זלגה מהספרים למציאות, לבנו נשבר. לא רק לבנו האנושי, המטשטש גבולות מול ידוענים. גם לבנו החמדן, המבקש הזנה תמידית. כי עם מותו של הבן אורי גרוסמן ז"ל, מת סופר. ולא ידענו אם בכלל יהיו עוד ספרים, ואיזה.

הייתה סיבה טובה לחשוש. אחד המאפיינים המובהקים של כתיבתו המוקדמת של גרוסמן היה החמלה. הוא ברא דמויות פצועות ולא מושלמות וראה בהן את הטוב, וזה אפשר גם לנו לאהוב אותן. ובלי קשר לטרגדיות אישיות, לא פעם נראה שאווירא דארץ ישראל מחמיץ. בעוד סופרים ברחבי העולם מתבגרים עם הזמן אל כתיבה מפויסת יותר, בארץ, בהכללה גסה, הרבה יותר סופרים עוברים תהליך הפוך. כמה מהסופרים הקאנוניים שלנו כתבו בשנים האחרונות גרסאות חדשות ומרושעות יותר של יצירתם המוקדמת. וזה, לכן, הדבר הראשון, ואולי המרכזי, שיש לומר על הסיפור הזה: זה סיפור שטרגדיה רצופה בו, וחמלה ואהבה רצופות בו, ואיזו הקלה.

שלוש שהן אחת

הרומן הוא סאגה נשית בת שלושה דורות, הכוללת מסע בעקבות הסבתא, ורה, אל מדינה זרה ואל תקופת המלחמה. אל המסע מצטרפים כבר בעמודים הראשונים מחלה המאיימת על אחת הגיבורות וסוד מן העבר. יש להודות שבשלב זה של חיינו הספרותיים, כל חלק וחלק בתיאור הזה נשמע מרתיע. אנחנו פוסעים בעקבות הגיבורה, הפוסעת בעקבות סבתה, אל גוֹלִי אוֹטוֹק, אי הזוועות, והלב זע בחוסר נוחות. האם אנו פוסעים אל מקום נורא ואיום? וגרוע מכך: האם אנו פוסעים היישר אל לב קלישאה?

אנחנו חשדניים, ובצדק. כבר חרשנו לזרא את שבילי הדרמות המשפחתיות, השואה והקיבוץ. ומעבר לכך: היצמדות נלהבת מדי לתקופות היסטוריות עתירות התרחשויות מחפה לא פעם על מחסור בסיבה לשמה התכנסנו: הכתיבה עצמה. הספרות הרי לא נמצאת בסיפור המרתק או בתחקיר כמו בנימי הנימים. שבענו מכל אלו והפכנו ציניקנים. אבל גרוסמן, מסתבר, לא הפך לציניקן, וזה מדבק.

הסיפור החצי בדיוני מבוסס על אישה אמיתית, אווה פאניץ'־נהיר, שהייתה ידידת נפשו של גרוסמן. לפאניץ'־נהיר סיפור מעניין אובייקטיבית, וסיפורה ואישיותה כבר משכו יוצרים לאורך השנים. צולמו עליה סרטים ונכתבו עליה ספרים. בין היתר, הסופר דנילו קיש כבר הקדיש לה סדרת תוכניות בטלוויזיה הסרבית, שבה סיפרה בגוף ראשון על זוועות מושבת העונשין גוֹלִי אוֹטוֹק. אבל גרוסמן הוא סופר, לא כותב תיעודי. הגיבורה ביקשה מהסופר לכתוב את סיפורה. הסופר, מצידו, ביקש מהגיבורה חירות אמנותית.

התוצאה היא יצירה שהמציאות והבדיון הם שני חלקים בלתי נפרדים ממנה. הספר רואה אור כחמש שנים לאחר מותה של פאניץ'־נהיר, והוא סיפור היסטורי כמו שהוא "החדש של גרוסמן". אווה כאן היא ורה, שהופרדה מאהובה בתקופת המלחמה ולאחר מותו עלתה לארץ ונישאה מחדש. נינה, בתה, מצולקת מהמאורעות ונוטרת לה. המספרת היא הנכדה גילי. אבל הגיבורה היא גם אמא שלה, נינה, וגם אמא של נינה, ורה. במילים אחרות, זו גיבורה ספרותית אחת, רבת פנים.

הילד הפך לאישה

קוראים ותיקים יזדהו אולי עם התחושה שהגיבורים של גרוסמן לאורך השנים הם לא פעם אספקטים שונים של אותו הגיבור. הילדים מומיק ואהרון בגרו והיו ליאיר הנפלא מ"שתהיי לי הסכין", שהצורך להיות "גבר" במובן המאצ'ו־סטריאוטיפי היה חלק ממנת ייסוריו. ב"אישה בורחת מבשורה", השינוי כבר עמד להתפקע. הגיבורה הייתה אישה על סף תהום הנבואה.

ועכשיו הגיבורים המוקדמים, האהובים, חוזרים בדמות אישה בוגרת, שלא אירוע חיצוני מאיים עליה אלא החיים עצמם, ונראה שאין טבעי מזה. חלק מזה זוהי רוח התקופה, המאפשרת לקול הנשי הרבה יותר נוכחות, כולל בנושאים שבעבר נחשבו לטאבו. נשים ותהיות על אל־הורות, למשל. נושא שקשה לדמיין מישהו כותב עליו כמה עשורים אחורה, וכמה וכמה סופרים קאנוניים נדרשו אליו בשנים האחרונות. אבל יותר מאשר הצייטגייסט, יש כאן, כאמור, המשך טבעי.

אמנם גם רפאל, האוהב הנצחי של נינה ואבא של גילי, הוא דמות נוכחת. אבל בבסיס כל סיפור יש מסע, ולמרות שגם רפאל הוא חלק מהמסע, זהו מסע נשי באופן מובהק. שלוש הגיבורות שיוצאות אליו, פיזית ונפשית, חוזרות ממנו נשים שונות משיצאו. גם בתוך הסיפור, מעשה הסיפור עצמו זולג לתוך המציאות הספרותית. הנרטיב המשפחתי כבר נקרש, אצל כל אחת מהן בדרכה, ועכשיו הן חוזרות אל העבר ומספרות אותו מחדש.

אל הסיפור החדש חוברים החמלה והזמן, ומתוך כך – התיקון. רשמית זהו בעיקר המסע של גילי, המספרת והמתעדת. גילי היא אישה אמיתית, משעשעת ובעלת לב. היא לחלוטין לא מושלמת. על סף גיל ארבעים, עם מערכת יחסים בעייתית עם אמא שלה, חוסר משיכה להורות ופצעים שלא הגלידו, יש לה סיבות טובות להיות גם קצת מרירה, והיא אכן כזו. כמו, כאמור, הרבה גיבורים של סופרי הקאנון בעת הזו. אלא שמתחת לטרוניות לא מבעבעת חומצה מאכלת, אלא כמיהה, וזה כל ההבדל.

להעביר מטלית קסם

נראה, שיותר משהספר מעוניין להוליך אותנו לאורך פרטי הסיפור, הוא מעוניין להוליך אותנו בעקבות שאלה בסיסית: מה קורה ביום שאחרי? אנחנו מתנהלים מתוך הנחה לא מוצדקת שיש פרטים בעלילה שזוכים לחסינות. הגרוע מכול לא יכול לקרות. ואז הוא קורה בכל זאת. גיבור חיוני לעלילה נעלם. זו בגידה ספרותית, התפוצצות הנרטיב. מה עושים מכאן? ההמתנה לתשובה על השאלה היא המתח האמיתי בסיפור. כי זו, ברמה הכי בסיסית, המשמעות של היצירות המלוות את חיינו. כשאנחנו שומעים שיר ברדיו, רואים סרט או קוראים ספר, אנחנו לא רוצים לדעת מה קרה, אלא מי להיות. המסקנה שהגיבור מגיע אליה מקרינה ישירות עלינו, והבחירה שלו היא הנבואה והתשובה.

התשובה שגרוסמן מציע הופכת את הבחירה בסיפור על שלושה דורות למוצדקת ואף הכרחית. אין כאן היתלות בעילה ובעלילה, אלא תיאור של שחזור פצעים והורשתם מדור לדור. זה לא סוד שהמוכה הופך מכה, הננטש הופך נוטש. זו הטרגדיה של הגנטיקה הנרכשת. האם אפשר להיגאל ממנה?

הבחירות של ורה זורמות בדי־אן־איי של בתה נינה, ולמרות הצלקות שחרתו בה היא עומדת מאחוריהן. לאן, אם כן, אפשר ללכת מכאן? בסיום המסע, שתיאור כל חלק ממנו יהרוס את הקריאה – נציין רק שהוא רב תהפוכות – מסתמנת תשובה די מובהקת: אפשר לחזור אחורה בזמן ולהעביר על הפצעים מטלית קסם. הם לא נעלמים. אבל אם רוצים להעביר אותם הלאה בצורת סימן היכר, כתם לידה ולא פצע פעור, להישיר אליהם מבט זו הדרך היחידה. הגיבורה עצמה, שסיפורה כבר תועד מכל כיוון, בחרה לבקש דווקא מהסופר לספר את הסיפור, ועצם הבחירה היא התשובה, בספר כמו בחיים: אי אפשר לבחור את כל פרטי העלילה. אבל אפשר לבחור מי להיות, מה לצבור ומה להוריש. יש לבחירה הזו שלל גוונים וצורות, ומסקנה אחת. לא קלישאה, כי אם האמת על פי גרוסמן: הבחירה באהבה היא הבחירה בחיים.

אותם קוראים ותיקים יזהו כאן הבלחות גרוסמן אופייניות מבחינת השפה והצליל, ולמי שגדלו לצלילי הדור הקודם יש בונוס מיוחד: מי שאמא או סבתא שלו דיברו הונגרית או סרבו־קרואטית, או כל שפה אחרת מאותו איזור גיאוגרפי־מוזיקלי, ירגיש מיד בבית. הרגישות של גרוסמן לניואנסים היא מושלמת, וכל מי שפגש את המנגינה הזו בעבר יקרא אוטומטית את המשפטים האופייניים, ואת שיבושי הלשון האופייניים, בצלילים הנכונים. בונוס נוסף הוא אחרית הדבר היפה, שהיא חלק מהסיפור. כי הסופר הוא חלק מהסיפור. והסיפור הוא סיפור על אהבה ועל משפחה. וגרוסמן עדיין יודע לדבר על שני אלו בחמלה ובעומק, ועדיין מאמין בהם. והאהבה בסיפור שלו שורדת גם אחרי המוות, כי החלקים הרוחניים והנפשיים בה אינם זקוקים לגוף, והגוף נושא את החלל.

אתי החיים משחק הרבה
דויד גרוסמן
הספרייה החדשה, 2019, 271 עמ'

תמונתה של אווה פאניץ' באדיבות הבלוג של עדית שגב