בהשראת שירת הים: שש המלצות לספרי שירה

נועה שטרן

שירים א' / לאה גולדברג

הוצאת ספרית פועלים, 247 עמ'

 

העולם מתחלק לשניים: אנשים שאוהבים שירה ואנשים שלא קראו את לאה גולדברג.

פעם גם אני הייתי שייכת לקבוצה השנייה. שירה הייתה עבורי השירים המַלְאים והמשעממים שלמדתי בבית הספר, שעסקו בנושאים שלא עניינו אותי ולא היו רלוונטיים אליי.

המהפך קרה לפני כמה שנים, בזכות הניקיונות לפסח. ניערתי את האבק מעל שלושת הכרכים של שירי לאה גולדברג שהיו בספרייה של הוריי, והכמיהה לקצת אסקפיזם מהסמרטוטים והתרסיסים גרמה לי לפתוח את הספרים – ולהתאהב.

גדולים וטובים ממני כתבו על השירים של גולדברג, על גאונותה ועל שליטתה המרשימה בעברית. אני הקטנה רק אוסיף שהשירים שלה לא רק עונים על הקריטריונים הנוקשים של אנשי האקדמיה, אלא גם נוגעים לכל אחד – ובעיקר לכל אחת.

כל שלושת הכרכים מעולים, אך האהוב עליי ביותר הוא הכרך הראשון, שאוגד את השירים שכתבה מגיל 24 עד 31. בכרך זה היא מצליחה לזקק את הפחדים שמלווים כל אישה צעירה לשירים יפהפיים, שלא מעידים על גילה הצעיר בעת שכתבה אותם. בשיר "לתמונת אמא", לדוגמה, היא כותבת בכנות מדהימה: "כֵּן. אָבוֹא רְצוּצָה וְלֹא אֶשְׁאַל לִשְׁלוֹמֵךְ. / לֹא אֶבְכֶּה בְּחֵיקֵךְ, לֹא אֶלְחַשׁ: 'אִמִּי!' / אַתְּ תֵּדְעִי: זֶה שֶׁעֲזָבַנִי הָיָה לִי יָקָר מִמֵּךְ / וְלֹא תִּשְׁאֲלִינִי: 'מִי?'".

בשיריה גולדברג יוצרת מרחב של אחוות נשים תומכת, שמזדהות עם כאבה, כפי שהיא עצמה כותבת: "יֵשׁ רַבּוֹת כָּמוֹנִי: בּוֹדְדוֹת וְנוּגוֹת, / הָאַחַת כּוֹתֶבֶת שִׁירִים, הַשְּׁנִיָּה מוֹכֶרֶת בְּשָׂרָהּ, / הַשְּׁלִישִׁית מְרַפְּאָה רֵאָתָהּ בְּדָווֹס, / וְכֻלָּנוּ שׁוֹתוֹת בַּצָּמָא אֶת הַכּוֹס הַמָּרָה". מזל שצורפוּת המילים המדהימה שלה מפיגה במעט את הטעם המר.

אז אם אתם – כפי שהייתי אני – לא אוהבים שירה, אני ממליצה לכם לפתוח את ספריה של גולדברג ולעלעל. אזהרה: אתם עלולים להתמכר.

 

אריאל הורוביץ

תת הכרה נפתחת כמו מניפה / יונה וולך

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 309 עמ'

 

שמעתי עליה בתחילת שנות התיכון – בהתחלה, כמובן, נחשפתי לפרובוקציות, ל"תפילין" ולסערה שהוא חולל, לקשר עם זלדה שניתק; שמעתי על הפראיות שלה, על המוות בגיל צעיר, שרק הגביר את המסתורין סביב דמותה. אחר כך הגיעו השירים: קניתי לי את "תת הכרה נפתחת כמו מניפה", מבחר מקיף משיריה שערכה הלית ישורון, ובלעתי את "יונתן" האוטוביוגרפי והבלתי־נשכח, את "אבשלום" התנ"כי העצוב, את "הלכתי אצל מי שהציע לי יותר חיים" הקיומי, אך גם את "אם תלך למסע אל־אס־די" ההזייתי. יונה וולך: עד היום, כנראה, היא המשוררת האהובה עליי.

אחר כך התחלתי ללכת בעקבותיה. פעם, אוטובוס בקריית־אונו שבו נסעתי חלף ברחוב מיכאל וולך – הרחוב שבו גדלה, ונקרא על שם אביה שנהרג כשהייתה ילדה. וכמה חודשים אחר כך, בירושלים, מצאתי את עצמי עובר ליד מרכז בריאות הנפש בטלביה – בניין מאופק, קודר, שבו התאשפזה יונה ובו התנסתה בסמי הזיה, שהיו, לתקופה קצרה, המילה האחרונה בתחום: כאן יונה הייתה, חשבתי.

רבע שעה נסיעה משם נמצאת אכסניית נוטרדם, שם התגוררה זמן קצר. אבל לשווא אני מחפש ברחובות את יונה וולך, גבוהה וחובשת כובע רחב־תיתורה: היא חיה בין המילים שלה, המכושפות, הסוערות, שנקראות כמו מוזיקה (בריאיון שעשה איתה מאיר שלו הקריאה וולך שיר שכתבה, ואמרה שהיא "סיימה לכתוב אותו, ועכשיו כתבה גם את המוזיקה שלו").

הנה כך היא כותבת לקראת הסוף, כשהיא גוססת מסרטן בבית החולים, והשיר נדמה כמו תפילה של יום כיפור:

"הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ לְךָ/ הֵם הַחַיִּים שֶׁחָיִיתָ / הַבֵּט אָחוֹרָה בַּהֲבָנָה / מְצָא אֶת נְקֻדַּת הַבְּרֵאשִׁית / הַבְּרִיאָה / בְּרָא אֶת עַצְמְךָ / זֶה הָעוֹלָם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר / הַיָּחִיד / שֶׁתּוּכַל לִבְרֹא / כָּל זֶה מָצוּי בְּתוֹכְךָ / גַּלֵּה אוֹתוֹ / הַתְחֵל מֵהַתְחָלָה  הַבֵּט עַל חַיֶּיךָ / כְּעַל שִׁעוּר רַע / עַל מָה שֶׁהָיָה / כְּעַל עֹנֶשׁ / הַרְחָקָה / עֲמִידָה בַּפִּנָּה / נוֹקְאָאוּט בַּסִּבּוּב הָרִאשׁוֹן / תַּקֵּן כְּאֶחָד שֶׁהִבְרִיא / כְּאֶחָד שֶׁחָלָה".

 

כנרת בדיחי

בזמן שחיכיתי לשמש / אלנתן מיה

הוצאת פרדס, 67 עמ'

 

כשפותחים את ספר הביכורים של אלנתן מיה, שומעים שקט. הדברים קרו, או יקרו, ממש עתידים לקרות, אבל לא לנגד עינינו. אנחנו לידם.

הרבה דברים אפשר לכתוב על השירים: שהם נוגעים בקודש ובחול, בעצמאות ובשייכות, בחוץ ובבית, בעצמי שגדל ובילד אוחז בידי אבא ואמא. קיומם המקביל, זה בצד זה, בורא עולם נוסף – לא חדש, מתחדש – והוא המבט שמציע מיה על המונח־מאליו, "כאילו במקרה".

החומרים פשוטים. תנים. תאנים. מדורה. אהבה. סלט. פרידה. ברשת טווּיה בעדינות לוכד מיה רגשות מפרפרים, ונותן להם שהות. אין מסקנות, יש זמן להתבונן. רק בשיר אחד, שכמעט נראה טעות, הוא כועס: ירושלים. "מָה יֵשׁ לָךְ? מָה אַתְּ לֹא מְבִינָה?". לרגע מורמת גבה, ובמשנהו היא שבה: אולי במערכת יחסים של 3,000 שנה, מותר. החומה מגינה.

כתיבתו של מיה אינה דתית, אבל שבעת הציטוטים הראשונים בפתח השירים לקוחים מבראשית ומסיפור הבריאה. בהמשך יבואו גם גורדון וזלדה, עם ליקוטי מוהר"ן, אבל אורח החיים ("בְּצֵאתִי מִן הַשַּׁבָּת לֹא חִכִּיתִי לִשְׁלוֹשָׁה כּוֹכָבִים") והתהייה המרחפת על פני השורות מחזירים את ההרהור אל הקורא.

יֵשׁ לִי שְׂפָתַיִם נָעוֹת מֵעַצְמָן / מִלִּים מְבַקְּשׁוֹת בָּאֵר / וְלֵב יוֹדֵעַ: זֶה לֹא אֲנִי / זֶה אֱלֹהִים שֶׁמְּדַבֵּר".

עם השיטוט בספר, הבנתי. בן שלוש שנים הכיר אברהם את בוראו, ולא חדל מאז להשתאות. לכוכבים, לציפורים, לחיזיון בין הבתרים, לנפש אשר נעשתה בחרן, לעולם הסובב אותו כפלא. וזה מה שעושה הספר הזה – מציע מבט אוהב ומלא עומק על כל הדברים שקורים סביב כולנו, בזמן שחיכינו לשמש.

 

תמר פרלשטיין

תחינה על האינטימיות / אלחנן ניר

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 94 עמ'

 

בביתי, כמו בבית שבו גדלתי, ספרי הקודש נמצאים בסלון וספרי החול בחדר העבודה והשינה.

בספרייה בסלון, מטבע הדברים, הספרים בעלי כריכה מהודרת, חומה או כחולה. היוצא מן הכלל היחידי הוא ספר אחד דק בעל כריכה רכה בצבע בז' – "תחינה על האינטימיות" של הרב אלחנן ניר.

אני מאוד אוהבת ספרי שירה, ובניגוד לספרי פרוזה אני חוזרת אליהם אחרי תקופה שוב ושוב. אבל רק בספר הזה אני מרגישה שאני קוראת כל פעם כמו בפעם הראשונה. לא קרה שקראתי שיר פעמיים והרגשתי אותו הדבר.

אותו השיר יכול לגרום לי לאושר עילאי, ובפעם אחרת לכאב שממאן להתנחם. הספר הזה בעיניי הוא בראש ובראשונה ספר תפילה – וכמו בתפילה, בכל פעם מחדש הוא בוקע ממקום אחר בלב, מייחל לדבר שאותו הנשמה מבקשת באותו הרגע. האינטימיות הזו שהספר עוסק בה היא בין אדם לאלוהיו, להוריו, לאהבותיו, לילדיו ולעיתים גם בינו לבין עצמו.

זה ספר שלא תוכלו לדפדף בו, כי כל שיר יתפוס חלק אחר בנשמה שלכם וגם אם תנסו להשתחרר לא תצליחו. השירים ייגעו בכמיהה שלכם לקרבה, בעומק האהבה ובעיקר ברצון להיראות שלמים כמו שאתם בפני אלוקים ואדם. ולראות בחזרה פנים אוהבות ומקבלות מאירות אליכם למרות כל הפגמים.

 

בתאל קולמן

גורי רוח / אורין רוזנר

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 64 עמ'

 

כשנתקלתי לראשונה ברשת בשירים של אורין רוזנר, חשתי צביטת קנאה, מהסוג שאומרים שמרבה חוכמה. הלוואי. שתרבה גם עומק, דיוק ואהבה, כפי שרוזנר כותבת. כששמתי את ידיי על שירים נוספים שלה, הרגשתי שדבר נפל בעולם השירה הישראלית משרוזנר נכנסה אליו. שירתה שונה מכל מה שקראתי עד כה. שיריה צלולים כמו "שמלת מים זוהרת" שאני שואלת מאחד משיריה, והעולם הפנימי שלה נחשף במלוא יפעתו ושברונו – לפרקים דרך עיני הילדה של המשוררת ופעמים דרך עיני זקנת השבט שראתה הכול.

אני, משסיימתי לקרוא את "גורי רוח", חשבתי שרוזנר כתבה ספר שלם על אהבה. לכאורה נשמע כמו הדבר השחוק בעולם. לא אצל רוזנר, משוררת אהבה שברירית ועדינת נפש. הרצון להיות אהובה, "הוֹרַי הַיְשֵׁנִים/ הֵם הַחֹמֶר הָרַךְ בְּיוֹתֵר בַּטֶּבַע./ כְּכָל שֶׁאֲנִי גְּדֵלָה מִתְבָּרֵר לִי/ שֶׁאֵינִי תְּלוּיָה בְּדָבָר, כְּמוֹ בְּאַהֲבָתָם".

הפחד מפני אי היכולת להעניק אהבה, "אֲנִי אֲחַסֵּן אֶת יְלָדַי נֶגֶד כָּל הַמַּחֲלוֹת…/ נֶגֶד אַהֲבָתִי הַמֻּחְלֶשֶׁת, הָאָנוֹכִית מִדַּי/ נֶגֶד אַהֲבָתִי הַמּוּמֶתֶת/ נֶגֶד זִכְרוֹנָם הָרִאשׁוֹן".

הפחד מאינטימיות, שאולי זו מחלת דורנו הקשה ביותר, "רָצִיתִי לְחַבֵּק אוֹתָהּ/ אֲבָל הַגּוּף הָיָה גּוּף/ אֶבֶן מְשֻׁנָּה בְּיוֹתֵר".

בדידות האני או העצמי בעולם, "אוֹרִי שֶׁנּוֹלְדָה מִתּוֹךְ פֶּצַע/ שֶׁגָּדַל כְּכָל שֶׁגָּדְלָה", בדידות הגוף – "וְיֵשׁ לֶאֱהֹב/ מִפְּנֵי בְּדִידוּת הַצַּוָּאר"  –  כל אלו עולים ומציפים את הנפש וגודשים אותה, אבל בעדינות וברכּוּת.

"אִם יֵשׁ תּוֹרָשָׁה רַק הַבְּדִידוּת עוֹבֶרֶת בָּהּ", כותבת רוזנר בפתח מחזור השירים שמוקדש לאמה. אם יש נחמה לבדידות, אלו רק מילים כמו שכותבת רוזנר, שהן כמו ליטוף נחמה.

 

שמואל מוניץ

אהבת תפוח־הזהב / דליה רביקוביץ

הוצאת מחברות לספרות, 68 עמ'

 

לא פשוט לבחור ספר שירה אחד להמליץ עליו. התקופה האחרונה היא תקופת דליה רביקוביץ אצלי, ובנקודת הזמן הזו אני בוחר בספרה הראשון, "אהבת תפוח הזהב". הספר הזה סימן במידה מסוימת את דרכה של רביקוביץ כמשוררת.

בדומה לכמה וכמה מהמשוררים בני דורה, רביקוביץ חוותה בגיל צעיר אובדן אב. בספר כלולה שרשרת שירים מקפיאת דם על מות אביה, שנדרס למוות בתאונה עוד לפני שמלאו לה שש שנים. השרשרת הזו מתחילה בשיר האלמותי "עמוד התיכון", ושיאה באחת השורות הכי שוברות־לב בשירה העברית: "הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר לִי מִלַּת אַהֲבָה אַחַת" (שמסיימת את השיר חסר השם שנפתח במילים "עוֹמֵד עַל הַכְּבִישׁ בַּלַּיְלָה הָאִישׁ הַזֶּה"). ההתכתבות המפורשת עם השיר "שדרות בגשם" של אלתרמן מעצימה את הטרגדיה שבניתוק הקשר בין האב לבתו.

לצד האבל והתביעה הבלתי שגרתית שרביקוביץ השמיעה כלפי המת, "אהבת תפוח הזהב" הוא ספר מלא חיים. לרביקוביץ הייתה שפה עשירה והיא לא היססה להשתמש בה לציורי לשון יפהפיים. לצד התחינה למציאות אלטרנטיבית שבה אפשר לתקשר עם אנשים שאבדו מן העולם, היא ציירה עולם פנטסטי שבו "בַּדֵּי אִילָנוֹת מִתְעַצְּמִים בִּתְשׁוּקָה לִגְבֹּהַּ" ("חמדה"), עולם שבו "חׂרְשׁוֹת הַכְּבָשִׂים הַיְּרֻקִּים גָּלְשׁוּ בַּמּוֹרָדוֹת" והים "שִׁכְשֵׁךְ וְהִכְחִיל מִן הַשֶּׁמֶשׁ" ("תמונה"), עולם שבו כתמי אור "כְּמוֹ שֶׁמֶן הַמֹּר נִגָּרִים וְזוֹלְפִים מִן הַפַּךְ" ("כתמי אור"). לא יכולתי שלא להזדהות עם השאיפה שלה לברוא מרחב על־טבעי שאפשר להתחבא בו.