ערב אחד נתקלתי במקרה בפרסומת של המותג "פקטורי 54", ובה דוגמנית יפהפייה עם כיסוי ראש. דמותה האצילית, המסוגננת ומלאת השיק סקרנה אותי מאוד – כמה כאלו כבר אפשר לראות? כשחיפשתי אותה באינטרנט, גיליתי שמדובר במור קציר. בתחילת שנות האלפיים היא הייתה דוגמנית־על של ממש – היא כיכבה על שערי המגזינים המובילים בעולם כמו "ווג", "W" ו"ELLE", דגמנה בתצוגות של מעצבי־על כמו שאנל ולנוון, והובילה קמפיינים של דונה קארן, קלווין קליין וטומי הילפיגר.
לא היה לי קל לשכנע אותה להתראיין. כמו רוב־רובם של אלו שחזרו בתשובה אחרי הצלחה גדולה, היא הייתה קנאית לפרטיות ולאנונימיות שלה. רק כשהבטחתי שנעסוק גם בנקודת השליחות שלה היום, היא התרצתה.בדיעבד גיליתי שגם לפני שחזרה בתשובה היא לא כיכבה במדורי הרכילות, אפילו שפגשה שועי עולם ונבחרה לדגמן בנשף הצדקה השנתי של הנסיך צ'ארלס.
למרות עברה הנוצץ, קציר (39) מקבלת אותי בביתה המסוגנן בפשטות, חמימות וטוב־טעם. כיום היא עוסקת בעיקר בסטיילינג אישי לנשים. "זה כיף גדול. לא תיארתי לעצמי שזה יהיה כל כך מספק לעזור לנשים אחרות להביע את עצמן דרך הבגדים". יש לה שלושה ילדים – ינאי (11), יסמין (9) ורפאל (5) – והיא נשואה לאלי שם־טוב המבוגר ממנה בעשור ועובד בחברת מים חקלאית. כחוזרת בתשובה בעלת רקע דומה, אני מרגישה קשורה אליה עוד לפני שאנחנו מתחילות בריאיון.
מה הוביל אותך לחזור לדגמן?
"אני לא דוגמנית כבר 12 שנים. הפרק של הדוגמנות בחיי התחיל בגיל 16 ונפסק בצורה מאוד גסה וחד־משמעית בגיל 27, כשנכנסתי להיריון עם ינאי בכורי. הייתי בנתק עם הדוגמנות – זה היה משהו שעשיתי פעם וזהו. כל עוד זה נמשך הייתי מאוד בטוחה בו, אבל לא הרגשתי שהוא היה ממש שלי אף פעם. זרמתי עם זה כי נסיבות החיים גלגלו אותי לשם. מדי פעם היו מתקשרים ומציעים עבודות בארץ ובחו"ל, אבל לא יכולתי להכיל את זה ודחיתי את זה מיד על הסף. אחר כך הגיעה התשובה, ואז בכלל מחקתי את הדוגמנות סופית.
"אבל עכשיו רפאל הקטן שלי כבר בן חמש, ופתאום אני קצת משתנה, ובא לי לצאת החוצה. אני עוד רגע בת ארבעים וזה סוג של שער בשבילי. אם הייתי חוזרת בזמן הייתי אולי מזיזה את המהלכים קצת אחרת, שתהיה איזו תנועה מעבר לאמהות".
אז איך קרה האאוטינג הזה?
"כחלק מתהליך התשובה והחיפוש עברנו לפרדס־חנה ממכמורת, אחרי שגרנו שם עשר שנים. במכמורת הייתי ממש בתוך בועה – לא יצאתי מהמושב, לא דיברתי עם אנשים. כל פעם שעצרתי לחשוב מה לעשות עם עצמי, לא ידעתי איך לאסוף את זה לקריירה שנייה, במיוחד אחרי שעשיתי קריירה כל כך גדולה – עבדתי קשה והרווחתי יפה. לא ידעתי איך להמציא את עצמי מחדש. באמצע גם למדתי להיות דולה ועבדתי בזה, אבל כשהקטן נולד הבנתי שזה לא באמת הסיפור שלי, זה לא מה שבאתי לעשות בעולם.
"כשבאתי לפרדס־חנה באתי כמור שם־טוב, אחרי הרבה שנים שלא הייתי מחוברת למור קציר. נפתחתי קצת לסביבה, הרגשתי כמו עובּר שנולד מחדש. עברתי טיפול שבו צללתי פנימה לגלות את הכוחות הפנימיים שלי ואת עצמי בצורה שלא הכרתי עד היום. נפתחה לי פרספקטיבה חדשה על עצמי. פגשתי נשים מעוררות השראה ופתאום ה'דוֹס־שיק' התחיל להיראות לי מגניב. התחלתי ללמוד את עולם הדיגיטל ואיך בונים קריירות כיום. עד אז, בפייסבוק לא הייתה לי תמונת פרופיל והחלטתי לשים אחת עם כיסוי ראש. זאת הייתה היציאה הראשונה שלי מהארון. הייתי צריכה למצוא את המקום שבו אני מסכימה להיחשף, כי זה תמיד היה אישיו בשבילי. הבנתי שפנים וחוץ זה אחד ואני חייבת לעשות את התנועה החוצה".
ניתוב מחדש
נקודת המפנה האמיתית התרחשה לפני כשנה וחצי, אז פתחה חשבון אינסטגרם והעלתה תמונות שהיו לה בטלפון. מהר מאוד היא צברה עשרות אלפי עוקבים, והתחילה לייצר תוכן שכרגע נשאר מבחינתה בגדר "לא מסחרי". היא מסרבת לרוב ההצעות לפרסומים בדף שלה או להצעות הדוגמנות, אלא אם כן זה תואם את הסטנדרטים שלה. "אני מתייחסת לזה כרגע יותר כשליחות, חשוב לי להשפיע מהמקום של ה'מודסט פאשן'. התגובות הרבות שאני מקבלת הן מאוד מרגשות. כשהתחלתי את התהליך חיפשתי השראות מבחוץ ולא מצאתי, והיום אפשר כבר לראות שינוי רציני לטובה. את כל מה שצברתי וספגתי במהלך השנים בעולם האופנה המקצועי אני מנתבת היום ליכולת לעשות עם זה משהו חדש".
למה לסרב לפרסום?
"לא הכול זה פרנסה, חשוב לי להשאיר את זה אותנטי ובשליטתי. מודסט פאשן זה שיא הסטייל העדכני וכל שיתוף פעולה בכיוון אני עושה בשמחה. בעולם של הדיגיטל אין יותר דוגמניות, אלא יש 'משפיענים' או 'מובילי דעת קהל'. אני לא משתגעת על המיתוג הזה אבל יודעת לעשות את החיבורים הנכונים.מישהי אמרה לי שאני 'שגרירה' – לזה יותר התחברתי".
כאמור, ההצעה שהיא כן הסכימה לקבל היא דוגמנות עבור המותג "פקטורי 54", והיא מככבת בקמפיין שהשיק לקראת פסח. אני מנסה להבין ממנה איך הכול התגלגל. "די בספונטניות, האמת", היא מגלה, "סיימון אלמלם הוא בעיניי הסטייליסט הכי טוב בארץ, ופעם היינו עובדים המון יחד. כל השנים שמרנו על קשר, ומאוד קיוויתי לעבוד איתו כי הוא גאון בתחומו.הוא הציע שאצטלם להפקת פסח של פקטורי, שהוא עושה את הקריאייטיב שלה, ולא יכולתי לסרב לו. על הצילום היה מופקד איל נבו, אחד הצלמים הכי טובים בארץ, ואני מכירה אותו מאז שאני בת 18 – מה שגם נתן לי תחושת ביטחון. האווירה על הסט הייתה טובה ונעימה. זה ממש לא מובן מאליו בשבילי".
"הייתי צריכה להביא משהו שלא השתמשתי בו הרבה זמן. בהתחלה היה רגע שבו הרגשתי מבוכה, לא הייתי בטוחה אם זה בסדר לדגמן. אבל בגלל שהם נתנו לי להרגיש ממש בנוח וראיתי שזה יוצא ממש צנוע, נקי ומדהים, אז התמסרתי לזה לגמרי ומאוד נהניתי. זו הייתה שלמות כזאת – לחזור לפעם, אבל עם מי שאני היום".
אופנה צנועה עדיין נשמע לחלק מברנז'ת האופנה כמו אוקסימורון, אז אני מבקשת להתעכב קצת על העניין.
מאיפה התחילה ה"מודסט פאשן" בעולם?
"זה הגיע מהמוסלמיות ותפס חזק. הן מככבות על שערי ווג ובפרסומות עם החיג'אב והכול, ויש גם נוצריות שמשתמשות בכותרת הזאת. יש לי לא מעט עוקבות מוסלמיות ונוצריות ששולחות לי הודעות מפרגנות כמו 'איי לאב יור סטייל' ו'האו יו ראפ יור הייר?'
"בשנים האחרונות יש תנועה כזאת באופנה שהיא יותר סגורה, זה לא מגיע מהמקום של הצניעות אלא כי זה יותר יפה. אני מאוד אוהבת את זה. מצד שני כשאני מסתכלת על תמונות של סבתא שלי בצעירותה, עם הגופייה והברמודה, אני לא מרגישה שזה לא צנוע. כשגרנו במכמורת גידלתי את שני הגדולים על הים באופן הכי משוחרר, ואז כשחזרתי בתשובה ורפאל נולד מצאתי את עצמי עם כל הבגדים כמו איזה בדואית, הייתי חוזרת הביתה בעצבים. זה גרם לי להיות שנתיים ברוגז עם הים. היום יש לי בגד ים צנוע אבל לא יפה במיוחד, ובאמת זה אחד הדברים שהייתי רוצה לעצב".
מה גבולות הצניעות שלך?
"הכול אצלי עובד בתחושות. אני עומדת מול המראה ומרגישה באינטואיציה אם זה מספיק צנוע. אני לא הולכת עם מכנסיים כי בתחושה זה לא שם, אבל אולי עוד כמה שנים כן, אני לא שוללת את זה. אני בשיח מתמיד עם עצמי בעבודת השם שלי".
הקדימה את תפוזינה
היא גדלה בקריית־אתא. אביה היה קבלן בניין, אמה מורה לעיצוב גרפי בתיכון מקומי. כשהתגרשו הוריה, היא גדלה אצל אמה. היא מעידה על עצמה שהייתה לה ילדות רגילה, שהייתה ילדה יפה, ושמאז שהייתה קטנה אהבה את העולמות הללו. "לסבתא היה מנוי ל'לאשה', ומאוד אהבתי לדפדף בז'ורנלים ולראות את מלכות היופי. הייתי ילדה סופר־ביישנית לעומת הילדות של היום, שזה בא להן בטבעי. זה ממש לא היה בטבע שלי להחצין את היופי".
בגיל 16, צירוף מקרים הוביל לשינוי בחייה. "לאמא שלי היה ידיד, שהיה מסתפר אצל שוקי זיקרי. היה לי אז שיער ארוך צבוע באדום, והחלום שלי היה להסתפר קצוץ. שוקי ממש נדלק עליי והתעקש לחבר אותי עם סוכנות הדוגמנות 'יולי'. הלכתי עם אמא שלי לסוכנות והם מאוד התלהבו. תחרות 'נערת השנה' כבר יצאה לדרך, והם רצו שאשתתף בה. סירבתי כי הרגשתי שזאת חשיפה גדולה מדי להתחלה, אבל הם לא ויתרו והתקשרו אליי כל יום. בסוף נכנעתי ונכנסתי לתחרות.
"זה היה הריאליטי של אז – פריים טיים בערוץ 2, אקי אבני וכל הבלגן. באותה תקופה תחרויות היופי היו המצע לאאוטינג של הדוגמניות. הייתי עוף מוזר, עם שיער קצוץ וג'ינג'י, ובכל זאת זכיתי. הייתי כמו תפוזינה שהקדימה את התפוזינה. התפרסמתי ביום אחד והתחלתי לדגמן".
איך זה השפיע על החיים שלך?
"תמיד ידעתי לעשות הפרדה בין החיים שלי, של מור, לבין המקצוע. באותן שנים גם התביישתי להגיד שאני עובדת בזה".
אחרי התיכון היא עברה לגור בעיר הגדולה, תל־אביב. "הייתי ילדה היפית וקצת אחרת בנוף. לא הייתי בקליקה של הברנז'ה כי ממש שנאתי את זה. הייתי עושה הפסקות בדוגמנות ונוסעת להודו. הייתי ילדת מסיבות, בסצנה של הטראנס".
איך הסתדרת בעולם הידוע־לשמצה הזה?
"הייתה לי סיעתא דשמיא והשם שמר עליי מפני כל הסכנות בעולם הדוגמנות. גם אני שמרתי על עצמי ולא נחשפתי לתופעות קשות. אחרי שהתבגרתי לקחתי את העניין צעד קדימה והתייחסתי לכך יותר כמקצוע. לא אהבתי את זה אבל ידעתי שאני עושה את זה טוב ומיציתי את הפוטנציאל שבכך. החלפתי סוכנות ועברתי ל'ארטפורם'. לרמי פרשוב, הבעלים, הייתה סוכנות בחו"ל והוא ליקט את הדוגמניות הכי מיוחדות וחיבר אותם לסוכנים נחשבים. כשהוא פנה אליי אמרתי לו שאני לא מוכנה לעזוב את הארץ".
למה?
"כי כשהייתי צעירה שלחו אותי לחו"ל והייתה לי חוויה נורא קרה ומנוכרת – את דוגמנית אחת מתוך אלף, ולא רציתי להיות חלק מזה. הרגשתי שיש לי חיים גם מחוץ לדוגמנות, למדתי אז פנג שווי ואסטרולוגיה סינית. אבל רמי עבד עליי, והוא שלח תמונות שלי לסוכן מאוד שווה בפריז, שהתלהב. החלטתי שאני נוסעת לבדוק והכול קרה לי בבום. הייתי בת 23, כבר לא צעירה להתחיל מחדש במונחי דוגמניות, אבל כיוונו אותי גבוה".
קציר לא עושה ניימדרופינג או מספרת על הצלחותיה, היא מדברת בכלליות. אך אצלה, קימוץ הדיבור על עברה והעובדה שהיא אינה מתפארת בו אינם נובעים מהתפיסה של בעלי תשובה שהעולם הקודם הוא הבל הבלים. נדמה שהיא אף פעם לא באמת עפה על עצמה או עשתה מכך סיפור. בנבירה ברשת, אני מוצאת שתוך פחות משבוע היא הוזמנה לתצוגות במילאנו, זכתה לכתבה בת 12 עמודים ב"ווג" הגרמני, ושמיד הגיעו פניות מפריז, מטוקיו ומניו־יורק. היא הפכה במהירות לאחת הדוגמניות הישראליות המצליחות בעולם, ובכל זאת בשיא ההצלחה היא מעולם לא התפתתה להתפרסם במונחים של בר רפאלי או ללכת לכיוונים של הלבשה תחתונה ובגדי־ים. באחד הטוקבקים על הראיונות המוקדמים שלה אני מוצאת את התגובה "בסוף את תחזרי בתשובה", הרבה לפני שהיא בכלל חשבה בכיוון.
איך הייתה עבורך התקופה הזאת בחו"ל?
"גרתי בפריז והצטלמתי לכל המעצבים הכי שווים. הייתי מאוד הישרדותית, התמדתי ולא ויתרתי לעצמי. הייתי בודדה בעולם, מנותקת, אלו היו חיים מאוד קשים. עד שהתרגלתי למקום הייתי צריכה לעבור לניו־יורק. התכלבתי באיזו דירה מגעילה, ועד שהסתגלתי מחדש והתחברתי לקליינטים טובים, סבלתי מאוד. אלף פעם רציתי לחזור הביתה אבל לא ויתרתי לעצמי והייתי מאוד נוקשה. מה שהחזיק אותי היה הדרייב לעשות המון כסף. היה לי איזה חלום שאני אעשה את שלי ואוכל אחר כך לפרוש לחיי משפחה רגילים בלי דאגות כלכליות".
זה לא קרה?
"זה היה יכול לקרות, אם לא הייתי עוצרת בשיא בגיל 27".
קציר כאמור הפסיקה לדגמן בעקבות ההיריון, אבל למעשה כבר לפני כן היא הורידה הילוך בתחום. "באחד הביקורים בישראל פגשתי את אלי, בעלי לעתיד, במסיבת טבע. הוא בדיוק חזר לארץ מהסיבוב ארוך השנים שלו בחו"ל, ושכנעתי אותו לבוא איתי לניו־יורק. הוא לא ממש מצא את עצמו שם וחזר לארץ. בהחלטה של רגע עזבתי את הכול, אפילו שהייתי בשיאי שם. התעייפתי מלסבול, מלהרגיש שאני לא בבית. עברתי לגור עם אלי במכמורת ואמרתי לעצמי 'מה שיהיה יהיה'. במפתיע ובלי לכוון לשם, דווקא בארץ נפתח לי השוק האירופי, ועבדתי באותה שנה בלי הפסקה כשישראל הייתה ההום בייס. התחתנו ונכנסתי להריון, ובאחת הפסקתי לדגמן, ואז אלי בדיוק התחיל עם החזרה בתשובה".
איך קיבלת את זה?
"הוא התחיל מאוד בקטן, עד שפתאום יום אחד הוא התבאס עליי שהדלקתי טלוויזיה בערב שבת ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני. בחתונה היה לו חשוב שהאוכל יהיה כשר, אבל במתינות. זרמתי עם זה כי תמיד אהבתי את החיבור למקורות וליהדות. מגיל צעיר האמנתי שיש אלוהים ודיברתי איתו. גם בשנים בחו"ל תמיד היה לי ספר תהלים במזוודה ולפעמים גם קראתי. כשינאי נולד, אלי לקח את זה צעד קדימה והתחיל לשמור שבת. לא הפריע לי לא לנסוע בשבת כי הייתי רוויה מטיסות ומנסיעות בעולם, אבל כשהזמינו אותנו לסעודת חג עם המשפחה זה כן חרה לי, אבל שחררתי די מהר. מה שמוזר זה שעד שאני לא חזרתי בתשובה המטבח שלנו לא היה מופרד. באותו שבוע שקרה לי הסוויץ' הדבר הראשון שעשיתי זה להכשיר את המטבח".
משחק קופסה
אבל בין הרגע שבו אלי בעלה החליט להתחזק ועד שקציר הצטרפה אליו, חלפו חמש שנים. הם שמרו שבת, אבל קציר לא הייתה ממש בקטע. היא סיפרה שהייתה "מחוברת להוויה של אלוקים", אבל לא דרך לימוד תורה, קהילה או רב שהדריך אותם. דרך הצפייה בערוץ "הידברות", אלי התוודע לרב יובל הכהן אשרוב, ומאוד הושפע משיטת התזונה שלו, שמתבססת על תזונה טבעית. עד היום הבית נוהג על פי השיטה, על אף שמור קצת מסתייגת ממנה. "לפעמים זה מצמצם", היא מסבירה.
אבל איך התקרבת בסופו של דבר?
"הסוויץ' זה נס, אין לי דרך אחרת להסביר את זה. הרגשתי שהשם פותח לי את המסך כל פעם קצת. היה ברור שאלי דתי, אפילו שהכיפה הייתה לפעמים בכיס, אבל התחושה שלי הייתה שלא מתאים לי הקִטלוג הזה של 'להיות דוסית', שיהדות זה מקסים אבל לא באמת שייך לי. פתאום נפתח לי האנטי – התחברתי לבית הכנסת בחגי תשרי ונהניתי להסתכל על הלוק של נשים עם כיסוי ראש. ערב אחד הלכנו אני וחברתי לערב שירה נשית מקודשת, ושם הייתה לי התעוררות של הלב. חזרתי באורות הביתה והתעוררתי למחרת, ביום שישי בבוקר, והרגשתי שמישהו שיחק לי עם הקופסה בלילה. ממש קמתי אחרת. באתי מכוונת לשבת והרגשתי צורך עז לשים כיסוי ראש לראשונה".
ואז?
"המשכתי בדרך בפשטות, הייתה לי איזו חברה שהדריכה אותי ואט־אט אספתי עוד מצוות. אחרי כמה שנים שמתי לב לכמה חומרות היא הוסיפה שהייתי צריכה להשיל עם הזמן".
איך המשפחה קיבלה את זה?
"עברנו הרבה. לאמא שלי לא היה פשוט, אני מניחה. היא לא באה בתוכחה, וקיבלה והכילה את זה. היום היא עפה על המהות שלי, ואפילו הסטיילינג שלה השתנה בעקבותיי. אני חיה את האופנה העכשווית ועושה עליה את הזווית שלי".
איך את מרגישה עם הגיל?
"אני מסתכלת במראה ואני בטוב עם מה שיש. אני רואה את הגיל, את העור שהשתנה, קמטים. אני חושבת על זה במיוחד מאז שחזרתי להצטלם. זה מוזר, כי לפני חמש שנים אם היו מציעים לי להצטלם, הייתי אומרת 'לא' מוחץ.
גם בנוגע לכיסוי ראש, יש לה מחשבות לא שגרתיות. "אחרי שנה עם כיסוי ראש הורדתי אותו כי פתאום הרגשתי שזה כבד עליי, שזה לא למידות שלי. הייתי היחידה בסביבה שלי במכמורת עם כיסוי ראש. אבל שמתי את הכיסוי בחזרה לפני שלוש שנים, מתוך תנועה פנימית כשהרגשתי שוב את הצורך, זה נראה לי נכון. מהרגע הזה התחילה שוב ההסכמה לצאת החוצה, להיחשף שוב".
אנחנו עוברות לדבר על הילדים, שם קציר מתוודה בכנות על הקשיים. "אחרי רפאל לא הצלחתי לחשוב איך לשלב עוד הריון ולידה ולהמשיך לג'נגל את העניינים שלי. זה מתסכל אותי, אבל הכול עוד פתוח. חלק מעבודת השם זה להיות קשובה לעצמך, ואם אני מרגישה שזה גדול עליי אז אני מעדיפה להיות אמא טובה לשלושה ולא אמא משוגעת לחמישה. בתור ילדה הייתה לי אידיאליזציה על הורות, אבל בדיעבד זה הרבה יותר מורכב ומסובך ממה שחשבתי".
קציר מספרת לי שבעתיד היא רוצה להקים מותג אופנה משלה, "אבל יש לי מחלת פרפקציוניזם ואני לא עושה שום דבר שלא עובר את מרכז הבקרה עם הסטנדרטים הגבוהים שלי".
מה את מאחלת לעצמך?
"אני רוצה לזכות להיות בפשטות וזכות. אופנה מבחינתי זה החיבור שלי עם עצמי ודרך עבודת השם".
נשמע לי שאת שם.
"אני כל הזמן עושה עבודה ומנסה לדייק את זה. אין ממש שם, זה עד 120".
טוב לך עם התשובה?
"יש ימים ורגעים שאני אומרת 'מה עשינו?', סתם מחוסר נוחות וכי אין לי כוח לחשוב, אבל כשמסתכלים על התמונה הגדולה אז זה 'נגעת נסעת' ואין דרך חזור. גם אם יש היחלשויות, ויש רגעים כאלו במצוות, אז כל פעם ישנו האיסוף מחדש. אבל אם יש דבר שאני הכי מודה עליו, זה הזכות לחזור בתשובה. אפילו שאין לנו רב או דרך".
את מתגעגעת?
"תהילה אף פעם לא הייתה הסיפור שלי, אבל יש בי מקום שזקוק להכרה ולהערכה ביכולות שלי, וכמובן שבא לי לעשות כסף עוד פעם".
