באוקטובר 87', כשמאיר אריאל וחברי להקת קאריזמא הגיעו לבסיס צנחנים בשומרון להופעה, ביקש הרב־סרן האחראי לעבור על ספר השירים שלו ולאשר אותם לפני ההשמעה. "תן לי שירים על אהבת הארץ", אמר לאריאל. "מה זה אהבת הארץ? תן דוגמה", ענה לו אריאל בקריצה, והקצין השיב: "ירושלים של זהב". "אתה יודע שכתבתי שיר נגד ירושלים של זהב?", עקץ בגילוי נאות, ואילו הקצין מצידו רק עבר באצבעו על אחד השירים והפטיר לבסוף בייאוש: "את השיר הזה לא מבינים, אז זה בסדר".
לימים יהפוך הרגע הזה, שהונצח בצילומי "מסע הבחירות", לאחד מרגעי הפולחן של סרט שכמו יוצרו, זכה לעדנה מחודשת הרבה אחרי שידורו. גם כעת, כמעט עשרים שנה אחרי מותו, מאיר אריאל היה ונותר אדם שקשה להבין. אמן רהוט שפה אך רצוף סתירות. מוזיקאי מוערך אך נטול קהל. אוהב הארץ ושונא השכול. קיבוצניק ממשמרות שלא הסכים לוותר על שיעורי פרשת השבוע בביתו.
"מה שהיה מיוחד במאיר זה שגם לאנשים שהבינו אותו הוא לא היה מובן", מסביר המוזיקאי יהודה עדר, שהפיק את אלבומו השני של אריאל והתלווה אליו לאותו "מסע הבחירות". "זה היה הקטע שלו. סוג של לוליינות מילולית. כשהסרט יצא, מבקר הקולנוע של ידיעות אחרונות נחמן אינגבר כתב עליו 'חבורה של מסכנים עלובים שהחיים שלהם לא מעניינים את אף אחד הוציאו סרט'. הוא ירד עלינו רצח. המסע בכלל נולד כסוג של בדיחה. אני ומאיר הופענו יחד, ותמיד התבאסנו שאנחנו צריכים לחזור הביתה. בארה"ב מוזיקאים יוצאים לסיבוב הופעות של חצי שנה לפעמים, ורצינו לטעום קצת מהעומק הזה. הכוונה הייתה לנחות בכל מיני יישובים ופשוט להופיע, אז ברור שהקהל לא ידע מי אנחנו. התנהגנו כמו ליצני רחוב".
"עד אז הוא היה מופיע בצוותא ובמועדונים קטנים בתל־אביב", מוסיף מבקר המוזיקה יואב קוטנר, שגם הוא נטל חלק במסע, "הוא גם אומר את זה בשיר בצהרי היום: הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם מתרבות המערב. הוא לא רצה שהכתיבה שלו תהיה שייכת לחוג מצומצם של אלה שהולכים לצוותא בתל־אביב, ובאמת כתוצאה מהמסע הוא נפתח למוזיקה מזרחית והתחיל לעבוד עם אמנים כמו שלמה בר, אתניקס וניסים גרמה".
הצנחן המזמר
אבל סיפורו של אריאל, שהיה ונותר בגדר אחת החידות הגדולות ביותר של עולם המוזיקה הישראלי, מתחיל אי־שם בקיבוץ משמרות – שם ערך את ניסיונותיו הראשונים בשירה. חברו לקיבוץ שלום חנוך הלחין את המילים, והן בוצעו יחד עם חבר מפורסם נוסף, חנן יובל, במסגרת חבורת הזמר "המשמרון".
קוטנר מזהה כמה שלבים במהפכה שלו. "בהתחלה הוא היה לגמרי קיבוצניק שכותב שירי הווי לכבוד כל מיני טקסים בקיבוץ, ואין להם יומרה. 'אגדת דשא' למשל נכתב בתור חצי פרודיה ל'יצאנו אט' של חיים חפר. אני לא בטוח שהוא רצה בכלל להיות בתעשיית המוזיקה".
אבל אז אריאל מתגייס לצנחנים ומשרת שם כלוחם. אחרי מלחמת ששת הימים רושם את הקריצה הראשונה שלו כשהוא מחליט לבצע גרסה משלו לשיר "ירושלים של זהב" תחת השם "ירושלים של ברזל", המתאר את שחרור העיר מנקודת מבטם הכואבת של החיילים, מה שהדביק לו את הכינוי "הצנחן המזמר".
אבל אריאל לא חפץ להיות צנחן מזמר. "ציפו ממנו להיות משהו לאומי והוא לא רצה להיות משהו לאומי. הוא רצה להיות האיש הפרטי שכותב שטויות", מסביר קוטנר.
עם אשתו תרצה וילדיו הוא בורח לארה"ב בשליחות הקיבוץ. "שם קורה לו משהו מעניין", מוסיף קוטנר. "הוא נחשף לבוב דילן ולאונרד כהן, אנשים שמעיזים בשירים שלהם לכתוב טקסטים ארוכים, שרים בחצי דיבור כזה, וכשהוא חוזר לארץ מתחילה המהפכה האמיתית שלו. הוא מכניס לתוך המוזיקה הישראלית שירים שלא היו שם קודם".
כשמדברים על מאיר אריאל, מדברים על אמן שידע לשלב בשיריו שפה מקראית לצד ז'רגון צבאי. אלו דרו בנינוחות ובכפיפה אחת עם שפת רחוב, לצד ניבי קיבוץ. ההיכרות העמוקה שלו עם כמה שכבות שיח במקביל הקנו לו מעמד של אשף שירה, אך בתחילה זה היה רק בעיני מי שהבינו בה באמת.
"מה שמאיר הביא זה את הרעיון של זמר יוצר", אומר ניסים קלדרון, פרופסור לספרות עברית ומחבר הביוגרפיה "ארול אחד: מאיר אריאל". "יש כאן דרמה תרבותית גדולה. לכל העמים שישבו על אדמתם הייתה מוזיקה פופולרית מוערכת מאוד. הבלדות האנגליות, הרומנסות הספרדיות. שירי ערש שעשרה דורות של אמהות הרדימו איתם עשרה דורות של תינוקות. ליהודים הייתה תרבות פופולרית נהדרת ביידיש, בלדינו, ביהודית ערבית, ביהודית פרסית, אבל לא בעברית. כאשר נוצרה בארץ מציאות של דיבור עברי נוצר גם צורך לשיר בעיתות חגיגה ועצב, אבל אף אחד לא החשיב את הזֶמר העברי כמו שהחשיבו את עגנון או כמו שהקשיבו לחנה רובינא".
אז מאיר אריאל עשה לזמר העברי את מה שעגנון עשה לספרות?
"הוא לקח את הזמר העברי ממקום של משהו צדדי למקום שמתמודד על המרכזיות של התרבות. והוא לא היה עושה את זה בלי לשבור את כללי השירה ובלי המחויבות של זמר יוצר שאומר 'המוזיקה שלי, המילים שלי, הביצוע שלי', מה שלא היה בזמר העברי. הקהל שלו היה מועט אבל חבריו האמנים העריכו אותו לפעמים יותר מאשר את עצמם. הוא היה מוקף באהבתם. כל התופעה של יוצר מוזיקה שמאתגר את התרבות ולא יוצר פזמונים קלילים הייתה חדשה, והיה קשה מאוד לקבל אותו. במובן הזה אהוד בנאי, שלומי שבן, רונה קינן ודודו טסה – כולם היו בניו. הוא פילס להם את הדרך".
ובכל זאת את בוב דילן, שרבים משווים אותו אליו, ידעו להעריך גם בזמן אמת.
"מכיוון שדילן הסתמך על מסורת של בלוז ומוזיקה אירית שהתקיימה מדורי דורות ולא הייתה חדשה בשפה האנגלית, ההצלחה שלו התרחשה במהירות גדולה יחסית. אצל מאיר אריאל זה היה חידוש גדול. שיר כמו 'שיר כאב' -לא היה כמוהו. בטח לא משהו כמו 'חיית הברזל'. זה מחבר בין גבוה לנמוך, זה מחייב חשבון תרבותי ופוליטי, אני חייב לחשוב מתי 'בסוף כל משפט שאומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה'.
"אבל גם בכיוון הדתי, הזמר העברי מאוד פחד לגעת בממד הזה, ומאיר אריאל לא פחד. הוא עזר לאנשים שחיפשו דרכים לאמונה, כמו אהוד בנאי, וגם לאנשים שבכלל לא חיפשו דרכים לאמונה, כמו שלום חנוך. אנחנו מדברים על סינגר־סונגרייטר ששר ממעמקי חווייתו, ממעמקי היכרותו את התרבות, ומביא קומיטמנט אישי אל הקרנה תרבותית רחבה".
אחד מחוקרי יצירותיו של אריאל הוא יונתן גת, כתב התרבות של תאגיד השידור. גת מסייע בשימור חומרי הארכיון של אריאל, ואף הקדיש לו שתי תוכניות של "גיבור תרבות" עם הקלטות נדירות שעדיין זמינות בפודקאסט התוכנית. גת גם הפיק וערך את האלבום "מאיר אריאל בהופעה אחרונה בבארבי".
"יש לי תיאוריה לגבי מאיר אריאל, ואני חושב שהיא מקיפה הרבה מהפרדוקסים שלו. אני סבור שהכתיבה שלו וגם החשיבה הפילוסופית שלו הייתה דו־קוטבית. הרבה אנשים חושבים שהוא היה גם וגם, אבל זה לא בן אדם שניסה להיות גם דתי וגם חילוני, אלא בן אדם שהשתדל כל הזמן להיות לא זה ולא זה. בכל פעם שהוא היה במקום מסוים הוא רצה לברוח ממנו. כשניסו לתייג אותו כשמאלני הוא קפץ והתחיל לדבר על העם עִם הגולן. רואים את זה לאורך כל השירים שלו. למשל ב'טיפש חכם'. כל משפט שם סותר את עצמו".
וגם בשיר "מלכודת התדמית".
"הוא אהב לומר בהופעות שלו שאין דבר שהוא אוהב יותר מאשר לנפץ את התבניות שהוא בונה לעצמו. אבל זה לא בגלל שהוא רוצה לעשות איזה טריק תקשורתי, אלא משום שהוא באמת לא חי בנוח עם שום מצב. הוא כל הזמן היה בתנועה של חרדה ובהילות מכך שיוצב באיזו משבצת. אם מסתכלים על השירים שלו, מצד אחד יש שם רומנטיקה עזה ופיוטית, 'לא יכול להוריד ממך את העיניים', ופתאום יש מלנכוליה ענקית באותו אלבום ב'אף אחד לא יודע'".
קלדרון: "מאיר אריאל חשב שאמנות חד־משמעית היא אמנות פשטנית. זה כמו שתנסה לשאול את עצמך מה המשמעות הסופית של 'בדמי ימיה' של עגנון או 'זיכרון דברים' של יעקב שבתאי. תרבות עמוקה היא לא תרבות חד־משמעית. יש בה הפכים, יש בה מורכבויות, יש בה דברים שהאמן יודע וגם דברים שהאמן לא יודע ופשוט יוצאים לו. בכל פעם שניסו לתת פירוש חד־משמעי לשירים שלו, מאיר היה מתקומם. הוא לא סגר שום דבר בשום נושא. אם בנאדם היה בא ואומר לו 'שמעתי את השיר שלך ומצאתי בו כך וכך' הוא היה עונה לו – 'אם מצאת, אולי זה שם'".
חובב האולמות הריקים
הכתיבה המרושלת במכוון, זו שלא מנסה להכניס בכוח מילים למנגינה, הייתה פורצת דרך – אבל גם לא קלה להאזנה. "הוא היה האדם הכי אלמוני בעיר", מספר עדר. "כשהיה הולך ברחוב אף פעם לא עצרו אותו. היו לו גם הופעות של עשרים אנשים. לפני חודשיים־שלושה הופעתי עם יואב קוטנר בערב לזכרו מול חיילים. סיפרנו להם איך הופענו בעבר מול קהל שלא הקשיב לנו. ניגש אליי תמיר היימן, ראש אמ"ן, ואמר לי 'שמע, אני חייב לספר לך. כשהייתי חייל ראיתי אותך ואת מאיר בנפח ברמת הגולן. כשהתחילה ההופעה כל החיילים קמו והלכו. ואני הערצתי אתכם. כל כך התביישתי".
אבל נדמה שאריאל, בדרכו המשונה, למד לחבב דווקא את האולמות הריקים. "במשך עשר שנים סגרתי את כל ההופעות שלו", מספר בנו שחר, "אם היו מגיעים להופעה עשרה אנשים הייתי יודע שנגזר עליי להיות שם שעתיים וחצי. אין לנו איך לשלם את הפלאפל, אין לנו כסף לדלק חזרה, ולא רק שהוא לא מחזיר לעשרה שהגיעו את הכרטיסים, הוא עושה הופעה פי שניים ארוכה מהמתוכנן ועוד מדבר איתם אחר כך. אבל אם היו מגיעים מאה איש – תוך 45 דקות הוא היה בורח".
את החיבוק וההערכה הוא קיבל בעיקר מחבריו המוזיקאים. "כל מי שהיה פעיל בין שנת 85' ל־99' העריך את מאיר ככותב", מספרת בתו שירז. "אין אמן שלא ביקש שיכתוב לו שיר, וגם התקשורת נתנה לו חשיפות מאוד גדולות בכל פעם שהוציא אלבום".
"אבל הוא לא רצה ולא היה מסוגל לכתוב בשום צורה אחרת", מסכם עדר.
"אם היו מגיעים להופעה עשרה אנשים הייתי יודע שנגזר עליי להיות שם שעתיים וחצי. אין לנו איך לשלם את הפלאפל, ולא רק שהוא לא מחזיר לעשרה שהגיעו את הכרטיסים, הוא עושה הופעה פי שניים ארוכה יותר. אבל אם היו מגיעים מאה איש – תוך 45 דקות הוא היה בורח"
גם לדבר לפי הכללים הוא התקשה, כאשר בסוף שנות התשעים רשם לרעתו סדרה של התבטאויות נגד הקהילה הלהט"בית. כאשר הללו באו להפגין מול ביתו, כך לפי העדויות, קרא לעברם "אולי תתרוממו לי מפה".
הקהילה הלהט"בית לא סלחה. פעיליה רדפו אותו בהופעות ופוצצו אותן, עד שלא נותרה לו ברירה והוא הגלה את עצמו לפרדס־חנה. את מותו מצא זמן לא רב לאחר מכן, כתוצאה מקרצייה שהדביקה אותו בקדחת המערות. סדרה של אבחנות לקויות הביאו לסיבוך במצבו ולפטירתו בשנת 1999 כשהוא כמעט חסר כול.
"בשנים האחרונות המצב הכלכלי שלו היה ממש גרוע", מספר עדר, "הקטע עם ההומואים גרם לו נזק אדיר. הוא גר בפרדס־חנה באיזה בית ששכר וכשהיה מופיע נהג ללכת עם הכובע וכאילו לבקש כסף, זו כביכול הייתה בדיחה, אבל תרצה אמרה לי שזו לא הייתה בדיחה – באמת לא היה לו כסף. הרבה פעמים קיבוצניקים לא יודעים להתנהל כלכלית בעולם הזה".
גם כאשר בחר לחזור בו מדבריו באחת מהופעותיו, זה כבר לא עזר. "באחת השיחות האחרונות שלנו לפני מותו הוא אמר לי שמע, אני קלטתי שכשאני שר זה לא יעבוד", נזכר עדר בעצב, "בוא נמצא דרך שבה תפיק שירים שלי על ידי אמנים ידועים. כשאני חושב על זה זה די מטורף. בגלל שזה בדיוק מה שקרה בסוף – הוא מת, והחזון שלו התממש".
הקב"ה ואני
ואכן, ערבי השירה לזכרו, שעדר וקוטנר מקפידים לקיים מאז מותו, הפכו למוקדי משיכה עבור חובבי מוזיקה. המילים שפעם נחשבו לג'יבריש מאולתר זכו פתאום למעמד פרשני. ועדיין יש מי שתוהים כיצד קורה הדבר שיוצר בסדר גודל כזה זוכה להוקרה בעיקר לאחר מותו. "כששומעים את מאיר אריאל מדבר הוא לא מובן", מודה גת. "כמה אנשים יבינו, למשל, את מה שהוא אמר ב'רכילות הפטריות'? לא הרבה".
אבל גם את שלמה ארצי לא מבינים ובכל זאת אוהבים אותו עוד בחייו.
"ההבדל הוא שאצל שלמה ארצי מרגישים את המאמץ. אצל שלמה ארצי באיזשהו שלב זה הופך לבוט, שאת מכניסה וזהו. תמיד צחקו על שלמה ארצי שהוא כותב ספר טלפונים. על מאיר אריאל אף פעם לא אמרו דבר כזה".
פרופ' ניסים קלדרון: "הזמר העברי פחד מאוד לגעת בממד הדתי, ומאיר אריאל לא פחד. הוא עזר לאנשים שחיפשו דרכים לאמונה, כמו אהוד בנאי, וגם לאנשים שבכלל לא חיפשו דרכים לאמונה, כמו שלום חנוך. אנחנו מדברים על סינגר־סונגרייטר ששר ממעמקי חווייתו, ממעמקי היכרותו את התרבות"
מבחינה פוליטית קשה לדעת לאיזה מאיר אריאל להאמין. האם לזה שכתב את "ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות, שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות" ב"מדרש יונתי", או דווקא למאיר אריאל שכפי שבנו שחר מעיד, האמין בחזון ארץ ישראל השלמה: "מישהו שאל אותו מה צריכים להיות גבולות הקו הירוק והוא ענה שהגבולות של ארץ ישראל כתובים בתורה ואין שום סיבה לשנות. הוא שלח את הגבול המזרחי שלנו לבגדד, ואז הוסיף 'אבל אני לא מוכן לשום משפחה שכולה בשביל זה. זה חייב לקרות בלי אף יתום'.
"'מדרש יונתי' נתפס כתוכחה למתנחלים אבל הוא היה שיר האהבה הכי גדול. תוכחת האוהב. יש שם אהבה גדולה מאוד לתורה ולירושלים. ככה יוסי בנאי הגדיר מה שאבא כתב שם. כל נקודה שם שהוא כועס עליה מגיעה ממקום ראשוני של אדם עם שכל, שניגש להלכות ומנסה להבין את הפער בין מה שכתוב למה שקורה בפועל. הוא ביקר את הציבור הדתי אבל השאיר לו מתנות אדירות של אהבה".
אחרים יגידו שכל אחד ראה במאיר אריאל את מה שהוא ביקש לראות. "המכתב שהוא כתב לברק ב־99', על כך שהוא שמח על האמירה שלו שאם היה פלסטיני הוא היה מצטרף לארגון טרור, קורה בתקופה שטוענים בכלל שהוא הפך להיות ימני", מגלה גת, "הקהל הדתי והלאומי ביקש לנכס לעצמו את מאיר אריאל, להיכנס קצת לתוך הקונצנזוס המעופף והשאנטי־באנטי של החילונים, ועם מאיר אריאל הכי כיף לעשות את זה מכיוון שהוא היה דו־קוטבי. הרבה מתנחלים התחברו לצד ההוא שלו, אבל ישנו גם הצד השני, שטוען שהמתנחלים מחריבים את הארץ, והוא אמר את זה הרבה פעמים. בענייני שטחים וחלוקת ירושלים הוא היה מאוד עקבי. הוא חשב שצריך להחזיר את כל ירושלים, לא רק לחלק אותה, זה מופיע בהקלטה שלו משנת 98'. הוא לא חזר בו מזה אף פעם, להפך – רק הצדיק את עצמו שוב ושוב".
ובכל זאת, דבר מזה לא מנע ממנו להפוך כמעט ליקיר הציבור הסרוג, בעיקר דתיי ספקטרום, שאחרי מותו אימצו את שיריו בהתלהבות יתרה. "מה זה שיר עממי?" טוען קלדרון, "שיר שמתחתנים איתו. ואני נכחתי כבר בכמה חתונות שבהן נכנסו לחופה עם 'מודה אני' שלו. טיפוסים רוחניים שחיים על קו הגבול שבין העולם החילוני לדתי הם ליבת הקיום של הדתיים־הלאומיים, ומי שנמצא על הקו הזה כמובן מעניין אותם".
"עצם זה שהוא נהג לעשות אצלו בבית חברותא נתן צידוק לאנשים מאמינים להרגיש שהוא אחד משלהם", מוסיף גת, "אבל הוא לא היה אחד משלהם. הם ניסו לנכס אותו, אבל בשונה מאריאל זילבר, שעשה את כל הדרך ימינה ולמעלה מזה – הוא לא היה כזה. כשציבור מאמץ לעצמו אייקון תרבותי זה בעיקר בגלל שהוא רוצה להעיד על עצמו ולא בהכרח בגלל מה שהאייקון התרבותי הזה אומר באמת".
והיו גם רעיונות מקוריים ששיתף בכתביו, חלקם נותרו תמוהים וחסרי פשר, כמו למשל הקשר בין מקום הכומתה על הכתף לרצח רבין. "הייתה לו תיאוריה שלמה על כך שזה ששמים את הכומתה על הכתף זה סוג של חפיפניקיות ישראלית ושיש שם בעצם מעגל מחשבתי לא סגור שמוביל בסופו של דבר לחפיפניקיות הישראלית כולה, כולל אי־האבטחה הראויה לרבין", מגלה גת. "תיאוריה אחרת שלו גרסה שהחברה לא באמת מתנגדת שיהיו תאונות דרכים מכיוון שהמדינה תמיד מחפשת תורם. היה לו גם מופע שקראו לו 'יש תורם', והרעיון היה שאם יש צורך בתרומות איברים להשתלה, איך ישיגו אותן? רק מבן אדם שעדיין מפרפר".
וזה קורה בעיקר בתאונות דרכים.
"כן. זו תיאוריה מאוד משונה שהוא מציין גם באלבום רישומי פחם. 'שמעתי שאת בתור להשתלת לב' – פה הוא מחבר את זה כביכול עם העניין הרומנטי, 'את, אין לך לב', אבל אז הוא אומר שקצת צפוף על הרפסודה, וזה כבר קשור לשיר אחר שהוא גנז בשם 'הרפסודה', שבו הוא מתאר שיש יותר מדי אנשים על הרפסודה ואולי כדאי שאחד מהם יקפוץ".
ויש גם דברים שנאמרו בשנות התשעים והם רלוונטיים עד היום, מציינת בתו שירז. "למשל שלקרוא למפלגה ליכוד זה בזבוז של מילה טובה מכיוון שחצי מהעם נגד הליכוד, אז יוצא שהמילה נשחטת, והוא מבכה על העניין הזה".
אבל התהייה הגדולה שמעסיקה את חובבי אריאל היא שאלת האמונה והקרבה הדתית שלו. לא צריך להתאמץ כדי לראות שהוא חובב תנ"ך ומקרא בשיריו, ומצד שני – הוא מעולם לא עשה את כל הדרך עד הסוף. "הוא אמר לי, אני לא רוצה להיות שייך לשום חצר. לא רוצה להיות שייך לרבי מסוים", טוען קוטנר.
"זה קורה בדור שבו לא מקובל להיות דתי", מוסיף בנו שחר, "בתקליט השלישי הוא כבר הגיע למקום שעזבי אם ישמעו שיר או לא, לא יגידו לו שלום בחדר אוכל. אבא שלי הוא הקיבוצניק היחידי שלא שינה את הסדר המקורי של ההגדה.
"אבי נהג לומר שהדרך שבה הוא עובד את הקב"ה היא עניין כל כך אינטימי בשבילו, שכמו שהוא לא מכניס אף אחד לחדר המיטות שלו, על אחת כמה וכמה שהוא לא יכניס אף דעה חיצונית לאיך שהוא והקב"ה מתנהלים. הוא לא רצה שמישהו זר יגיד לו 'אתה אמור כבר לשים ציצית וכיפה'".
בשלב אחר הוא ניסה לסנתז בין הרליגיוזיות של אספת החברים בקיבוץ לוויכוחי בית המדרש. "אני זוכר שישבנו אצלו בבית והיו לנו תוכניות ארוכות טווח לשיתופי פעולה שנגדעו באיבן", מספר יוני גנוט, סולן להקת בין השמשות, שהיה מיודד עמו בשנות התשעים ואף הלחין כמה משיריו. "הוא העלה רעיונות כמו איזה טינאייג'ר. יום אחד הוא אמר לי: 'בוא נעשה ערב, נקרא לו 'חדר אוכל' או 'סנהדרין'. בכל פעם ניקח נושא, נניח 'יש אלוהים או אין אלוהים', וכמו בחדר אוכל בקיבוץ – כל אחד יעלה וישטח את דעתו והסנהדרין תקבל החלטה".
בעוד שני בניו, שחר ואהוד, חזרו בתשובה בדרכם הייחודית, בתו שירז נותרה חילונית, והיא היום אמונה על כתביו ומלקטת אותם לספר שעתיד להתפרסם בקרוב. גם היא מודה שהופתעה לגלות עד כמה הנושא העסיק אותו. "עד שהתחלתי לקרוא את החומרים שלו לא הבנתי עד כמה הוא התאהב בתורה ובכתבי הקודש. באחד הטקסטים הוא מנסה ברוב מתיקותו להסביר לאוזניים חילוניות למה הוא מאמין שאלוהים קיים, ולמה הוא זה שבעצם יצר את הכול. זו מסה של חמישה פרקים, ואחרי שקראתי אותה התחלתי בעצמי להאמין באופן גלוי באלוהים".
"ההתקרבות שלו אל האמונה הייתה מלווה בפקפוקים גדולים כל הזמן", טוען קלדרון מצידו, "מאיר אריאל לא היה בן אדם שחזר בתשובה, והוא נפטר לפני שאנחנו יודעים אם היה שלם באמונתו או מפורד באמונתו. יש דבר שנקרא 'הקיק של המוות'. אנשים רוצים לראות את מעגל החיים כאילו הוא נסגר לקראת המוות. אבל אף אחד לא סוגר מעגלים. זה קיטש לראות אנשים כאילו הם הלכו באיזה דרך או אימצו איזו דרך לקראת הסוף. אף אחד לא יכול היה לדעת מה תהיינה עמדותיו של מאיר אריאל בשום נושא – לא חברתי, לא תרבותי ולא אמוני".
כן האמין או לא, את אהבתו לתורה הוא דאג להחצין עוד בחייו. "בתל־אביב התקיים במשך 13 שנה חוג פרשת שבוע", מספר בנו שחר, "השתתפו בו מנחם רגב, ליטאי מבני־ברק, אבא שהגיע מהקיבוץ וכמה חברים נוספים. אבא בדרך כלל היה קורא, ובגלל שהכיר את כל סוגי הניקוד וההגייה יכולת להבין את הפשט ואת הדרש רק מהאופן שהוא קרא. בחמש השנים האחרונות החוג הזה הזיז הופעות. הוא לא היה מוכן לבטל שיעור בגללן".
"עד שלא הכרתי אותו אישית הוא לא היה מאבות המזון שלי, בטח לא מוזיקלית", נזכר גנוט, "אבל אז התחלתי את פרויקט 'פאב מדרש' בתל־אביב. הסתובבתי עם חבר מישיבת הגוש בעיר וניסינו לראות עם מי אפשר לפעול ומה קיים בשדה היהדות. מאיר היה האמן שהופיע הכי הרבה אצלנו, ולפעמים היינו עושים לימוד משותף לפני ההופעה והוא השתתף בו. אני זוכר שהדרכתי את השיעור ותוך כדי שאני שוטח מחשבה על חיבור בין ניטשה לבין סולוביצ'יק או משהו כזה, מישהו שואל אותי משהו לגבי ההופעה ונעצר לי שטף הדיבור לשנייה. ואז אני קולט את מאיר עם פרצוף של סימן שאלה. הוא אומר לי 'אתה תופס לי את האוזן'. הייתה לו כזאת רמת קשב, והוא ידע לתאר יפה את ההרגשה – תגמור את הרעיון שלך כי האוזן שלי תפוסה. הוא גם אמר שפאב מדרש זה מונח סותר כי לפאב אתה מגיע להתפזר בדעתך ובמדרש אתה מנסה להתכנס".
בבלוג שפתחה שירז אריאל היא חושפת כתבים נדירים שלו שעתידים להתפרסם גם בספר. כשאני שואלת אותה אם הייתה חשופה לחומרים בזמן אמת היא נזכרת ברגע שובה לב. "כל מה שהוא היה משאיר על השולחן היה מקבל את האיורים שלי. הייתי מוצאת נייר וישר מקשקשת עליו רקדניות, פרחים ונסיכות. כשהתחלנו לסדר את החומרים מצאתי חלק מהניירות האלה, שהיו כתובים בהם פנינים של ממש, ומסביב מצוירים רקדניות וחתולים של ילדה. הוא מעולם לא כעס על זה. מילה הוא לא אמר".
גם ב"מסע הבחירות" מצטיירת דמותו של אדם שיותר מההופעות, חשובות לו גם הנסיעות בוואן ומה שקורה ביניהן. "הוא אף פעם לא היה מתערב לנגנים", מספר עדר, "הייתה לו תפיסה שאם בחרתי במישהו אני נותן לו את כל הקרדיט לעשות את מה שהוא יודע. במובן הזה עבדנו כמו להקה ולא כמו בוס שאומר לאנשים מה לעשות".
"שאלו אותו פעם מה קדוש בעיניך", נזכר בנו שחר, "והוא ענה כמעט בלי לחשוב בכלל: שיחת חברים. זה היה אבא. אוהב אדם גדול. מארח. היה מאוד קשה ללכת מאירוע שלו כי לא היית מרגיש שהזמן עובר".
עם הזמן הפך ביתו למוקד עלייה לרגל לכל מיני מתלבטים. "לפעמים הגיעו אנשים גזורים לגמרי מהודו לדבר איתו. הייתי מאוד מגונן על אבא שלי ממה שהגדרתי 'שרוטי האורות בלי כלים', אבל אבא לא היה מוכן שארחיק אף אחד ממנו. היה יושב ומביא לו מרק ומקשיב לג'יבריש נטול כל רצף".
בין עגנון לביאליק
בזירה המוזיקלית יצירתו שלחה אדוות לכל עבר. אמנים רבים ביצעו עיבודים לשיריו אחרי מותו. אהוד בנאי כתב לו את "בלוז כנעני", שולי רנד הקדיש לו מופע שלם ("ת'מבינ'תי"), ויש מי שיאמר שהוא זה שפיצח עבורם את האפשרות להיות מוזיקאי שיוצר בשפה יהודית בלי להיות מחויב למגזר כלשהו.
"מהבחינה הזאת הוא באמת היה חלוץ", מודה קוטנר, "המגמה הזו אולי התחילה מאנשים כמו אורי זוהר, פופיק ארנון וכל מיני חוזרים בתשובה שבהתחלה נראה היה שהם לא החליטו לגמרי. אבל בהחלט יכול להיות שמאיר לא הספיק ללכת עד הסוף, ובעוד עשר שנים כן היינו רואים אותו עם כיפה וציצית ולא מופיע בשבת. אני לא יודע מה היה קורה אילו. מה שבטוח הוא שהדור שגדל עליו ובא אחריו, אנשים כמו אהוד ואביתר בנאי, ראו שלגיטימי לצאת מהארון במובן הדתי. שאתה יכול גם להמשיך להיות כוכב רוק או זמר ישראלי".
"בחגיגות ה־70 למדינה הוא הגיע למקום חמישי בתור הזמר הלאומי", נזכר עדר, "כולנו היינו בהלם מזה. חלק מהשירים שלו הפכו ללהיטי ענק. למעשה הרצון שלו התממש אחרי שהוא מת, בהפוך על הפוך, בגלל ערבֵי השירה האלה שעשינו. עיתון הארץ בחר בהם כמותג הכי מצליח של העשור, משום שלקחנו אותו מאלמוניות מוחלטת למודעות מוחלטת. לא יכול להוריד ממך את העיניים הפך לשיר חתונות".
"בעולם של אנשים שמחפשים את המקף, אין ספק שהוא היה השראה", מסכים גנוט, "אבל הם גילו את זה בדיליי. יש רבים שמצטטים אותו ומלמדים שיעורים דרך שירים שלו. העיסוק ביהדות מתוך מקום פתוח שגם מתחבר לישראליות גרם לאמנים להרגיש שהם לא לבד, שזה לא שיגעון שלהם. שיש גדולים ממך שעושים את זה ואתה מתחבר לאיזשהו רצף. עד אז, היחידים שעשו את זה היו משוגעים כמו אהרן רזאל ועדי רן, ופתאום הצטרף אלינו איש חיזוק שהוא לגמרי במגרש הישראלי. כמובן שאחר כך זה הפך לסוג של מיינסטרים, אבל כשאני התחלתי ליצור זה היה כמו מים קרים על נפש עייפה".
"המוות שלו היה כל פתאומי וטיפשי ומעצבן, שאנשים ממש חטפו מזה מכה", טוענת בתו שירז, "שלומי שבן, ערן צור, ארז לב־ארי – מאיר אריאל היה עבורם סוג של מורה רוחני ומוזיקלי. חלקם גם אמרו בראיונות שהוא השפיע על האופן שבו הם מבינים ועושים מוזיקה. וגם הציבור עצמו – המוות שלו יצר כזו טלטלה שאנשים רצו ליוטיוב להקשיב לשירים".
ולמרות התהילה המאוחרת, גם היום, עשרים שנה אחרי, חובבי שירתו עדיין משויכים לקבוצה אליטיסטית ומודעת יותר מבחינה מוזיקלית. הקהל הרחב, ברובו המכריע, ידע לדקלם כמה להיטים בודדים במקרה הטוב.
"מאיר אריאל משפיע על כותבים ויוצרים אבל קשה לומר שהוא עשה שינוי משמעותי במוזיקה הישראלית לצערי", מודה קוטנר. "אם אני לוקח דוגמה מהביטלס, המון להקות ניסו להיות כמוהם כי הם נתנו חופש להיות מה שאתה רוצה. לעומתם – לוולווט אנדרגראונד רק חוגים מצומצמים מאוד האזינו, ויש בדיחה מוכרת שכל מי ששמע אותה הקים להקה בעצמו".
ואולי שם טמון סוד קסמו של אמן שגם לאחר פרסומו עדיין נתפס כמחתרתי. "מאיר אריאל הוא סימן לתרבות עמוקה שאין לה בעצם פענוח סופי", מסביר קלדרון, "אני לא מאמין שמישהו יכול לפענח באופן סופי לא את תמול שלשום של עגנון ולא את מגילת האש של ביאליק ולא את בס בבלון. זו מין חידה שהתרבות קולטת כאיזה ביטוי למעמקים שלה".
"בסופו של דבר הקהל הפנה לו עורף", מסכם גת, "ומאיר אריאל הפנה עורף לקהל ופשוט התנדף. כשכולם התחילו לאהוב אותו – הוא כבר לא היה שם".
