מת'יו פריצ'רד קיבל ליום ההולדת מתנה מסבתו. בניגוד למתנות רגילות שהנכד קץ בהן תוך זמן קצר יחסית, מת'יו נהנה ממתנתו עד עצם היום הזה. ככה זה שסבתא שלך היא סופרת המתח המפורסמת אגאתה כריסטי, והמתנה שהיא העניקה היו הזכויות למחזה "מלכודת העכברים" שכתבה בזמנו. המחזה הוצג לראשונה ב־1952, ומאז עד היום הוא לא ירד מהבמות. בכך הפך להצגה שרצה הכי הרבה זמן – שיא שהיא שוברת מדי ערב מחדש, לשמחת הנכד בר־המזל.
במקביל למחזה, כתבה כריסטי גם סיפור קצר בעל עלילה דומה. מכיוון שלא רצתה להרוס את הסוף המפתיע לצופים, ביקשה שהספר לא יפורסם לפני שתרד ההצגה מהבמות – והספר עדיין ממתין. בסיום כל הצגה עולים השחקנים לבמה ומבקשים מהצופים שלא יהרסו את הסוף המפתיע לצופים הבאים.
בתיאטרון גשר עולה בימים אלו ההצגה "משפט חוזר", שכמו אצל כריסטי, חלק מרכזי בהנאה ממנה הוא הסוד שמתגלה ברגע האחרון של ההצגה, וחושף מי הרוצח. עובדה זו מטילה על כותב שורות אלו את המשימה לתאר נאמנה את ההצגה, בלי לחשוף יותר מדי את העלילה.
החשודים העיקרים הם בני משפחה אחת. יזם היי־טק מצליח (מיקי ליאון), אחיו השחקן כושל (גלעד קלטר), בנו של אחד מהם (הלל קפון) ואמם של השניים (פירה קנטור). מי שאמון על פתרון התעלומה הוא בלש למוד טרגדיה, שאותו מגלם דורון תבורי.
ההצגה מבוססת על ספר של ליעד שהם, שעיבד אותו למחזה ביחד עם עוזי וייל. השניים שיתפו פעולה בעיבוד טלוויזיוני לספר אחר של שהם, "עיר מקלט", אך בעוד שם יכלו לפרוש בנינוחות את העלילה לאורך 12 פרקים, במקרה דנן הם צמצמו את הספר לתשעים דקות מהודקות – לעיתים מהודקות מדי. לפרקים מתעוררת תחושה שהעלילה הייתה מרוויחה לו הייתה מתפתחת יותר במתינות. עם זאת, המיומנות של שהם והממזריות של וייל ניכרות ומהנות.
התפאורה שעיצב מיכאל קרמנקו מורכבת ממסכי וידאו נעים. עבודת הבימוי של אמיר י' וולף נסמכת על אותם מסכים באופן נרחב, ומה שמוצג על הבמה הוא מין שילוב בין תיאטרון וקולנוע. לפעמים זה עובד נהדר, כמו בשיחת הסקייפ של הבלש נחום עם גרושתו (עבודת משחק מופלאה של שרית וינו־אלעד), אז גם יש צידוק עלילתי לערבוב הזה. אך לא תמיד ברור מה ההיגיון המנחה בשימוש בכלי הזה, ובתמונות מסוימות נדמה שמדובר בבריחה לפתרון הקל. לדוגמה, בחקירות המשטרתיות, שהיו למעשה שיחה די סטטית בין שני שחקנים, הוקרנו פני החשוד בגדול על המסך. ההקרנה בהחלט הוסיפה עניין, אך לטעמי פתרון מתוך עולם התיאטרון היה מספק יותר.
למרות הפגמים המלווים אותה, מדובר בהצגה חכמה ומהנה, ושונה בנוף ההצגות בארץ. את שאיפתה העיקרית –
למתוח את הקהל ולהפתיע – השיגה ההצגה בזכות השחקנים המוכשרים שלה.
משפט חוזר תיאטרון גשר
