אני לא בן אדם של חדר אוכל. למען האמת, אני שונאת חדרי אוכל. לא משנה אם מדובר בבית מלון מפונפן או בחדר אוכל של קיבוץ – זה אף פעם לא יכול להיות טוב.
זה מתחיל בחביתה, לא צריך ללכת רחוק מדי. כשלפחות מאה איש באים לאכול חביתה, החביתה היא המונית. גם אם יטגנו אותה כמו במלון בירדן – במחבת קטנה, לפי העדפות הלקוח – היא המונית. כי אם זה שלפניי ביקש ביצה עם בצל וזה שלפניו ביקש ביצה עם כוסברה, וההוא לפניו דווקא העדיף עם פול וכמון (קרה לי), גם בחביתה שלך דובק קצת מכל אלו.
גם הסלטים בחדרי אוכל הם תמיד נבולים כאלה, קמוטים, כאילו הם מחכים פה מהבוקר של אתמול (ובטח נחתכו שלשום), והעוגות הן רק יפות.
ואז פגשתי את חדר האוכל של קיבוץ מרום־גולן. לא תכננתי, זה קרה לגמרי במקרה. כלומר, בערך. כבר שנה שבארי מבקש לראות שלג, ודווקא בשבת שירד שלג בירושלים היינו באיסטנבול. אז כשהתפנתה לנו שבת אחת, ממש בדקה ה־90 של החורף, הזמנו מקום במלון של מרום־גולן ונסענו באופן ספונטני. לאלון דווקא אין בעיה עם חדרי אוכל, ובטח שלא לילדים, אז בבוקר קבענו שאבוא לשבת איתם בתנאי שאחר כך הם יבואו איתי לאכול בבית הקפה הסמוך (ששמעתי עליו רבות וטובות).
כך קרה שנכנסתי לחדר האוכל של קיבוץ מרום־גולן. מבט אחד קטן הספיק לי כדי להבין שלא מדובר בחדר אוכל רגיל – כאילו מישהו פה לקח על עצמו לעשות הכול כדי להנעים את החוויה. השולחנות מעץ מלא, הכלים מאמייל, העוגות הן עוגות והסלטים סלטים. זה לא חדר אוכל, זה יותר כמו שאמא שלכם (או השכנה) החליטה לארח כמה אנשים לבראנץ' מפנק: קנתה בשוק גבינות מעולות, אפתה כמה פשטידות ביתיות מדיפות ריח ניחוח וקצת מאפים מרשימים, טיגנה חביתיות תפוחות, אנטיפסטי טוב, סלטים פראיים. הביאה את הריבות של אלה ואת העוגות של תקווה.
ואמא שלכם (או השכנה) מכירה כבר את מי שעומד להגיע, ולכן חתכה סלט קצוץ אחד עם פטרוזיליה ואחד בלי. ולכן השאירה לכם על השולחן בקבוק עם מיץ לימון, שמן זית ומלח כדי שתוכלו לתבל לבד כאוות קיבתכם.
וכמובן שאם אמא שלכם הכינה את כל האוכל, אני באה, ואני אוכלת. אז בצלחת שלי היו ממרחים מעולים, גבינות מדהימות של מחלבת קיבוץ גדות וסלט ירקות טרי־טרי. אלון הלך על דגים כבושים, קיש כרשה ועגבניות מיובשות בסיבוב ראשון ומאפה תפוח אדמה בסיבוב שני, ושקד ובארי זרמו על ברוקולי אפוי עם בורקס גבינה ורול של גבינה צהובה. התאהבתי.
לא חשוב שמות, אבל חשוב לומר שהייתי בארוחות בוקר במלונות גדולים ונחשבים בארץ ובעולם, ואף פעם (להוציא פריז) לא נהניתי כך. בחדר האוכל של מרום־גולן משקיעים בפרטים הכי קטנים, ולא לוקחים את החביתה שלכם כמובנת מאליה.
בכל אופן, על הבייגלס של "אפרתה" – בית הקפה השוכן ממש בקומה מתחת לחדר האוכל – שמעתי גם שמעתי, ולא יכולתי לוותר עליהם. זירזתי את הבנים וירדנו.
"החיים קצרים, תאכלו קודם קינוח" – זה המוטו שלי בחיים, ואז אני רואה אותו תלוי על החלון של אפרתה. הציפיות עולות, ואנחנו מזמינים שני בייגלס: האחד עם סלמון מעושן, והשני פרי־סטייל. הבצק הוא בצק שמרים על בסיס שמן זית, מבושל במי סודה, מצופה במלח ים, שומשום וקצת קצח. כל הסיפור הזה יוצר בצק רך עם פציחות מענגת, וטעם עדין של שמן זית ממלא את הפה. קשה לתאר את זה. דמיינו בריוש פריך מבחוץ, מלוח, מדהים. רק בשביל זה, אפילו ריק, בלי שום סלמון או בלסמי, שווה להיכנס לאוטו ולנסוע עד מרום־גולן. ואז תעלו לחדר האוכל לטעום את הריבות של אלה.
