בוקר טוב אמריקה

"ההצגה הראשונה שלי הייתה מול אולם מלא עם 1,100 איש, ובגלל בליל הרגשות שעברו עליי, אני לא זוכר הרבה ממה שקרה. הייתי עסוק כולי בלהחזיק את ההצגה ובלשדר ביטחון שהכול בסדר. ביציע, לבקשתי, ישבה דפנה אשתי והבן הצעיר שלנו אורי, שאמר לי בסוף שנראה היה כאילו אני חלק מההפקה הזו כל החיים", כך משחזר ששון גבאי את ההופעה הראשונה שלו על במות ברודווי, ביוני 2018. זה קרה במסגרת המחזמר "ביקור התזמורת", המבוסס על סרט קולנוע באותו שם, שבו כיכב בעשור הקודם. "המזל שלי הוא שהגעתי למקום שלי, לתפקיד שאני מכיר, שבו אני צריך לדבר אנגלית במבטא ערבי, וערבית בסגנון מצרי שכבר למדתי בעבר. זה לא היה מחזה חדש שבו הייתי צריך להוכיח את עצמי מההתחלה".

גרסת המחזמר של ביקור התזמורת נכתבה על פי סרטו המצליח של ערן קולירין מ־2007, המספר על תזמורת מצרית שמגיעה להופעה בישראל והולכת לאיבוד. היא עלתה לראשונה באוף־ברודווי בנובמבר 2016, ובעקבות ההצלחה, עברה לבמת מחזות הזמר הגדולה בעולם שנה לאחר מכן. מי ששיחק תחילה בתפקיד הראשי של מפקד התזמורת תאופיק זאקריה היה השחקן האמריקני ממוצא מצרי, טוני שלהוב. אבל מתברר שתהליך ההפקה החל כבר לפני שנים ארוכות, וגבאי היה בסוד העניינים מהרגע הראשון.

"ב־2010 הגיע לארץ המפיק אורן וולף וביקש לפגוש אותי. הוא התלהב מהסרט וחלם להעלות אותו כמחזמר בברודווי ושאל אם זה מעניין אותי", נזכר גבאי, "בתחילה זה נשמע לי הזוי ולא ריאלי להעביר סרט כל כך אינטימי ושקט למדיום אחר, אבל אמרתי לו שאשמח. בסוף לקח לו שש שנים להשיג תקציב, אני כבר לא האמנתי שזה יקרה, ואז מסיבותיו שלו הוא בחר ללהק את שלהוב. לפני המעבר לברודווי הוא הזמין את הקאסט לביקור בישראל ולקח לארוחה במסעדה ביפו את השחקנים מהסרט. הוא הושיב אותי ליד השחקנית הראשית, קתרינה לינק, אולי כדי לראות איך אנחנו נראים יחד, ובמהלך הארוחה סיפר לי שטוני צפוי לעזוב בקרוב לטובת סדרת טלוויזיה (גברת מייזל המופלאה, ד"מ) ושאל אם אהיה מעוניין להחליף אותו. שוב אמרתי כן ושוב לא האמנתי שזה יקרה, אבל אחרי חודשיים הוא פנה אליי והציע לי את התפקיד".

ברגע אחד ניצב גבאי מול הצעה חלומית אבל גם מול דילמה לא קטנה. "כמובן שרציתי שזה יקרה, אבל ברגע שזה קרה זה היה מבלבל כי לא ידעתי איך לעשות את זה בפועל. הייתי שחקן ראשי בכמה הצגות, בנוסף להתחייבויות נוספות. השנה האחרונה שלי בארץ הייתה מאוד פורייה ודברים שצילמתי אז ממשיכים לצאת החוצה עד היום. ציפי פינס, מנהלת בית ליסין, הבינה את גודל השעה ושמדובר פה במשהו חד־פעמי ובהזדמנות חיים ועזרה לי להוציא את זה לפועל".

בתחילת יוני האחרון נחת גבאי בניו־יורק ומיד החל לעבוד על ההצגה. "החזרות נמשכו רק שבועיים ובצורה מאוד רגועה. אני מכיר היטב את הדמות, והסצנות של תאופיק בהצגה זהות כמעט לחלוטין לאלו שהיו בסרט. הגעתי מאוד מוכן והרגשתי בנוח בעזרת השחקנים האחרים וחברי הצוות, שקיבלו אותי בהרבה חום ונתנו לי הרגשה טובה. הם ידעו שאני יצרתי את התפקיד והעריכו את העבודה שלי, והיה בינינו מפגש מצוין".

בתהליך החזרות גילה גבאי צורת עבודה שונה מזו שהכיר. "עובדים כאן אחרת", הוא מסביר, "החזרות הראשונות היו בסטודיו עם מנהל הצגה, שעומד עם מטר רץ ונותן לך את המרחקים המדויקים שאתה צריך ללכת ממקום למקום. זה היה משהו חדש עבורי, שאין שום מקום לאלתור ולתוספת, ולו הכי קטנה. שחקנים לא מעירים כאן אחד לשני על כלום ואם אתה עושה משהו שדורש תיקון, אתה מקבל מייל בנוגע לזה".

העובדה שמדובר במחזמר אפשרה לגבאי גם להציג את יכולותיו הקוליות, "אני לא זמר אלא שחקן ששר, אבל עשיתי את זה בעבר בתוכניות שונות ובמחזות זמר, ואני מאוד אוהב את זה".

איך ההרגשה לשחק בשפה זרה?
"אני אוהב לשחק בשפות אחרות ויש לי אפילו תחושה שאני הופך לשחקן טוב יותר. יש משהו משחרר לדבר במבטא או בשפה אחרת, ולאורך השנים אני משתמש בטכניקה הזאת בהכנה לאודישנים, כשאני רוצה לקרב את הטקסט אליי".

איך התאקלמת בעיר הגדולה?
"לאורך השנים העדפתי לטייל באירופה ובאפריקה. לא הגעתי לניו־יורק במשך 23 שנה ולא חשבתי על זה בכלל. בהפקה עשו הכול כדי לעזור לי להתאקלם ולהרגיש בנוח, והדברים התנהלו בצורה קלה. מאז שהגעתי קרו לי הרבה מאוד דברים טובים ואני חווה כאן שרשרת של חוויות חדשות, אם מבחינה מקצועית של מפגש עם טקסט, שפה וקהל, ואם במפגש עם עיר תוססת ומיוחדת".

ערב לפני הריאיון קיבל גבאי פרס הוקרה באירוע מיוחד שהתקיים לכבודו מטעם גוף בשם IAP. "זה ארגון שמבקש לקדם הפקה של מחזות ישראליים בארצות־הברית ואני חושב שזה מבורך. בערב עצמו היו קטעי תיאטרון, לצד הופעה נהדרת של דיוויד ברוזה וסמיר שוקרי. אני מרגיש שיש כאן התעניינות גדולה מצד האמריקנים היהודים בישראלים וביצירה ישראלית, ולפעמים הם יודעים על דברים שאני עוד לא ראיתי ושמעתי. גם אני נחשפתי כאן לסרטים בפסטיבל הקולנוע היהודי, שספק אם הייתי רואה בארץ".

 

פסל החירות ואני

בברודווי פגש גבאי מציאות שבה הצגה עולה שמונה פעמים בשבוע, בתוכם יומיים שבהם יש שתי הצגות, ויום חופשי אחד למנוחה. "זו המצאה מטורפת של איזה מפיק שרצה לעשות כסף ואמר בוא נעביד את השחקנים כמה שיותר הצגות, ונראה מתי הסוס ימות", הוא צוחק, "העבודה כאן שואבת והעומס מכניס למסלול שאין לאן לברוח ממנו. אחרי כמה חודשים ראשונים של תחושת אופוריה, פתאום הבנתי שזה מאוד קשה לעשות כל כך הרבה הצגות וזה דורש משמעת גבוהה. אני רגיל לעבוד הרבה, אבל תמיד שילבתי בין שתי הצגות עם טלוויזיה או צילום של סרט, ולעשות את אותו הדבר כל הזמן זה לא פשוט. בשלב מסוים היה לי משבר קל אבל אחרי כמה שבועות הבנתי שזה הסיפור כאן, זה המקצוע וככה זה עובד בברודווי. צריך לספוג ולדעת לתפקד בתוך זה. אנחנו השחקנים הישראלים רגילים לקטר, וכאן אף אחד לא מוציא מילה. לא יודע אם זו מקצועיות או שלא רוצים להגיד לך משהו שלילי".

איך היה עבורך המפגש עם הקהל בניו־יורק?
"הקהל כאן, ליבו יוצא אליך. בארץ יש קהל מקסים אבל הוא בודק אותך ואתה צריך לכבוש אותו. כאן הם אומרים לך 'באתי בשבילך', והתגובות בזמן ההופעה מאוד חמות ומפרגנות ואתה מרגיש אותן על הבמה. העובדה שעומדים כאן בכל סיום הצגה ומוחאים כפיים מאוד הפתיעה אותי. כולם מריעים, אף אחד לא ממהר לחניה, ובחוץ מחכים לך בסבלנות, גם אם קר ויש שלג. לפעמים חשבתי לעצמי – מה כל כך חשובה להם החתימה שלי ולמה הם עומדים כאן בתנאי מזג אוויר כאלה, אבל זו נותן תחושה טובה שכל כך מעריכים אותך ואת ההצגה".

זמן קצר לפני הצגת הבכורה של גבאי, זכתה "ביקור התזמורת" לכבוד גדול בטקס פרסי התיאטרון האמריקני, לאחר שקטפה עשרה פרסים יוקרתיים, ביניהם פרס המחזמר הטוב ביותר של השנה, ופרס לשחקן ולשחקנית המצטיינים. "מאוד ריגש אותי שקתרינה הודתה בטקס לאום כולתום ולרונית אלקבץ, זיכרונה לברכה, ממנה למדה הרבה בעקבות ההופעה שלה בסרט.

"חשבתי הרבה על רונית בערב הבכורה שלי והיא עדיין נמצאת במחשבות שלי. לא סיפרתי את זה לאף אחד עד היום, אבל בכל ערב בסצנת הפרידה של תאופיק, אני קד קידה קטנה, שאותה הקדשתי ערב־ערב לרונית. עבדנו יחד בשלושה סרטים לאורך השנים, יש לי אליה הערכה גדולה וכל מפגש איתה היה גדול מהחיים כמוה. בהתחלה לא ידעתי איך אסתדר עם מישהי כזאת, היא נראתה לי כמו דיווה, כשעוד לא ידעתי מה זה בכלל, אבל היא תמיד הפתיעה אותי. היא הייתה אדם מדהים, שהקדיש והקריב את כל כולו לאמנות והמציא את עצמו כל פעם מחדש. הייתה לה אישיות כובשת ובכל פעם היא הביאה משהו אחר במשחק שלה, משהו שונה ומיוחד שאי אפשר אפילו להגדיר".

זמן קצר לפני הופעת הבכורה שלו בברודווי, הגיעה אליו בשורה מרה בדבר מצבו הרפואי של אחיו הבכור, צבי גבאי. אחיו, מזרחן והיסטוריון של המזרח התיכון, שהיה בעבר מנכ"ל משרד החוץ ושגריר ישראל בברלין, נודע בתור חוקר ומתרגם שירה ערבית ופרסם לאורך השנים כמה ספרים מצליחים.

"כמה שבועות אחרי שהגעתי לניו־יורק הוא חלה ומצבו הידרדר בצורה מהירה ולא צפויה, והוא נפטר באופן פתאומי. בדיוק התחלתי להופיע ואחרי שהתייעצתי עם האחים שלי, החלטתי לא לנסוע ללוויה. יכולתי לנסוע ולחזור באותו היום אבל חששתי שזה יטלטל אותי רגשית יותר מדי והרגשתי שהוא לא היה רוצה שזה יקרה", מספר גבאי בצער, "קשה לחוות אובדן במרחק הזה של איש אהוב כל כך, שהעברתי איתו שעות ארוכות של שיחות וצחוק והקשבה לשירה ומוזיקה ערבית. אהבנו ללכת לאכול אוכל עיראקי ותמיד כשבאנו אליו הביתה, הוא היה מאביס אותנו במתוקים עד שלא יכולנו לנשום. האהבה לאמנות חיברה בינינו, והתרגומים שלו אפשרו לי ולרבים אחרים שלא קוראים את השפה את העונג להיחשף לטקסטים של שירה קלאסית, להבין את המשמעויות ולהתקרב לאוצרות האלה שיש בתרבות הערבית. אני מקווה שאנשים ימשיכו ליהנות מהספרים שלו".

מה שעזר לגבאי להתמודד עם הכאב היו ההצגות היומיות בברודווי. "העבודה הצילה אותי באותם ימים. חשבתי עליו הרבה כשהייתי על הבמה, וזה היה סוג של ריפוי ושל שחרור. הוא ממשיך ללוות אותי כל הזמן".

גבאי ואני נפגשים בבית קפה במרכז מנהטן. במהלך הריאיון מגיעים מטעמים לשולחן והוא מתעקש שאחלוק אותם איתו, לא מפסיק לשים לי דברים בצלחת ופוקד עליי לאכול. "אני כמו אמא עיראקית", הוא אומר בצחוק. כמה ימים קודם לכן התקיימה ההצגה האחרונה של "ביקור התזמורת" בברודווי, ובחודש יוני תצא ההפקה למסע הופעות של שנה ברחבי ארצות־הברית.

"ההצגה האחרונה הייתה אירוע מרגש שלא היה לי כמותו, למרות שאני משחק בתיאטרון כבר עשרות שנים. הצופים שהגיעו כבר ראו את המחזמר כמה וכמה פעמים, ופשוט לא הפסיקו להריע לנו. זה היה משהו מיוחד במינו. לאורך כל הערב אני – והתברר לי בסוף שגם השחקנים האחרים – החזקנו את עצמנו חזק לא לפרוץ בבכי.

"החוזה המקורי שלי היה עד חודש יוני, כשהצטרפתי היו לנו כמה חודשים רצופים של אולמות מלאים והקאסט ואני היינו בטוחים שהמחזה ירוץ בברודווי לפחות עד סוף השנה הנוכחית. ההצגה הייתה מלאה עד הרגע האחרון, אבל המפיקים כנראה צפו ירידה עתידית במכירות והחליטו לרדת בשיא. החלטתי לצאת למסע הופעות כי זו הזדמנות חד־פעמית עבורי לעשות הצגה שאני אוהב, להתפרנס ולטייל בארצות־הברית. במקום לנסוע לנהריה או יקנעם, אסע הפעם למישיגן או טורונטו. אנחנו אמורים להגיע למקום ולשהות בו מינימום שבוע ועד לחודש שלם".

אתה מתגעגע לארץ?
"הגעתי לכאן לבד, ובהמשך דפנה אשתי הצטרפה אליי. יש לי חמישה ילדים שבאו לבקר, חברים הגיעו ובקיץ היו כאן שיירות של ישראלים שראו את ההצגה, וזה היה מאוד נחמד. גורי אלפי אמר בצחוק, שבשנה האחרונה האטרקציות בניו־יורק היו לראות את פסל החירות ואותי".

 

כמו דג במים

גבאי, 71, נולד בבגדד ב־1947 למשה ואמירה, כאח קטן בין ארבעה בנים. ב־1951, לאחר שביתם ורכושם הוחרם בידי הממשל, עלתה המשפחה לישראל במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה". "הייתי קטן מדי ואני לא זוכר כלום מהשנים הללו, אבל המשפחה שלי סבלה מהתנכלויות ומאירועי טרור, כמו כל יהדות עיראק, וההורים החליטו לעלות ארצה. אחרי שנה במעברה עברנו לחיפה, שם גדלתי".

את אהבת המשחק גילה גבאי בגיל צעיר מאוד. "הייתי ילד ביישן ומופנם ובגיל שמונה היה לי תפקיד קטן במערכון שעשינו בבית ספר. פתאום הרגשתי בנוח, חופשי כמו דג במים. הבנתי שיש שם משהו שעושה לי טוב. אהבתי לשמוע תסכיתים ברדיו בתוכנית בשם 'במות ובדים', של מחזות נהדרים, משייקספיר ועד יצירה מקומית, והתאהבתי יותר ויותר בדבר. בהמשך נפתח תיאטרון חיפה והלכתי מדי פעם להצגות והייתי מוקסם. הפנטזיה הגדולה שלי הייתה להיות יום אחד על הבמה הזאת, ולאורך השנים, כשהגעתי לשחק בחיפה, תמיד נזכרתי בילד הזה שחלם להיות שם כשהוא יושב ביציע. התביישתי אז להגיד שאני רוצה להיות שחקן. זה היה משהו לא רגיל בימים ההם, לא כמו היום שכולם שחקנים, תסריטאים ובמאים ואין שום עכבות בעניין. זו הייתה תקופה אחרת".

באותם ימים דרך כוכבן של הלהקות הצבאיות, וכשהתקרב לגיל גיוס, ניסה גבאי ללא הצלחה להתקבל לאחת מהן. "זה היה מאכזב אבל לא משהו שהיכה בי. ולמרות שלא התקבלתי, בפנים ידעתי שאני שייך לעולם הזה. זה מקצוע נורא קשה ואני מאמין שמי שרוצה לעסוק בו – כלום לא יעצור אותו. הצלחה כבר קשורה לכישרון ולמזל, אבל אם תרצה לעשות, אף אחד לא יגיד לך לא".

את השירות העביר לבסוף כשוטר צבאי, שם פגש את אילן רונן, לימים במאי מצליח ומנכ"ל הבימה. "הוא הפך לחבר קרוב, היה הראשון שסיפרתי לו שאני רוצה להיות שחקן ומצאתי בו אח לתשוקה שלי לתיאטרון. עוד כחיילים הלכנו יחד לשיעורי משחק של פיטר פריי (במאי קולנוע ותיאטרון, שהקים את החוג למשחק באוניברסיטת תל־אביב, ד"מ), שהסכים ברוב נדיבותו שנצטרף".

במהלך שירותו הצבאי, כשהיה בן עשרים, הגיעה אל גבאי בשורת איוב, ששינתה ברגע את מסלול חייו. אביו משה, שפתח מכולת בחיפה, נרצח שם בידי צעיר ערבי נוצרי, שהתאבד מאוחר יותר בכלא.

"זו הייתה טרגדיה ששינתה את החיים של כל המשפחה שלנו וכמובן שגם את שלי. אבא שלי נרצח בצורה ברוטאלית ללא סיבה וזו צלקת, שכמה שהיא מגלידה היא עדיין שם ועדיין קיימת. הרבה שנים היה לי קשה לדבר על זה ובטח להתראיין בנושא. עם השנים למדתי לחיות עם זה. אני עדיין חושב עליו הרבה והצער הגדול ביותר מבחינתי, שהוא לא זכה ליהנות מההצלחה של ארבעת ילדיו. הטרגדיה הזו לא שינתה את העובדה שאני אוהב אנשים, וגם אם אני כועס או שונא לרגע, אני עובד על עצמי כי אני מאמין שאהבה יכולה להציל את כולנו".

לאחר השחרור נרשם גבאי ללימודי משחק ופסיכולוגיה באוניברסיטת תל־אביב. "נרשמתי גם ללימודי פסיכולוגיה ליתר ביטחון, למקרה שלא אצליח להפוך לשחקן", הוא מסביר. בפועל, הקריירה שלו החלה להמריא כבר בשנת הלימודים האחרונה שלו. "עדנה שביט, זיכרונה לברכה, לקחה אותי להצגה שלה בצוותא. כשסיימתי, מייקל אלפרדס צירף אותי ללהקה של החאן הירושלמי והייתי שם במשך שבע שנים. מאז שסיימתי ללמוד, פרט לשנה הפסקה שבה קיבלתי מלגה לחיות בלונדון, לראות תיאטרון ולעשות קורסים, אני כל הזמן עובד".

לאחר שעזב את החאן, שיחק גבאי במגוון הצגות בהבימה, הקאמרי, תיאטרון באר־שבע ובית ליסין, שהפך לביתו ב־25 השנה האחרונות. "ציפי פינס הציעה לי כמה תפקידים נהדרים בתיאטרון באר־שבע בתקופה שהיא ניהלה אותו, ומשם עברתי איתה לבית ליסין. אני מאוד אוהב את התשוקה שלה לתיאטרון, ואם היא רוצה משהו, היא משיגה אותו. לאורך השנים נוצר בינינו קשר טוב של הערכה מקצועית הדדית עם שיתוף פעולה פורה, שאני מאמין שימשיך גם בעתיד".

מי שהפכה לבת זוגו הכמעט קבועה על הבמה לאורך השנים היא יונה אליאן. "יונה בוגדת בי עכשיו בהצגה עם גדי יגיל", הוא צוחק, "אני שמח שהיא ממשיכה לעשות דברים יפים".

מה התפקיד הכי משמעותי ששיחקת בתיאטרון מבחינתך?
"יש כמה תפקידים שאני יכול לציין כבולטים בקריירה שלי, כמו 'זינגר', תפקיד ומחזה נפלא שעשיתי בתיאטרון באר־שבע עם מיכה לבינסון הנהדר. 'פילומנה' הנפלא עם יונה אליאן, שעשינו פעמיים בהפרש של עשר שנים, 'מי מפחד מווירג'יניה וולף', 'רוחל'ה מתחתנת' ו'אבא', שזיכה אותי ואת ההצגה בפרס התיאטרון".

לצד קריירת התיאטרון הפורייה, השתתף גבאי לאורך השנים בהרבה מאוד פרויקטים בולטים בטלוויזיה ובקולנוע. בין השאר זכה למחמאות רבות אחרי שגילם את ישראל קסטנר ב"משפט קסטנר", דרמה של הערוץ הראשון, והשתתף בשלל הפקות, בנוסף לתפקידים בתוכניות קלאסיות של הטלוויזיה החינוכית כגון "זהו זה" ו"שכונת חיים". ב־2009 החל לככב ב"פולישוק", שהפכה גם להצגה מצליחה, שם הוא מגלם פוליטיקאי מגוחך, שהופך לכוח משמעותי בפרלמנט הישראלי. ב־2012 השתתף בסדרת המתח "המיוחדת" ושנה לאחר מכן, החל לגלם את נחום בסדרה "שטיסל", שהפכה ללהיט ענק בארצות־הברית לאחר שעלתה בנטפליקס, והובילה אותו לשחק בראשונה בחייו ביידיש.

לאחרונה, עלתה בהוט העונה השלישית של הסדרה "בתולות" (ימי ראשון ב־20:15 ב־HOT3 ו־HOT VOD), שם הוא משחק את עוזי, אביה של הדמות הראשית. "זו סדרה כמעט בלתי אפשרית שאני מאוד אוהב. שחר מגן ואדם סנדרסון הצליחו לייצר סיפור מיסטי מיתולוגי על בתולות ים, שמשתלב עם סיפור מתח, דרמה משטרתית וגלריה של דמויות צבעוניות. אני מגלם היפי שנתקע אי שם בשנות השבעים, אדם שהוא סוליסט ושונא ממסד עם חוקים משלו. הכרתי אנשים כאלה שברחו לאילת והפכו אותה למקום מפלט, והוא מאפשר לי ללכת למקום קיצון".

אחת החוזקות של גבאי כשחקן היא האפשרות שלו להמציא דמויות שונות זו מזו באופן קיצוני, "אני מקווה שאני בסדר מבחינה אישיותית", הוא תוהה בחיוך כשאני מציין בפניו את העובדה הזאת, "יש בי יכולת להכיל בתוכי כל מיני דמויות ואמפתיה להבין אותן, ואני מודה לאלי המשחק על היכולת הזאת. בשבילי משחק זו עבודה ופרנסה אבל גם דרך חיים שמאפשרת לי להתבטא ומרפאת אותי. אני בנאדם ששונא בירוקרטיה וסידורים ומעדיף לעשות שש הצגות רצוף, מאשר לענות על שלושה אימיילים מעצבנים. לפעמים כשאני מקטר ומתלונן, דפנה מזכירה לי כמה אני בר־מזל וכמה אני צריך להודות על הכול, והיא צודקת".

גם בקולנוע היה גבאי שותף להפקות מעניינות ומצליחות רבות. בעשור האחרון הוא גילם תפקיד ראשי בסרט "בוקר טוב אדון פלדמן", שיחק ב"גט" של האחים אלקבץ, ב"לצוד פילים" של רשף לוי, "בהמלאך" של נטפליקס גילם את נשיא מצרים אנואר סאדאת, וב"סיפור אחר", סרטו האחרון והמצליח של אבי נשר. לאורך השנים הוא השתתף גם בהפקות בינלאומיות – שיחק לצד סילבסטר סטלון ב"רמבו 3", ב"לא בלי בתי" וב"חזיר מעזה", סרט צרפתי מוערך. "אני נהנה לעבור בין ז'אנרים ובין המדיות השונות, אבל בראש ובראשונה אני רואה את עצמי שחקן תיאטרון. זו האהבה הגדולה שלי ואני זקוק למפגש היומיומי הזה עם הקהל, להרגיש אותם, את הנשימה והאהבה שלהם ולדבר איתם דרך הפרטנר שלי. זה עושה לי טוב נפשית וגופנית ואני חי ומלא יותר על הבמה".

 

המהפך של פולישוק

במהלך השיחה בינינו, בכל כמה דקות מקבל גבאי עדכון בטלפון על הנעשה בישראל. "חשוב לי להיות מעודכן אם קרה משהו טוב בארץ, או חלילה היה איזה פיגוע. זה משאיר אותי קצת בעניינים", הוא מסביר, "אני לא מעורב פוליטית באופן שוטף, אני מגדיר את עצמי כריאליסט מרכז־שמאל, אני בעד הסכם שלום ויחס שווה לכל בני האדם, ושתהיה לנו מדינה דמוקרטית ונאורה, שתתייחס באופן שווה והוגן למיעוטים. אני חושב שהמצב הנוכחי פוגע בדורות הבאים, שני העמים סובלים והלוואי שמישהו יצליח לקדם יוזמה לשלום, זה היעד המרכזי ולשם צריך לחתור. אסור לנו לוותר על הכיוון הזה".

מה דעתך על הנעשה מבחינה תרבותית בישראל?
"יש הרבה דברים מיותרים בעיניי שמאוד מכעיסים אותי. בחברה דמוקרטית תרבות צריכה להיות חופשית ולא מותנית בדבר. אתה משלם מיסים בשביל חינוך, כבישים ותרבות, וכמו שאתה לא יכול להגיד שעל הכביש ייסעו רק אנשים שחושבים כמוני, אותו דבר גם בנוגע לתרבות. צריך לאפשר ביטוי חופשי לכל אחד. גם העובדה שפרס התיאטרון בוטל לאחרונה היא בושה וחרפה מבחינתי. צריך להתגבר על מלחמות האגו ולתגמל את האמנים שעובדים כל כך קשה".

גבאי עצמו זכה לאורך השנים בלא מעט פרסים. הוא זכה בשלושה פרסי אופיר (האוסקר הישראלי), בפרס האקדמיה האירופית לקולנוע על תפקידו בביקור התזמורת, בנוסף לפרס התיאטרון ואחרים. "מי שיגיד לך שהוא לא אוהב פרסים לדעתי משקר. במקצוע כל כך שביר וחסר ביטחון, שבו אתה צריך להוכיח את עצמך ערב־ערב, זה טוב לקבל מדי פעם הכרה, לנשום אוויר לרגע ולהגיד לעצמך – אתה בסדר".

בשנה שעברה חגג גבאי את כניסתו לעשור השמיני בחייו. "אני משתדל לא להתעסק עם הגיל יותר מדי, למרות שזה יושב שם איפשהו ולצערי בשנים האחרונות עזבו אותנו הרבה חברים טובים. אני עדיין רעב וסקרן ורוצה ומרגיש שעוד לא עשיתי את התפקיד הגדול שלי. יש לי עוד הרבה שאיפות ויכול להיות שזה מה שנותן לי כוח נפשי ומרפא אותי".

על איזה תפקיד אתה חולם?
"אני לא באמת יודע. לאורך השנים היו דברים שרציתי לעשות, כמו סירנו דה ברז'רק, הצגה שלא הצליחה בהבימה והפכה לאחת האכזבות המעטות שהיו לי בקריירה. מצד שני, דברים שלא ציפיתי מהם לכלום, כמו פולישוק, עשו לי מהפך בקריירה. הייתי שמח לגלם תפקיד כמו 'המלך ליר', אבל אני מעדיף לראות מה יביא איתו היום".

על מה אתה חולם?
"להישאר בריא, לשמור על חיי המשפחה שלי, על היקרים שלי, הנכדים המקסימים ועל החברים. אני מקווה להיות מאושר יותר, לקבל את עצמי ולהיות פחות ביקורתי, אני קצת נגוע בזה".

עם כל ההצלחה אתה עדיין קשה עם עצמך?
"הצלחה זה קריטריון שאנשים מבחוץ רואים אותו, בשעה שאתה חי עם עצמך. שחקנים תמיד פוחדים שיום אחד מישהו יגלה שהם בלוף אחד גדול, אני רוצה להיות שלם עם עצמי וליהנות כמה שיותר עם האהובים סביבי".

בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בשלוש וחצי לקראת ארבע. זה משתנה מיום ליום ומרגע לרגע. לפעמים אני אוהב את עצמי מאוד ולפעמים שונא. כיף לקבל פידבקים טובים מבחוץ אבל מה שחשוב באמת הוא לתת אותם לעצמך. יש אנשים בלי חשיפה לקהל שלא מקבלים פרסים ויושבים באיזה כפר, שלווים ושלמים עם עצמם. היצור האנושי צריך לעבוד על עצמו כל הזמן, לתקן ולשפר, ואני מקווה שאצליח".