"תגידי שקטפנו פרחי בר"

שמרית קליין, ילדה רגילה למדי שגדלה אל תוך ילדות מאושרת ומוגנת במושב ילדותה, "טום בוי" שבודקת גבולות יחד עם חברה הטוב אביב, מוצאת את עצמה מנוצלת מינית ללא יכולת להתנגד, להגיב או לספר.

דרך שלושה שערים ברומן הקולח שכתבה אשרה גרינבלט נגלל מסלול חייה של ילדה, נערה ואישה המתמודדת עם פגיעה מינית שחוותה בילדותה. לאורך הספר היא עוברת מחוויות ראשוניות של ילדה קטנה לחוויות חקירה מינית של אישה בוגרת.

הספר נוגע בעצבים חשופים שלנו כהורים לילדים, כבני ובנות זוג, כאנשים דתיים וכמי שרואים בקדושת הגוף וגבולותיו ערך עליון. זה לא ספר על פגיעה מינית אלא על החיים עצמם. על שבריריותם, על היכולת ועל חוסר היכולת שלנו לשמור על ביטחונם של ילדינו.

שלושת שערי הספר מתארים את מהלך התבגרותה של ילדה "מגזרית".
בשער הראשון, ילדות תמימה במושב, בסוף שנות השבעים בואכה שנות השמונים. יחפנות, משחקים בין החצרות, סקרנות שמחפשת הרפתקאות, ארוחות ערב משותפות וילדי אומנה שגדלים אצל החבר הטוב.
בשער השני שנות האולפנה המגודרות, החיים בתוך הקשר חד־מגדרי, הגבולות הברורים, הריחוק מהבית, הנשים הצעירות שהופכות להיות משמעותיות אחת לשנייה בשנים קריטיות של עיצוב זהות.
השער השלישי מתרחש בעשור השני של שנות האלפיים, אישה נשואה פלוס חמישה. אתגרי המונוגמיה, המשפחתיות והזוגיות אל מול הקריאה הפנימית למימוש עצמי, להגדרה עצמית, לאהבה ולרגש.

זהו ספר רגיש שנקרא בנשימה אחת. מפורט אבל לא מדי, מפוקסל במידה נכונה ועם זאת נכנס חזיתית בבטן הרכה. תוך כדי קריאה מתבקש להרים את העיניים מדי פעם ולהסתכל ימינה ושמאלה כדי לראות מי מהילדים נכנס ומי יצא והאם ברגע המוגדר של הקריאה אני יודעת איפה כל אחד מהילדים שלי מוגן.

קורה בכל מקום

רחש נשמע בשדה. קולות דריכה ודריסה. שמרית תוהה אם עוד מישהו אמור להגיע. נאור מניח אצבע מורה על שפתיו כששריקה חרישית מפלחת את הדממה. "תתכופפו", הוא לוחש ומושך את צדוק בחולצתו. "עמיר מסמן לנו". צדוק נשכב על שמרית ולוחש באוזנה, "תזכרי. אם ישאלו אותך תגידי שקטפנו פרחי בר" (עמ' 59).

העיסוק בפגיעה מינית אף פעם אינו נוח. המחשבה כמה העולם חשוף, שולח זרועות ומפשיל חצאית, פוגעת באמונה הבסיסית שלנו בעולם שאנחנו רוצים לברוא עבור ילדינו. קל לטאטא מתחת לשטיח, לא להתמודד, להניח שה"דבר הזה" לא יכול להתרחש בחצר הקדמית שלנו. עד כמה שעידן ה־MeToo מאפשר לנו, אנחנו מניחים שאם בחרנו את היישוב ה"נכון" או שאנחנו מכירים את השכנים מהדלת ממול, אנחנו בצד הטוב של הסטטיסטיקה.

"לגדול על מים" עושה בדיוק את מה שאנחנו חוששים ממנו. הוא מקרב אלינו, עד מתחת לאף, את המציאות הקשה. המציאות שזה קורה בכל מקום, בכל זמן, עם האנשים שאנחנו הכי סומכים עליהם בעולם.

זה אינו ספר דידקטי. הוא לא מבקש להציע חלופות להתנהגות ההורים או הסביבה של שמרית, גיבורת הספר. זה גם אינו ספר מתח עוצר נשימה שהפגיעה המינית מנהלת אותו. אין רגע אחד שבו חשבתי שהנה הנה עוד רגע יצילו אותה והכול יבוא על מקומו בשלום. זהו ספר מציאות. מציאות של ילדה שהפגיעה תמיד תהיה ברקע ההתמודדות שלה עם החיים, והשאלה היא האם היא תיתן לה להגדיר אותם או שתצליח להעמיד אותה כמרכיב נוסף בתוך זהות מתגבשת.

הפגיעה המינית בילדה הצעירה, התמימה להחריד – תמימה כמו שאנחנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו – נגרמת על ידי השכנים, ילדי אומנה שגדלים בבית של החבר הטוב. ילדי אומנה שתמימותם נגזלה מזמן והם ממשיכים את שרשרת הפגיעה. המשחק, ההסתרה, הסוד וסימני השאלה שעוטפים את שמרית, ילדת הפרא המושבניקית, הם סימני האזהרה שכולנו מחפשים. לו רק הייתה מודעות לכך אי־אז בשנות השמונים המוקדמות, אני חושבת לעצמי תוך כדי קריאה. אך מודעות, אני נזכרת, היא לא הבטחה להגנה. הסכנה אורבת גם בסוף שנות העשרים של המאה העשרים ואחת.

מנקודת מבט זו, באופן פרדוקסלי, ככל שהמחברת קירבה אלינו את נושא הפגיעה – ועושה בכך שירות מצוין מול ההדחקה הטבעית של כולנו – היא גם מרחיקה אותה. זהות ה"הם" בסיפור נשמרת באופן מסומן וברור. ילדי האומנה אינם "משלנו", הם לא "אנחנו" אורגני. במבט לאחור הכתובת המגזרית המסמנת והממדרת הייתה על הקיר. וכך, במאמר מוסגר, הסיפור ממשיך להנציח את האליטיזם המגזרי שסימן במשך שנים את ה"אנחנו" מול ה"אחר". אולי כך קל לנו יותר לעכל את המציאות הקרובה של הפגיעה המינית, אבל יש כאן החטאה, שבעיניי ממשיכה להרחיק את הפגיעה מסף הדלת. שלא לדבר על האפשרות שהפגיעה עלולה להתרחש בתוך הבית עצמו.

התבגרות אחרת

סודותיה עוד טורדים את מחשבתה ומלווים אותה בצעדיה. עם כל כמה שנעים לה הקשר עם בלהה, הספק מנקר בתוכה. אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. תחת הכותרת הזו בלהה לא מספרת כלום על הדייט שלה. גם הקשר ביניהן נשמר סמוי מן העין. האם יש בו ברכה? מה לעזאזל זה אומר עליה? מה יהיה איתה? גרם ממשקלם של הסודות הכמוסים שהיא נושאת על גבה, הישנים והחדשים, אינו ניכר בצעדיה הקלילים למראה, הכמעט יהירים (עמ' 110).

באופן אישי, כבוגרת אולפנה, חוויית הקריאה שלי תמיד הסתובבה סביב ה"אחר". אף פעם לא קראתי ספר שתיאר אותי. מעולם לא קראתי ספר שסיפר סיפור דומה לחוויה שלי כנערה מתבגרת דתייה באולפנה דתית למהדרין, על גבולותיה מצד אחד והאפשרויות המשחררות הגלומות בה מצד שני. תוך כדי קריאה בשער השני, מצאתי את עצמי נהנית מכל רגע לקרוא את עצמי, ואפילו יכולתי לזהות הרבה מנקודות הציון המתוארות בשער זה. זו חוויית קריאה אחרת.
הנה גם אני יכולה להיות מושא של ספר. גם לחוויה של שהות ממושכת בפנימייה, התיק הגדול על הגב, הקשר שנרקם בין נערות צעירות, בחינת הגבולות והתמימות של אי־ידיעת הגבולות, יש מקום ומילים.

גיל ההתבגרות מתואר בספרות ובמחקר כתקופה סוערת, מבלבלת ולא ברורה. וכך עולה גם בפרקים המתוארים בספר זה. הניסיונות למצוא עוגנים כשאבא ואמא רחוקים מהישג יד, והדמויות החינוכיות המשמעותיות הן המדריכות הצעירות שבעצמן עוד נמצאות בשיא החיפוש העצמי שלהן.
המחברת, כאמור, לא מבקשת לחנך את קוראיה ולא מנסה לייצר דרמה עם שיא של מתח, שדרכו נוכל לנחש מהי עמדתה המוסרית ביחס לדרך שבה בוחרת הגיבורה שלה. היא מניחה בפנינו את הדילמה. מניחה את החיפוש, את הצמא לרגש ולאהבה. ומניחה כל העת את שאלת הפגיעה המינית שתזמזם לנו בראש.

על חבל דק

עכשיו הזמן שלה להיות. או לחדול. ואולי היא חדלה כבר מזמן. אולי היא רגילה לחדול וזה בדיוק הזמן להיות. היא חדלה עם איתן למשל. היא זוכרת את ההתרגשות של ההתחלה. את התשוקה הגדולה שבלעדיה לא הייתה צולחת לעולם את המכשולים שהותירו בה צלקות הילדות… (עמ' 177)

להיות או לחדול. גיבורת הספר, בסוף העשור השני של שנות האלפיים, מצויה עמוק בתוך הזוגיות וההורות. בשלב שבו סיפור השמלה הלבנה והפרחים עם הזיקוקים נשאר דהוי בזיכרון. הזוגיות איתנה, אבל משהו בפנים מחפש חיים: איפה החיים באמת נמצאים, איפה הרגש והריגוש, איפה החום והאהבה, איפה נמצא/ת מישהו שיבין אותי.

גם פה, בשער השלישי, המחברת לוקחת אותנו לסיור בתוך המציאות עצמה. מסתכנת, דורכת בעדינות על גבול לא מוגדר, טאבו אימתני, אבל קיים ונוכח. דרך הגיבורה שלה היא שואלת שאלות על קשר גופני ורגשי עם אישה, על זוגיות, מונוגמיה וריק, מתעמתת עם אמיתות. ושוב, לא מחנכת, לא מביעה עמדה. נותנת לגיבורה לעשות את כל המסלול שהיא נדרשת לו. כקוראת הלכתי איתה, גם כשזה היה לי פחות נעים, ויותר צורם. ועדיין, הספר היה צריך להיכתב. ככה, בלי הנחות. בלי לחנך. בלי לשפוט.

הספר מתמקד בגיבורה הראשית שלו, בדרך שלה, כשכל סיפורי המשנה אינם מתפתחים מעבר לפרק ספציפי, בעודם תומכים את התפתחותו של הסיפור המרכזי. ההורים, בן הזוג, החברות הטובות, כולם נמצאים שם, אבל לא עד הסוף, לא במלוא המורכבות והעדינות הנדרשת.

מעבר למחשבות שמהדהדות עוד הרבה מעבר לסיפור העלילה, מדובר בספר טוב, הנקרא ברצף אחד. מטבע הדברים הוא כולל תיאורים של פגיעה מינית. לקוראים שטקסטים מסוג זה יכולים להוות עבורם טריגר ולהציף חוויות כואבות, אני אומרת: אין חובה, לא בכוח. תשמרו על עצמכם/ן.

לגדול על מים
אשרה גרינבלט
ספרות עצמאית, 2018,
242 עמ'

ד"ר מיכל פרינס היא מנהלת מרכז יהל לייעוץ והדרכה לחיי אישות וקידום מיניות בריאה ומנהלת תחום טיפול ברשת החינוך 'דעת'