"בהתחלה ההורים שלי לא התלהבו מהרעיון שאני אשחק כדורגל", מספרת השוערת עמית כהן (19), שחקנית נבחרת ישראל, "הם ביחד מגיל 17, ואמא שלי ליוותה את אבא לאורך כל הקריירה שלו, עם הקשיים והמכשולים שהיו בדרך. היא מכירה את העולם הזה היטב וסבלה ממנו, וכשהחלטתי שגם אני רוצה, שניהם כבר היו שבעים לחלוטין ממנו. החלום של אבא היה שאהיה רקדנית ואלבש חצאיות, לא אפודת שוער".
עמית היא בתו של שוער העבר הבינלאומי רפי כהן, ולכדורגל היא נמשכה כבר בגיל צעיר. "מאז שהייתי קטנה שיחקתי כדורגל בשכונה ובבית הספר. ביסודי לא היו לי חברות בנות, הייתי טום בוי וכל היום שיחקתי עם הבנים. בגילים האלה, אם את טובה, אז הבנים עפים על זה ושמחים לשחק איתך. רק כשגדלים, פתאום כל עניין הסטיגמה החברתית נכנסת. במקרה שלי, כשהבינו מי זה אבא שלי, אפילו שמחו יותר שאני משחקת איתם".
בגיל 11 הצטרפה כהן לראשונה למסגרת מסודרת, כששיחקה במדי קבוצת הבנות של הפועל פתח־תקווה. אחר כך עשתה הפסקה וחזרה לשחק כשהייתה בת 13. "בשנים האלה עשיתי את זה בעיקר בשביל הכיף. המטרה שלי, בניגוד להיום, לא הייתה להפוך לשחקנית מקצוענית, ולא ראיתי את זה כעיסוק להמשך החיים".
השינוי בחייה של כהן חל בגיל 14, כאשר קיבלה הצעה להצטרף לאקדמיה בווינגייט. "הפרויקט יצא לדרך במטרה להתכונן בצורה הטובה ביותר לאליפות אירופה לנשים ב־2015 שאירחנו בארץ. למטרה הזאת הכניסו למסגרת משותפת את כל הבנות המובילות בענף. אני הייתי עדיין צעירה מדי לנבחרת, אבל המאמנים איריס אנטמן וגיא עזורי ראו בי פוטנציאל עתידי, ודאגו להכניס אותי לשם כדי שאוכל להתפתח הכי טוב שאפשר".
וכך, כשהיא רק בכיתה ח', עזבה כהן את בית הוריה ועברה למגורים בווינגייט. "בהתחלה זה היה לי קשה מאוד", היא נזכרת, "במיוחד המרחק מההורים ומאמא שלי, שמאוד קרובה אליי. בשלב הראשון ישנתי פעם בשבוע בבית, וכשביקשתי, היא באה להיות איתי ולפעמים יצאנו לאכול וחזרנו. היה לי קשה לא לראות את ההורים כל השבוע והמעבר היה קיצוני".
מבחינה מקצועית הדברים התחברו טוב יותר. "זו מסגרת שאת נמצאת בה מראשון עד חמישי, וכוללת את כל המעטפת של אימונים, טיפולים, ייעוץ תזונה וכל מה שצריך כדי להפוך לספורטאי. מרגע שהתקבלתי לאקדמיה התחלתי להתאמן כמו שצריך, התאהבתי בכדורגל בצורה קיצונית והחלטתי להפוך למקצוענית. ההתנהלות שם לימדה אותי איך מקצוען מתנהל, מתאמן, אוכל, על מה הוא צריך לוותר, ולמדתי לעבוד קשה גם מעבר לאימונים. הכול מאוד רציני שם ושואף למצוינות, ומאוד נהניתי. לשמחתי המשיכו את הפרויקט גם אחרי היורו, במטרה להמשיך לקדם את כדורגל הנשים.
"גם מבחינה חברתית פרחתי, למרות שהייתי הכי צעירה בפרויקט. עד אז לא היה לי טוב בבית הספר בפתח־תקווה. תמיד הייתי שונה מכולן וקצת קשה לעיכול, לא הייתי כמו כל הבנות והיה לי קשה חברתית. פתאום באקדמיה הרגשתי שהאנשים מסביבי הם כמוני, והם מבינים אותי ואת הרצון והאהבה הזאת לספורט, את השאיפה לנצח ולהיות הכי טוב ובמקום הראשון. שמחתי על האפשרות להתחיל שם מחדש".
ליגה אחרת
בשל העובדה שלא הייתה באופן רשמי חלק מהפרויקט, המשיכה כהן לשחק במדי קבוצת הפועל פתח־תקווה בשנתיים הראשונות שלה באקדמיה, תחילה בקבוצת הנערות ואז בקבוצת הבוגרות, שם רשמה הופעת בכורה כבר בגיל 15. "הייתי לחוצה במיוחד לפני המשחק הזה כי לא הכרתי אף אחת בקבוצה, וחששתי שאעשה איזו טעות קריטית שתעלה לנו ביוקר. אבא שלי אימן אז את השוערות בקבוצה, ולשמחתי הבנות שם פרגנו מאוד. הרגשתי שסומכים עליי ונותנים הרגשת ביטחון ושהכל בסדר, גם אם אטעה. בסופו של דבר הצלחתי ליהנות מהאתגר ושמחתי להתחיל שלב חדש בדרך שלי".
עד כמה שונה הרמה מליגת הנוער לבוגרות?
"זה עולם אחר. ליגת הנערות בארץ לצערי לא מפותחת מספיק ובמהלך העונה יש אולי משחק אחד או שניים שהם טובים ומותחים, ואילו השאר מסתיימים בתוצאות מצחיקות. בשנים האחרונות, בזכות כל ההשקעה בענף והפיתוח שלו, הליגות מתחילות להשתפר, אבל עדיין יש הבדל קיצוני בין ליגת נערות לבוגרות".
הישג נוסף שרשמה כהן בגיל 15 הוא זימון בכורה לנבחרת הנערות של ישראל. "ההופעה הרשמית הראשונה שלי הייתה בשווייץ, במסגרת טורניר קדם אולימפיאדת הילדים. נהניתי מאוד, הבנות כולן היו בגילי, היינו חברות והיה כיף להיות יחד".
לקראת סוף ספטמבר 2015, יצאה כהן לטורניר מוקדמות היורו עד גיל 19, שנערך בפורטוגל. במהלך אחד האימונים הראשונים פרקה כהן את הכתף – פציעת ספורט חמורה למדי, ודאי כשמדובר בשוערת. "זה היה רגע של משבר גדול עבורי, בנוסף לכאבים חזקים מהם סבלתי".
מעבר לפציעה הקשה, הנבחרת מצאה עצמה בסיטואציה הזויה. שתי השוערות הבכירות האחרות סבלו מפציעה ונשארו בארץ, ולמשחקים נאלצה הנבחרת לעלות כשבשער ניצבת אחת משחקניות השדה, דבר שעורר ביקורת קשה. "בכדורגל הנשים בישראל אין מספיק שחקניות באופן כללי, ומן הסתם קיים גם מחסור בשוערות, שהוא תפקיד פחות מבוקש. זו בעיה מוכרת שכרגע שמים עליה דגש. נכון לעכשיו בליגה הישראלית הבכירה יש רק שלוש שוערות ישראליות, כשהשאר הן שחקניות חיזוק מחו"ל".
הפציעה של כהן החלה תהליך ארוך מבחינתה. "זה התחיל מהתלבטות אם לעשות ניתוח ואיזה. ההורים שלי אמרו שלא חייבים לעשות ניתוח וגם לא חייבים לשחק כדורגל, ואני זוכרת שאמרתי לאבא שלי שאין דבר כזה שאני לא עושה ניתוח, חוזרת ומגיעה הכי רחוקה שאני יכולה. תהליך ההחלמה והשיקום היה קשה מאוד עבורי והיו לי לא מעט רגעי משבר בדרך. היה לי קשה לראות את כל הבנות משחקות ובאותו זמן אני, בגיל 17 ובשלב מאוד קריטי לספורטאי, שבו אתה בונה את עצמך, נאלצת לשבת בחוץ. למזלי, האנשים הקרובים אליי עזרו לי לעבור את התקופה הזאת, וכל מה שקרה חישל אותי והבהיר לאנשים סביבי את המוטיבציה ואת הרצון שלי לשחק כדורגל".
כעבור עשרה חודשים ארוכים חזרה כהן למגרשי הכדורגל. "חזרתי טיפה לפני המועד שקבעו הרופאים, אבל הרגשתי שאני מספיק חזקה ומוכנה. לא עניין אותי יותר כלום, הקשבתי לעצמי והתחלתי לחזור בהדרגה, וזה היה אחד הרגעים הכיפיים, הממלאים והמספקים שהיו לי בכדורגל. התרגשתי כמו ילדה קטנה, הייתי מאושרת ולא הצלחתי להסתיר את החיוך".
לאחר שהחלימה הצטרפה כהן לקבוצת הבנות של האקדמיה, שמחזיקה קבוצה בליגה הבכירה בישראל, ובמקביל היא המשיכה ללמוד במסגרת האקדמיה. "למדתי בבית ספר חוף השרון בשפיים, סמוך לווינגייט. הגענו לשם עם הסעה מיוחדת והכיתה שלנו הורכבה מספורטאים שגרו יחד. לוח השעות נקבע לפי לוח האימונים שלנו, בנוסף לעזרה שקיבלנו והשלמות שעשו לנו, כדי שכולנו נסיים תיכון עם בגרות מלאה. היה חשוב לכולם לשלב נכון את הלימודים ואת הכדורגל".
שני אימונים ביום
כהן גדלה, כאמור, בבית שכדורגל היה חלק בלתי נפרד ממנו. אביה רפי היה במשך עשרים שנה שוער מוביל בליגה הבכירה, כולל כמה עונות במדי מכבי חיפה ומכבי תל־אביב, כשבנוסף רשם 43 הופעות בינלאומיות במשך שמונה שנים במדי נבחרת ישראל. "זה התבטא בכך שבסופי שבוע אבא היה בשקט שלו, כולם ידעו שלא מפריעים לו ושהוא מתרכז לקראת המשחק. זה היה משהו מאוד בולט. כשהייתי קטנה הלכתי למשחק וקיללו אותו ביציעים, ומאז פחות רציתי ללכת למשחקים. כשגדלתי, אבא שלי כבר היה בשלב האחרון בקריירה ושיחק בליגות יותר נמוכות, ומי שנהנה מהשנים הטובות שלו היה אחי הגדול".
אחד הסיפורים הזכורים מהקריירה של אביה התרחש בשנת 2000. אחרי הופעה לא טובה מול נבחרת ספרד, במסגרת מוקדמות היורו, תקף אותו בשידור חי המאמן דאז, שלמה שרף, האשים אותו בהפסד והדיח אותו מהסגל במסיבת העיתונאים. "ההתנהלות של שרף הייתה לא תקינה, לא היה נעים לשמוע את זה, אבל כשכל זה קרה אבא שלי לא הבין למה נוצרה מהומה כל כך גדולה סביב העניין. זה היה הרבה פחות משמעותי עבורו. הוא הכיר מצוין את שלמה, ידע מי עומד מולו ושהוא בנאדם שמדבר מעצבים, ואחרי שנייה נרגע והכול בסדר".
עד כמה מלחיץ להיות דור שני לשוער מצליח?
"לא משנה מה אעשה ולאן אלך, תמיד אני אהיה הבת־של, ויש בזה גם הרבה דברים חיוביים. אני מסתכלת על הקריירה של אבא ובא לי להגיע הרבה יותר רחוק, ושבסוף הקריירה שלי נצחק על זה שהגעתי רחוק יותר ממנו".
"מרגע שההורים הבינו שהחלטתי לעשות ניתוח מסובך כדי לשחק, הם הפנימו את הרצון שלי לשחק כדורגל. אבא אומר שברגע שהוא ראה את ההתנהלות שלי בשיקום, איך שאני עובדת קשה, רוצה ולא מוותרת, הוא הבין כמה זה בוער בי, בדיוק כמו שזה בער בו"
היום הוא כבר מקבל את העובדה שאת משחקת כדורגל?
"חד־משמעית. מרגע שההורים הבינו שהחלטתי לעשות ניתוח מסובך כדי לשחק, הם הפנימו את הרצון שלי לשחק כדורגל. אבא אומר שברגע שהוא ראה את ההתנהלות שלי בשיקום, איך שאני עובדת קשה, רוצה ולא מוותרת, הוא הבין כמה זה בוער בי, בדיוק כמו שזה בער בו, והוא התחבר לרצון שלי להצליח".
הוא מלמד אותך את סודות המקצוע?
"אין פה יותר מדי טריקים וסודות. הוא מלמד אותי את מה שהוא יודע, ובעיקרון הוא בנאדם שאוהב לשחק פשוט ואני מתחברת לזה".
לפני שנתיים רשמה כהן עוד ציון דרך משמעותי, כשזומנה לראשונה בגיל 17 לסגל המורחב של נבחרת ישראל לבוגרות. "התרגשתי מאוד וזה העלה בי חששות, כמו כל דבר חדש שעומדים לעשות, אבל שמחתי על ההזדמנות להתחיל להתאמן עם הבנות. באימונים הראשונים הייתי ביישנית ושקטה, אבל איריס המאמנת, שמכירה אותי מצוין מהאקדמיה, עזרה לי להרגיש בנוח ובבית. היא לימדה אותי לצבור ביטחון ולשחק בלי פחד. האימונים ברמה גבוהה ואיכותית, בקצב הרבה יותר גבוה, והכול עלה רמה. בשבילי זה היה אתגר כשהמטרה היא להשתלב, כשאני כבר לא הילדה הקטנה, אלא חלק בלתי נפרד מהנבחרת".
איך אבא הגיב לזימון שלך?
"הוא טען שזה טיפה מוקדם אבל עדיין היה מאוד גאה ושמח בשבילי. הוא ידע שאני לא מיועדת להיות שוערת ראשונה ושהכול יתנהל לאט ובטוח, והבין את ההתרגשות והשמחה שלי. השוערת הראשונה שלנו כרגע היא חנית שוורץ ועד עכשיו הייתה לי הופעה בינלאומית אחת. ועדיין, זו הייתה חוויה מרגשת ומאוד משמעותית בקריירה שלי".
מאז שסיימה את האקדמיה, שיחקה כהן עונה ברעננה והעונה היא באס"א תל־אביב, שמדורגת כרגע במקום הראשון בליגה. מתחילת העונה ספגה הקבוצה 12 שערים בלבד. בשתי הקבוצות, מאמן השוערים הוא אביה רפי, שעורך איתה מדי שבוע גם מספר אימונים אישיים.
"על המגרש יש יותר דיסטנס בינינו, הוא המאמן ואני השחקנית", היא טוענת, "אני בנאדם דעתן שלא מהסס לומר מה הוא חושב, אבל על המגרש זה אחרת. הוא יותר רציני ואני לא יכולה להתווכח איתו, כי הוא המאמן שקובע ומחליט. אני שמחה שעל המגרש הוא מאמן ולא אבא והוא דוחף אותי הכי חזק שאפשר, לא מוותר לי ולא מעגל פינות, זה משהו שחשוב מאוד לשנינו".
במקביל למשחק, כהן משרתת בצבא כספורטאית מצטיינת. "אני משרתת במודיעין בקריה, ומתחשבים בי מאוד בשעות. אני הולכת לשם כל יום לכמה שעות ועוזרת במה שאני יכולה בעבודות משרדיות".
עד כמה עמוס השבוע שלך?
"יש לי שלושה אימונים בשבוע עם הקבוצה ומִשחק, בנוסף לסגל יהלום שאני חלק ממנו, שזה סגל מורחב של הנבחרת הבוגרת, ואיתו אני מתאמנת בימי שני. בנוסף, אני עובדת בחדר כושר ועושה אימונים אישיים עם אבא, והממוצע שלי הוא לפחות שני אימונים ביום. זה מאוד עמוס אבל זה כיף וכל עוד אני יכולה להתאמן ולהתקדם אני שמחה".
כדורגלנית יכולה להתפרנס בישראל מהענף?
"בשביל ילדה בת 19 זה יופי של כסף, אבל לא מספיק כדי לחיות מכך כאדם בוגר. זה שהשחקניות חייבות עוד עבודה היא הסיבה המרכזית שהליגה שלהן לא מצליחה להתקדם. בעיה נוספת היא שהעבודות שמתאימות הן רק עבודות פשוטות, שמאפשרות התאמה לשעות האימונים וזה לא אידיאלי. יש בנות שעובדות בתחנת דלק או בדואר, וקשה לשלב בין הדברים. אם המשכורות היו ראויות, יכולנו להשקיע עוד יחידות אימון וגם לנוח, שזה חשוב מאוד".
להילחם בסטיגמות
למרות הקשיים, נראה שכהן מאמינה מאוד בעתיד הענף המקומי. "בשטח עושים עבודה, הענף בתהליך ויש הרבה אנשים טובים שמנסים לדחוף אותו קדימה. המגבלה העיקרית היא כמובן תקציבית ובלי כסף אי אפשר לקדם כלום. עד שהקבוצות והנבחרות לא יקבלו סכומים גדולים יותר, יהיה קשה להפוך את הליגה למקצוענית. אני מקווה שזה יקרה תוך כמה שנים, לשם צריך לשאוף ולשם צריך לצמוח. יש לנו המון פוטנציאל והמון כישרון ובחורות מעולות. אם במצב הנוכחי, רואים את הכישרון הגדול שיש בשטח, אפשר רק לדמיין מה יקרה כשנקבל את התנאים הדרושים עם השקעה יותר גדולה של כולם".
מה לדעתך יעזור להפוך את הענף לפופולרי?
"העבודה הראשונה היא להילחם בסטיגמות של הענף מגיל צעיר וכבר היום נעשית עבודה בנושא בבתי הספר, עם פעילויות והרצאות, ולאט־לאט הגישה כלפי כדורגל נשים משתנה. לקראת היורו ב־2015 עשו כאן עבודה נהדרת מבחינת פרסום, והרבה אנשים באו למגרשים לראות את המשחקים, מה שמוכיח שזה אפשרי. אין סיבה שלא ימשיכו לבוא, בטח כשהרמה תמשיך ותעלה. בליגה שלנו השנה הרמה עלתה והרבה יותר כיף לראות משחקים. צריך להמשיך להעלות את המודעות, ולהכניס את זה לאנשים כעוד אופציה, לבוא לראות כדורגל נשים".
אומרים ששוער חייב להיות קצת משוגע, איפה זה פוגש אותך?
"אני תמיד אומרת שאני מיוחדת ושאני אדם קצת שרוט, והמאמנת שלי כל הזמן אומרת לי שיש לי אופי של שוערת. כשאני על המגרש אין בי פחד מה יקרה לי או לא יקרה לי. אני צריכה שהשער יהיה נקי ועושה את כל מה שצריך בשביל לגרום לזה לקרות".
איך את מתכוננת לפני משחקים?
"הבנתי שלא טוב לי לחשוב יותר מדי על המשחק לפני שהוא מתחיל, או לעשות כמו אבא שלי דמיון מודרך. אני מעדיפה להמשיך להתנהל רגיל, להגיע לחדר ההלבשה, לשמוע קצת מוזיקה ולדבר עם הבנות ולהתחיל להתרכז לקראת המשחק. אחרת אני סתם שמה על עצמי לחץ מיותר. חשוב לי קודם כול לבוא לשחק וליהנות, זו הדרך שהכי מתאימה לי".
"אני תמיד אומרת שאני מיוחדת ושאני אדם קצת שרוט. כשאני על המגרש אין בי פחד מה יקרה לי או לא יקרה לי. אני צריכה שהשער יהיה נקי ועושה את כל מה שצריך בשביל לגרום לזה לקרות"
מה את הכי אוהבת במשחק?
"פשוט לשחק. להיות שם וליהנות נטו, בשביל זה אני באה – לשכוח את כל מה שקורה לי בחיים בחוץ ולהיות על המגרש עם החברות שלי, בקבוצה הכי טובה שאפשר".
ההישגים שכהן הגיעה אליהם בגיל צעיר הם לא סוף פסוק מבחינתה, ויש לה חלומות גדולים להמשך. "אני רוצה להגיע הכי רחוק שאפשר בכדורגל העולמי לנשים. אני נמצאת עכשיו בתהליך של קבלה לקולג' בארה"ב, כשהמטרה היא לזכות באליפות השנה ובינואר הבא לצאת לארבע שנים ללימודים שם, ומשם לרמות הכי גבוהות באירופה. הליגות החזקות ביותר בכדורגל הנשים נמצאות בגרמניה, ספרד וצרפת ולשם אני מכוונת".
יש שחקן או שחקנית שמהווים השראה עבורך?
"הופ סולו היא שוערת אמריקנית מצוינת ומבחינתי היא הדבר הגדול ביותר בתחום, ופשוט כיף להסתכל עליה וללמוד. אבל האמת היא, שרק אם אני עם חברים או הולכת לאצטדיון, אני אוהבת לראות כדורגל. לבד עם עצמי אני לא יושבת בבית ורואה, אני מעדיפה פשוט לשחק".
איך הסביבה שלך מגיבה לעיסוק שלך?
"כשהייתי קטנה יותר הרימו גבה וזה נראה ונשמע מוזר לאנשים. היום אנשים יותר מתלהבים, שואלים, מתעניינים והתגובות הרבה יותר חיוביות".
מה את עושה בזמן החופשי שלך?
"אני ילדה של ים, הייתי שמחה לחיות שם ולקום כל בוקר לראות זריחה ובערב שקיעה. אני גולשת לפעמים, וזה מקום שמרגיע אותי. פשוט כיף לי שם".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"אני בארבע. אני עושה את מה שאני אוהבת ביומיום ומשתדלת לעשות את הדברים ברמה הכי מקצועית שאני יכולה. לא הרבה אנשים זוכים לעבוד במה שהם אוהבים ומבחינתי זכיתי. אין דבר יותר מדהים מזה".
