הודעת הפרישה של דירק נוביצקי מכדורסל הייתה תמצית הקריירה המופלאה שלו. בעידן שבו רוב כוכבי ה־NBA מנופחים מאגו וחשיבות עצמית, כשמסביבו שחקנים גדולים אחרים הפכו את הפרישה לפסטיבל שנמרח על פני עונה שלמה, הוא עשה זאת בספונטניות של תלמיד תיכון. "כפי שבטח כבר ניחשתם, זהו משחק הבית האחרון שלי", הודיע לאלפי מעריציו במיקרופון כבדרך אגב, בעיצומו של טקס הוקרה שכמעט נכפה עליו לאחר המשחק האחרון של העונה הסדירה.
זה היה אקורד הסיום של 21 שנות קריירה מיוחדת במינה, שספק אם תשוחזר. גם בגיל 40 הענק הגרמני לא לוקח את עצמו ברצינות אבל מאות מיליונים אחרים שדווקא כן, התקשו לסכם. הרי נוביצקי השפיע על הכדורסל העולמי במגוון דרכים ובמהלך הקריירה חלש על שתי יבשות: על אירופה השתלט ככוכב נבחרת גרמניה ואת אמריקה כבש לפני כן ואחרי כן כסופרסטאר של דאלאס מאבריקס. כיאה למותג בינלאומי, הוא גם שילב בין כמה זהויות. היה לו מוסר עבודה גרמני, איכויות של כוכב אמריקני ונאמנות של דרוזי. כל התכונות הללו, לצד סיפור חייו היוצא דופן, הפכו אותו לא רק לאחד הכדורסלנים הגדולים בדור האחרון, אלא גם לאחד האהובים והנערצים שבהם.
כשהמפלצת פגשה מטורף
כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו. במקרה של נוביצקי, שהיה נער גבוה וכחוש והתקשה למצוא את עצמו כמתבגר בעיירה שבמערב גרמניה, הדמות שהביאה למפנה הייתה הולגר גשווינדנר, שחקן עבר מקומי שגילה את נוביצקי בגיל 14 במקריות מוחלטת, במהלך אימון של קבוצת הוותיקים שאליה השתייך.
על גשווינדנר, דמות אקסצנטרית וצבעונית כשלעצמה, אפשר לכתוב ספר עב־כרס. כך או כך, המפגש המקרי שלו עם נוביצקי הוליד את מה שהפך למפעל חייו. מיד אחרי שחזה בנוביצקי בן ה־14 לראשונה והתרשם מיכולת הקליעה שלו ומגובהו, ניגש אליו גשווינדנר ושאל "מי מלמד אותך את הדברים הבסיסיים של המשחק?" ונוביצקי הגיב בפליאה: "אף אחד". זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה.
החל מאותו רגע, גשווינדנר פרש חסות על הנער הכישרוני ונטול ההכוונה. שיטות האימון שלו, שאת חלקן ספג מחיילים אמריקנים שהוצבו בגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה ולימדו אותו את רזי המשחק, בנוסף להמצאות ממוחו הקודח, היו ביזאריות במקרה הטוב ומפוקפקות במקרה הרע.
כך, למשל, פקד על נוביצקי הצעיר לחדול מאימוני משקולות, דבר טריוויאלי לכדורסלן מקצועי, והכריח אותו להתחרות נגד אלופים בחתירה ובסיף "כדי לספוג את ההקרבות הנדרשות כדי להיות אלוף". הוא אילץ אותו ללמוד נגינה על גיטרה, תופים וסקסופון, משום שהאמין ש"כדורסל הוא ג'אז", כלומר, מאמץ קבוצתי שבמסגרתו ניתנת לכל אחד האפשרות לבצע סולו בקדמת הבמה. הוא פקד עליו לבצע שכיבות סמיכה במשך שעות ארוכות ואימן אותו בהליכה על הידיים לאורך המגרש, משום שגרס ש"האצבעות הן הכלי הכי חשוב שיש לקלע".
לו היה נולד לתוך מציאות אחרת, כזו שמכתיבה לכדורסלן צעיר תנאי פתיחה טובים יותר מאלו שניתן היה לקבל בגרמניה באותם הימים, ייתכן שנוביצקי היה מתייחס בביטול מוחלט לשיטות האימון המוזרות של גשווינגנר. אבל הכדור הכתום בגרמניה בשעתו היה רחוק ממרכז הבמה, האפשרויות להתפתח ממילא היו דלות ולנוביצקי הצעיר לא היו הרבה אפשרויות.
בפועל, החיבור עם גשווינגנר – ששיטותיו הפכו לשם דבר ב־NBA ומשמשות כיום גם את סטף קרי, קווין דוראנט וכוכבים רבים אחרים – היה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לו. במסגרת סרט תיעודי שהתחקה אחר מערכת היחסים בין השניים, תיאר אותה כך מייקל פינלי, שלימים הפך לחברו לקבוצה של נוביצקי: "המפגש ביניהם היה כמו מפגש בין המפלצת של פרנקנשטיין לבין מדען מטורף". במידה רבה, חב נוביצקי את הקריירה לגשווינגנר, שהמשיך ללוות אותו בדאלאס שנים אחרי שהפך אותו למכונת קליעה קטלנית שלא נראתה כמוה ב־NBA.
"ככל שזה נוגע לכדורסל, הולגר הוליד את דירק", אמר בחודש שעבר דוני נלסון, ששימש כג'נרל מנג'ר דאלאס בזמנו. "הוא עבד איתו מאז שהיה ילד קטן שניסה למצוא את מקומו בעולם. הוא היה הכול בשבילו, והם התחברו בצורה מושלמת".
תעודת זהות – דירק נוביצקי
גיל: 40. גובה: 2.13 מטר. נולד: בורצבורג, גרמניה. קבוצה: דאלאס מאבריקס. עמדה: פאוור פורוורד.
הישגים ב–NBA:
אלוף הליגה ב–2011
השחקן המצטיין בגמר 2011
השחקן המצטיין של העונה ב–2007
14 הופעות באולסטאר
ארבע הופעות בחמישייה הראשונה של העונה
חמש הופעות בחמישייה השנייה של העונה
שלוש הופעות בחמישייה השלישית של העונה
שיאן העונות בקבוצה אחת (21)
מקום שישי בטבלת קלעי כל הזמנים
השחקן הלא–אמריקני עם הכי הרבה נקודות אי פעם.
הישגים בנבחרת גרמניה:
השחקן המצטיין של אליפות העולם ב–2002
השחקן המצטיין של אליפות אירופה ב–2005
שלוש פעמים מלך הסלים של אליפות אירופה
מדליית ארד באליפות העולם ב–2002
מדליית כסף באליפות אירופה 2005
לנפץ את הסטיגמה
לא פחות מ־65 כדורסלנים מאירופה פתחו את העונה ב־NBA, שיא כל הזמנים. זהו חלק משמעותי במורשת שנוביצקי מותיר אחריו, בלעדיו, ספק רב אם הליגה הטובה בעולם הייתה פותחת את שעריה בצורה כה בולטת בפני התוצרים של היבשת הישנה.
היו שחקנים אירופאים טובים שהותירו חותם ב־NBA לפניו, בראשם שרונאס מרצ'יוליוניס ודראז'ן פטרוביץ' המנוח, אבל אף אחד לא ניפץ לרסיסים את כל הסטיגמות והתוויות שנלוו לשחקן האירופי באופן אוטומטי. גם נוביצקי עבר כברת דרך ארוכה לפני שהפריך את הדעות הקדומות.
בראשית דרכו ב־NBA השחקן האירופי נחשב זן נחות ביחס למקבילו האמריקני. על הנייר הוא היה פחות אתלטי, פחות קשוח ופחות מנהיג. זו גם הסיבה שנוביצקי התקבל בחשדנות לקראת דראפט 1998, זאת למרות שקיבל חותמת איכות משחקני NBA אגדיים שראו בו כוכב בהתהוות עוד בימים שבהם שיחק בגרמניה.
אחרי שני משחקים שאורגנו על ידי "נייקי" ובהם עבר נוביצקי בהצטיינות מפגשים עם כוכבי NBA בהווה ובעתיד, הכריז מג'יק ג'ונסון ש"דירק נוביצקי הוא גאון כדורסל". לארי בירד הוסיף ש"הוא הדבר האמיתי". בעולם מתוקן, רק על סמך דברי השבח הללו מפיהם של שניים מגדולי השחקנים בכל הזמנים, נוביצקי אמור היה להיבחר ראשון בדראפט. בפועל, הוא הידרדר עד לבחירה התשיעית והגיע לדאלאס על תקן הימור נועז.
הוא המשיך לעמוד למבחן גם כשכבר ביסס את עצמו ככוכב ב־NBA וקנה לעצמו שם של קלע משובח. ההצלחה שלו אמנם הפיגה את החששות של קבוצות רבות מלבחור בשחקנים אירופאים בדראפט או להמר עליהם כשחקנים חופשיים, אולם כדי להשלים סופית את המהפך התדמיתי היה עליו לבצע קפיצת מדרגה נוספת ולזכות באליפות.
נוביצקי לא עמד ברף השרירותי הזה במשך שנים, וכל הדחה מוקדמת שלו מהפלייאוף או החטאה ברגע מכריע סיפקו תחמושת למבקרים שטענו שה־NBA עדיין צריכה להיות נשלטת על ידי אמריקנים בלבד. אבל ב־2011, אחרי שהוביל את דאלאס לאליפות סנסציונית, על חשבון קבוצת הכוכבים מעוררת האנטגוניזם שנבנתה במיאמי סביב לברון ג'יימס, דוויין ווייד וכריס בוש, כבר לא נותרה אף תווית להסיר. זו הייתה אליפות מתוקה במיוחד, שהגיעה אחרי שנים של הליכה במדבר והושגה על אף העובדה שאת הסגל לא עיטר אף כוכב בעל שיעור קומה לצידו של נוביצקי.
"אתה שומע דברים כמו 'בחיים לא תצליח לזכות באליפות עם כוכב עם מנטליות אירופית. הם לא מבינים את המשחק שלנו, הם לא שומרים ולא יכולים לסחוף אחריהם שחקנים אחרים, בלה־בלה־בלה. וכשאתה נכשל, הסטיגמות האלה נכנסות לראש של אנשים, גם אם הן שגויות מיסודן. למזלנו דירק הצליח לשנות את זה, וזה היה חתיכת אתגר", אמר דוני נלסון.
ההשפעה של נוביצקי על הכדורסל המודרני לא הסתכמה רק בהתרחבות גיאוגרפית, אלא התאפיינה גם בהתרחבות גיאומטרית. במידה רבה, הריווח הפך לשם המשחק ב־NBA בזכותו. הוא המציא מחדש את עמדת הפאוור פורוורד והפך את הקליעה מבחוץ לכלי נשק חיוני גם עבור גבוהים. מעטים אם בכלל יוכלו לצלוף כמוהו, אבל מה שבטוח הוא שכיום כולם מנסים.
"ה־NBA מצמיחה הרבה שחקנים גדולים אבל רק בודדים משנים את המשחק באמת. דירק משתייך לסוג הנדיר יותר", ניתח דוק ריברס, מאמן עם קילומטראז' ארוך בליגה. "מג'יק ג'ונסון גרם לכל סנטר לרצות להיות רכז. דירק גרם לכל פאוור פורוורד או סנטר לרצות להיות קלע. ובנוסף לכול, הוא שינה את המשחק גם מנקודת המבט של האירופאים. היו אירופאים אחרים לפניו, אבל הוא זה שגרם לכולם לרצות להגיע ל־NBA".
התנועה שהפכה לאגדה
מי שלא יזכור את דירק נוביצקי בזכות הישגיו המרשימים או תרומתו האדירה להתפתחות הענף, ודאי ייזכר בו באמצעות מרכיבים חזותיים. ליתר דיוק, בעיקר באמצעות מרכיב חזותי אחד שהפך למזוהה איתו – הזריקה על רגל אחת תוך קפיצה לאחור.
בכל התפתחות תקינה של סופרסטאר ב־NBA, מגיע השלב שבו הופך מהלך מסוים לסימן ההיכר שלו. הכוכבים הגדולים באמת משקיעים זמן ומרץ גם בפגרה ומוסיפים במהלכה עוד כלים לארגז המהודר שלהם. מדי עונה נהג מייקל ג'ורדן לחזור לאימונים עם נשק חדש שהתאמן עליו בפגרה, והפך את השיפור המתמיד לעוד פרמטר שיש לבחון באמצעותו גדולה של שחקנים.
את המבחן הזה עבר נוביצקי בהצטיינות: בעזרת האימונים המוקפדים של הולגר גשווינדנר ומשמעת הברזל שאפיינה אותו, גם הוא הוסיף אלמנט נוסף למשחקו מדי קיץ. לקראת 2007 הוא כבר פיתח "נשק להשמדת המונים". הזריקה המשונה שלו על רגל אחת – שזכתה שנים לאחר מכן לגרסאות כיסוי מקובי בריאנט, לברון ג'יימס, כרמלו אנתוני ואחרים – כבר הפכה אותו לכמעט בלתי ניתן לעצירה. "זה המהלך השני הכי קטלני בתולדות ה־NBA. ישנה זריקת הוו של קארים עבדול ג'באר, ואחריה הזריקה על רגל אחת של דירק נוביצקי. אני לא זוכר אף מהלך קטלני יותר", הרעיף לברון ג'יימס מחמאות.
נוביצקי לא המציא את המהלך, כמובן, אבל כן שכלל אותו לדרגת אמנות בעזרת אינספור שעות אימון ועם השראה מכמה מהלכים מפורסמים של שחקני עבר. "ניסינו למצוא את הזריקה המושלמת, זו שנראית על פניו הכי שגויה שיש אבל תיכנס לדירק באחוזים גבוהים", הסביר גשווינגנר, "כשאתה כל כך גבוה וכל כך טכני כמו דירק, אתה יכול להרשות לעצמך לקחת זריקות קשות יותר ועדיין לקלוע אותן באחוזים דומים שבהם שחקנים אחרים קולעים זריקות רגילות. אי אפשר לנצח את חוקי הפיזיקה אבל אם אתה לא מציית להם, אתה יכול לעשות דברים מפתיעים".
תחילה ניסה נוביצקי להעתיק את הסקייהוק המפורסם של קארים עבדול ג'באר, ולצערו הניסיון לאמץ לחיקו את המהלך לא עלה יפה. זמן קצר לאחר מכן, החליט בעצת גשווינגנר להמציא "גרסה לבנה" לדרים שייק – המהלך על שם האקים אולג'וואן, שכולל תנועות מהירות וחדות עם הגב לסל. באותם ימים מאמן דאלאס ריק קרלייל שקד גם הוא על איתור מהלך שיבדל את נוביצקי משחקנים אחרים, ובשיטוטיו הקדחתניים איתר מהלך שפיתח לארי בירד בשנותיו המאוחרות.
"ראיתי שבירד עושה משהו שיכול לעזור מאוד לדירק. ללארי הייתה נקודה על הפרקט, בפינה הימנית קצת מחוץ לצבע, שאם הוא היה מקבל שם את הכדור, היו לו מהלך או שניים שהיו לחלוטין בלתי ניתנים לעצירה. רציתי שדירק והולגר יאמצו קונספט דומה", הסביר קרלייל. וכך, בעצת מאמנו האישי ומאמנו בדאלאס ובהשראת כמה מאלילי ילדותו, פיתח נוביצקי את הנשק המושלם. בסיומו של התהליך היה הגרמני מתוכנת לזרוק את הזריקה עם הישענות לאחור בזווית מדויקת של 20 מעלות, שיצרה מרווח של כמעט 90 סנטימטרים בינו לבין השומר. זו הזריקה שהאריכה את הקריירה שלו, שינתה את גורלו בליגה וסייעה לו לזכות באחת האליפויות המפתיעות בעידן הנוכחי.
ויתור שמחירו 194 מיליון
נוביצקי מסמל גם דור הולך ונעלם של כוכבים ששמרו אמונים למועדון אחד. במובן זה הוא אחרון המוהיקנים: קובי בריאנט, טים דאנקן ופול פירס כבר פרשו, דוויין ווייד הספיק לנדוד לגיחות קצרות בשיקגו ובקליבלנד לפני שחזר לכור מחצבתו במיאמי (ופרש גם הוא עם סיום העונה הרגילה לפני שבועות ספורים), וביניהם נשאר נוביצקי, שיאן כל הזמנים בעונות בקבוצה אחת. לא ברור אם אי־פעם יישבר שיאו של נוביצקי, שנקבע בעונה החולפת, שהייתה ה־21 שלו בדאלאס. ייתכן שהשורה הזו ברזומה הייתה חשובה לו יותר מכול, ולכן יכול היה לפרוש בשקט אחרי שהוסיף אותה.
הרי זהו אותו נוביצקי, שהכריז בשנה שעברה בצער ש"הנאמנות ב־NBA מתה, כל שחקן הולך לאן שבא לו, מתי שבא לו". זהו אותו נוביצקי שבמכתב הפרידה מאוהדי דאלאס שפרסם השבוע כתב: "21 עונות. קבוצה אחת. הבית שלי. אף נתון סטטיסטי, אף שיא, אף תואר, אינם משתווים לזה".
בעידן הנוכחי, שבו כל שחקן NBA עם כוח שוק קובע את עתידו ומשנע עצמו ממקום למקום, הערכים שעליהם נוביצקי נשען נתפסים כמעט כנלעגים. יחד עם זאת, כפי שהוכח בטקסי הפרישה המרגשים של ווייד ונוביצקי, יש לרעיון המוסרי הבסיסי הזה ערך מוסף. בזכות התעקשותם על מיאמי ודאלאס כבסיסי־אם, ווייד ונוביצקי הרוויחו דבר גדול ועמוק יותר מרוב הכדורסלנים: תחושת שייכות. בדרך לשם נאלץ נוביצקי לשלם מחיר יקר, תרתי משמע. כדי להישאר בדאלאס ולשמור אותה תחרותית, הוא ויתר על לא פחות מ־194 מיליון דולר לאורך השנים.
האמונה העיוורת במאבריקס לא תמיד השתלמה לו. אפשר רק לדמיין, למשל, כמה טבעות אליפות היו עונד כיום אם ראשי דאלאס לא היו מסתכסכים עם חברו הטוב סטיב נאש וגורמים לו לעזוב בכעס לפניקס ב־2004. או מה היה קורה אלמלא המאבס לא היו מאפשרים לטייסון צ'נדלר, הגיבור השקט שמאחורי האליפות ב־2011, לעזוב בקלות בקיץ שאחרי. או מה היה קורה אם היו מקבצים סביבו אנשי סגל קצת יותר מוכשרים בשנותיו האחרונות בקריירה. לנוביצקי היו עשרות הזדמנויות לנטוש את דאלאס.
"כל השמות הכי גדולים ב־NBA ניסו לגייס את דירק לאורך השנים. כל קבוצה שרצתה להגיע לגמר פנתה אליו, הוא קיבל שיחות מכולם. אמרו לו 'תצטרף אלינו, ובטוח שנגיע לגמר ויהיה לנו סיכוי טוב להעניק לך עוד אליפות'", סיפר דוני נלסון. נוביצקי דחה את על הסף הצעה אחרי הצעה, גישוש אחרי גישוש, קבוצת כוכבים אחת אחרי קבוצת כוכבים אחרת. כנראה זו פריבילגיה ששמורה לכוכבים מזן נדיר כמוהו.
