"קישון: שמו הולך לפניו", ספרו של ירון לונדון, הוא ספר שרואה אור בהוצאה מחודשת: לא הדפסה חדשה, כמו שנהוג בתעשיית הספרים בדרך כלל כאשר ספר אוזל מן הדפוס, אלא הוצאה חדשה ממש, עם שם חדש, איור חדש על העטיפה וכן הלאה. העילה המידית להוצאה המחודשת של הספר הזה מ-1993 – כפי שגם נכתב בכריכה האחורית – היא סדרה דוקומנטרית על אפרים קישון ששודרה בערוץ 8, המבוססת על ספר השיחות הזה בין ירון לונדון ואפרים קישון. אך מלבד העילה הזו, ההצדקה לפרסום המחודש של הספר הזה לא ברורה. שלוש עשרה שנים אחרי מותו של אפרים קישון, הוא לא מוסיף הרבה כבוד למי שנחשב בצדק לאחד מחשובי הסטיריקנים והקולנוענים הישראלים.
הספר בנוי במתכונת של שיחות, אינטימיות וחבריות, בין לונדון וקישון: קישון היה אז בן 65, והתגורר רוב זמנו בעיירה אפנצל שבשוויץ, בתחושה שהממסד התרבותי בישראל דחה אותו, בעוד שקוראים ברחבי העולם מחבקים אותו (קישון נחשב במשך שנים לאחד מן הסופרים הישראלים המצליחים ביותר בעולם).
לאחר כמה ניסיונות כושלים לכתוב אוטוביוגרפיה, קישון – בעידודה של אשתו שרה, שאותה כינה ברשימותיו "האישה הקטנה" – הזמין את שכנו וידידו ירון לונדון לשיחות, שבהן יגולל הסטיריקן את סיפור חייו וייצור מעין אוטוביוגרפיה בסיועו של לונדון. "בשנים האלה הידלדל מעיין יצירתו ותמורות מכריעות התחוללו בחייו האישיים", כותב לונדון בהקדמה החדשה לספר, "מנקודת ראותי, אם כי אולי לא מנקודת ראותו המשוערת, ראויות השנים האלה להנצחה לא פחות משנותיו הפורות. דעיכתו של אמן מזהיר מעניינת לא פחות מפריחתו".
המשפטים הללו אולי יכולים לשמש מעין כתב הגנה להוצאת הספר ב-2018: כתב הגנה, משום שהדיוקן של אפרים קישון שעולה מן הספר הוא דיוקן של רגע מסוים בשנות התשעים; של קישון המבוגר המדבר עם ידיד צעיר ממנו על חייו, וגולש איתו לרכילות, לעקיצות הדדיות ולאנקדוטות שתורמות אולי ליצירתו של ספר מעניין וקולח, אך לא מעניקות לקורא מבט מעמיק על יצירתו של קישון.
גם רוח התקופה השתנתה, והשינוי הזה ניכר בספר: יש בו אמירות מביכות ושוביניסטיות מצד קישון כלפי נשים, שבמציאות ימינו אפשר היה אולי לתרץ אותן בסלחנות כבדיחות סרות טעם של סבא מן הדור הישן, אף שכבר אז הן צרמו לאוזניו של ירון לונדון, שמעיר עליהן מדי פעם לבן שיחו; כך או כך – לא זו צריכה להיות המורשת של קישון. גם לא הדיונים הארוכים בסוגיית הזנות, או הניסיונות המביכים של לונדון לגרום לקישון להודות שקיים רומן מחוץ לנישואין.
ככל שעוברות השנים מאז שיוצר ואיש רוח הולך לעולמו, שאלת המורשת התרבותית שלו הופכת לקריטית. יוצרים ישראלים רבים בני דורו של קישון והדור שאחריו – כגון עמוס קינן, אדם ברוך, פנחס שדה ועוד – זקוקים לסוכנים שישמרו את מורשתם וינגישו אותה לדור הבא. במובן הזה, "קישון: שמו הולך לפניו" הוא סוכן זיכרון מן הסוג הגרוע ביותר. אין בו דיון מעמיק, למשל, על קישון כיוצר קולנוע – והרי סרטיו הקאנוניים של קישון, בהם "סלאח שבתי", "השוטר אזולאי" ו"תעלת בלאומילך", ראויים לדיון כזה (שנעשה, למשל, בפרק הראשון של הסדרה הדוקומנטרית המצוינת "חגיגה לעיניים", על תולדות הקולנוע הישראלי): שיחה עם הבמאי עצמו היא הזדמנות לשוחח על הסרטים הללו, על תפיסת עולמו כבמאי וכן הלאה.
אף שהספר, כמו כתביו של קישון, משעשע לפרקים, הרי שהוא ספר מפוספס, שהיה מעניין ורלוונטי אולי בתקופה שבה פורסם לראשונה – ואף סייע ככל הנראה לקישון לחזור ולצבור אהדה בישראל, ששיאה בפרס ישראל שהוענק לו ב-2002 – אך כיום, כאשר דור חדש של קוראים צעירים בקושי יודע מיהו אפרים קישון, הספר הזה הוא החמצה גדולה.
ירון לונדון, "קישון: שמו הולך לפניו", הוצאת כתר, 270 עמודים
