רדיו אקטיבים

את ההבדל המהותי בין ינון מגל לענת דוידוב אפשר לסכם ברגע שבו נשאלו בריאיון כמה חסומים יש להם בטוויטר. "מאות", השיב מגל. "כל מי שכותב לי 'מטריד' וכל מי שמקלל, אני ישר חוסם אותו". "עשרה", השיבה לעומתו דוידוב, "מעולם לא הייתי חיית רשת".

כזה הוא מגל. ישיר. אימפולסיבי. מנהל את חייו בפול ווליום תמידי. על זוגתו הרדיופונית, לעומת זאת, בקושי תמצאו תוצאות בגוגל, שלא לדבר על קרבות עיתונאיים ברשת שבהם היא מוצאת אפס עניין. אבל החיבור התקשורתי ביניהם הוליד את אחת התוכניות המואזנות ביותר בתחנת הרדיו 103FM, כזו שהצליחה לעקוף את נתוני ההאזנה של איילה חסון מהשעה הקודמת ושל אראל סגל מהשעה שאחרי. אי אפשר לפספס את העובדה שהם זוג שנהנה להתכסח. רגע אחד מושכים בצמות ורגע אחר כך משלימים.

מי בכלל חשב לחבר ביניכם?
"רצו לשנות כל מיני דברים בלוח המשדרים", מגלה דוידוב, "ואור צלקובניק, מנכ"ל התחנה, הציע לי להתחבר עם ינון. אמרתי 'אוי ויי, אני לא מכירה את הבן־אדם מעבר לשלום־שלום מהמסדרון של רשות השידור, ואור אמר 'תעשי לי טובה, תנסי'. ערב לפני התוכנית לא ישנתי כל הלילה מרוב פחד. למחרת בבוקר באתי ואמרתי לו 'נעשה כמו חתונה ממבט ראשון, נכנסים וטראח'. ינון קרא לזה 'חדר ייחוד'. ויצא קסם. אשכרה יצא קסם".

מגל:" היום לשמאל אין דרך. הוא איבדאת הדרך, כי ברגע שנגמר הסיפור של שתי מדינות, והוא נגמר, אז אין כלום".
דוידוב: "ניסינו לדבר עם סינוואר? הם רוצים להשמיד אותנו, לכבוש את כל המדינה. אבל אולי נדבר רגע?"

זו ללא ספק אהבה רדיופונית ממבט ראשון. "כבר כשישבו בקונטרול וצפו בהגשה הראשונה שלנו הם אמרו 'זה זה'", מספר מגל. "האמת שאור רצה אותי עוד מהיום שנגמר הסיפור שלי בפרקליטות. הוא וערוץ עשר פנו אליי ראשונים, ואז עוד לא רציתי. אחרי שנתיים שישבתי בבית החלטתי שאני רוצה לחזור לתקשורת והרמתי כמה טלפונים. בכל המקומות הפרטיים שהתקשרתי חזרו אליי ואמרו 'יאללה, בוא ניפגש'. אבל בכלי התקשורת הציבוריים – התאגיד וגל"צ, אמרו לי 'בסדר, יחזרו אליך'. ואת זה אני אומר כדי להראות איך המקומות האלה עדיין שבויים בקונספט של הברנז'ה שלא נותנת לגיטימציה לקולות אחרים". למרות שהתוכנית עלתה לאוויר לא מזמן, יש מי שרואים בה אלטרנטיבה מעודכנת ל"מילה האחרונה" המיתולוגית ששינתה את פניה. "במילה האחרונה המגישים רק מדברים", טוען מגל, "אנחנו עושים שיחת פתיחה ואחר כך מראיינים. חלק מהעניין של עיצוב השיח הוא בשאלות שאתה שואל".

 

הצד שלו, הצד שלה

הוא בן 50. היא בת 59. הוא נשוי ואב לארבעה, היא גרושה ואמא לילד בן 23, מוזיקאי ג'אז במקצועו. היא יוצאת גל"צ, הוא שירת כקצין בסיירת מטכ"ל. היא ותיקת תקשורת עם רזומה רב־שנים בקול ישראל כמגישת תוכניות ויומני חדשות, בהם "הכול דיבורים", "בחצי היום" והתוכנית הכלכלית "צבע הכסף". הוא נהנה מרזומה לא פחות מרשים ככתב שטחים בגל"צ ובערוץ עשר, מגיש "מבט" ועורך ראשי של אתר "וואלה!". היא הצביעה למפלגת העבודה. הוא לליכוד.

אבל למרות השוני הברור, גיאוגרפית שניהם גרים בתל־אביב וחולקים לא פעם מנטליות משותפת. "האמת שאנחנו באים מרקעים דומים מאוד", אומרת דוידוב, "שנינו אשכנזים", מוסיף מגל, "אמנם גדלתי בבת־ים וחזרתי בתשובה, אבל מצד שני הייתי בכל האליטות של בית הספר ליד"ה וסיירת מטכ"ל".

קשה לנתק את הכניסה של שניהם לרדיו מההקשר הפוליטי. היא התרחשה די בצמוד למעבר של אראל סג"ל לתחנה.

האם ייתכן ש־103FM, סמל לחילוניות ותל־אביביות, הופכת לאט ובהדרגה למקום מפלט עבור מגישים מהימין שמחפשים חופש פעולה?
"אני חושבת שבתחנה שרואה את עצמה כתחנת אקטואליה אי אפשר שלא יהיה פלורליזם", משיבה דוידוב, "הגישה שלי לשידור היא תמיד להיות אופוזיציה. אם יש לך מרואיין מהימין אז את תוקפת אותו משמאל ולהפך, כדי שיהיה שיח מעניין. לא הייתי אף פעם בזוגיות בהגשה. אף פעם לא באתי ואמרתי 'אני אשת שמאל', ופה יש לי את האומץ. אני גם חושבת שהיום אתה לא יכול להיות חד־צדדי".

מגל: "בסוף אנחנו נמצאים בשוחות קרב תודעתיות. במאבקים על המציאות ועל איך מתייחסים אליה. בעבר הייתי צריך לעשות את הדברים באנדרסטייטמנט כל הזמן, ועכשיו אני אומר את הדברים כהווייתם. למה 103? כי אלו כוחות השוק. הרשתות החברתיות מחייבות את התקשורת להשתנות. אם רוצים לנצח, צריך שיהיה ימין שיצעק.

"חשוב להבהיר שהתקשורת היא לא אובייקטיבית. שאין דבר כזה אובייקטיביות. אין לי בעיה שענת יושבת ואומרת את דעתה ושואלת שאלות, אבל שידעו שהיא בפוזיציה. הרי מה היו אומרים פעם? 'תרשה לי להיות פרקליטו של השטן ולשאול אותך'. אל תהיה לי פרקליטו של השטן, אני רוצה שהשטן ישב שם וישאל".

גם עבור דוידוב ההגשה הזוגית לוותה ביציאה מהארון הפוליטי, אחרי שנים של דרישה לאובייקטיביות מעושה מהתקופה בה שידרה בקול ישראל.

"לא הרשו לנו. מישהו הרשה לנו להביע דעות? אותי העיפו מהתוכנית 'בחצי היום השישי' כי הבעתי דעה. כי פחדו מהשלטון. המנהלים הורידו ראש. זו הייתה הדרך – תבוסתנית ופחדנית. הייתי 23 שנה באקטואליה, וקרה לי יותר מפעם אחת שהשעו אותי משידור כי כתבתי דעה אישית. אני חושבת שזה קיים גם היום, למעט תוכניות ספציפיות כמו של קרן נויבך למשל, שמציגה אג'נדה חברתית ברורה מאוד".

מגל: "ושמאלנית מאוד. ופמיניסטית מאוד. ופרוגרסיבית. ונותנים לה כל יום שעתיים מהשידור הציבורי".

דוידוב: "היא טובה, אז נותנים לה".

זו באמת נקודה מעניינת, איזה סוג של נשים שמים על המיקרופון. קרן נויבך, יעל דן, לינוי בר־גפן. למעט עירית לינור, כמה מגישות את מכירה שאינן משתייכות לזרם הפמיניסטי הלוחמני?
דוידוב: "אני לא משתייכת לשום קבוצה מזוהה, ובכוונה אני לא רוצה שיצבעו אותי בצבעים. אני כן יכולה להגיד שלא תמיד דעותיי תואמות לאלו של תא העיתונאיות. ובכל הוויכוחים שהיו בשנתיים האחרונות נמנעתי מלהגיד את דעתי ובכוונה, כי ידעתי שיצלבו אותי. עד היום אני לא מוכנה להגיד את האמת שלי לגמרי. יש לי דעות משלי, אני פמיניסטית, אבל לא אתאבד על זה. אני מוכנה לקבל פשרות".

מה את חושבת על העבודה העיתונאית של הדס שטייף?
"אני חושבת שהיא עושה עבודה טובה".

 

גם אחרי פסק הדין שקבע לה פיצויי דיבה על הצורה שבה חשפה את פרשת ההטרדות המיניות של נתן זהבי?
"אז זהו. שבא הסיפור עם נתן זהבי וכנראה היא לא עשתה עבודה הכי טובה, כי ייתכן שהיא לא פגשה את הבחורות שהתלוננו ויש כאן בעיה".

נשמע שאת קצת מפחדת לדבר עליה.
"כי אני יודעת שיצלבו אותי הבנות האלה. זה קיים אצלי. אין לי כוח להתמודד עם זה".

מגל: "זוהי אימת הפרוגרסיבים".

 

רוחות מן העבר

האימה, כך מתברר, לא פסחה גם על הבחירה של דוידוב לשבת לצידו של מגל. הוא חזר לשדר ברדיו לפני כשנה, אחרי שתיקה בת שנתיים שבה ניסה להתאושש מפרשיית ההטרדות המיניות שהתפוצצה עם פרסום הפוסט של רחלי רוטנר, כתבת "וואלה!" לשעבר שייחסה לו דיבורים גסים ובלתי ראויים כלפיה במסיבת הפרידה שלו מהאתר. פרסום הסיפור עורר באזז באתרי החדשות, עוֹבדות נוספות באתר יצאו בטענות דומות על התנהגות מינית לא הולמת של מגל, והמשטרה פתחה בחקירה. מגל, אז ח"כ בבית היהודי, לא חיכה לתוצאות החקירה והודיע על פרישתו. התיק נסגר לבסוף מחוסר אשמה, וכיום, כאשר הוא מבקש לחזור לפעילות תקשורתית, לא כולם מגיבים בפרגון יתר.

"יש הרבה מאוד ביקורת שאני חוטפת מחברים טובים שלי", מודה דוידוב. "גל"צניקים, קול־ישראלים, פובליציסטים ועיתונאים. ואולי זה הזמן להגיד: באתי לתוכנית הזאת ברצון ובדעה צלולה ובהכרה מלאה. אף אחד לא הכריח אותי. הלכתי לתוך איזשהו בלון ניסוי שהוכח כמוצלח ואף אחד לא יעמוד בדרכי. וכן, כל הזמן מעירים לי".

הביקורת הגיעה לשיאה כאשר באחת התוכניות, בעיצומו של קמפיין "לא התלוננתי" ששטף את הרשת, סיפרה דוידוב על אונס שעברה בגיל עשרים על ידי דמות מוכרת והסבירה שגם היא בחרה לא להתלונן. מגל בתגובה שאל אותה מדוע היא לא מתלוננת היום, ועורר עליו מחדש את גלי הביקורת. מאוחר יותר התנצל.

"זה באמת היה מזמן", נזכרת דוידוב, "לא אמרתי מאיזה סקטור הוא בא. האיש הזה חי בסביבה שלי, בשכונה שלי בתל־אביב, והוא לא פעיל היום ציבורית. אני רואה אותו ואנחנו אפילו אומרים שלום־שלום. בכוונה לא חשפתי אותו. אם הוא היה פוליטיקאי או איש ציבור הייתי חושפת. אני לא חושבת שאני צריכה להזיק לבנאדם. גם אחרי שאמרתי היו כאלה ששאלו למה את יושבת עם ינון, וינון המטריד, והייתי צריכה להתמודד עם זה ולענות".

מגל: "מלכתחילה גם כל העניין היה מעורב פוליטית אז כל הקטע שענת מדברת עליו הוא קטע פוליטי. אני כן מסכים שבאירוע עצמו, כשהיא נחשפה וסיפרה על האונס שעברה, לא הייתי שם ולא הייתי קשוב".

ואתה, ינון, מתוסכל מכך שסיפור ההטרדות ממשיך לרדוף אותך?
"כן. ברור. זאת פגיעה בשאסי. לא משהו שנעלם. תמיד יהיו הטוקבקים והתגובות של האנשים. לא משנה שזה נגמר בחוסר אשמה והפרקליטות סגרה את התיק – עדיין הכתם הוא כתם ואין מה לעשות".

יצא לך לדבר עם רוטנר מאז התפוצצות הפרשה?
"לא, מה פתאום. ראיתי שהיא התחילה לעקוב אחריי בטוויטר אז חסמתי אותה. שתעזוב אותי במנוחה. היא באמת לא מעניינת אותי".

אובייקטיביות מעושה. בניין רשות השידור לשעבר. צילום: מרים צחיבשורה התחתונה היא שילמה מחיר די גבוה על ההחלטה לצאת עם הסיפור. זה לא שהוא שדרג אותה מקצועית.
"בצדק. למרות שהיא לא שילמה מחיר יותר גבוה ממני. מה רצית, שתהיה חברת כנסת? אני הייתי על מסלול של חבר כנסת מצליח ומבטיח. אני אמנם היום בתקשורת, אבל בתחנה אזורית ברדיו ובערוץ נישה בטלוויזיה, זה לא שחזרתי לקדמת הבמה".

שאלת את עצמך למה היא העדיפה את הפייסבוק על פני האופציה לסגור איתך את העניין ביניכם ולתת לך לפרוש בשקט מהפוליטיקה?
"זה נורא ברור לי. היא בן אדם מאוד מורכב ובאופן אמיתי לא מעניינת אותי. חסמתי אותה בפייסבוק, בטוויטר, לא רוצה לשמוע מה היא אומרת, מה היא כותבת, זה בכלל לא מעניין אותי. היא מחוקה אצלי לגמרי. זה סכין בגב שחטפתי. אבל אין ספק שמבחינת האירוע הנקודה המשמעותית הייתה כפיות הטובה. לא רק שלה".

למה אתה חושב שהיא עשתה את זה?
"יחסי ציבור. פרסום. לייקים. זה ברור".

אתה באמת מאמין שהיא ניסתה להפיל אותך פוליטית?
"היא גם בעצמה אמרה שהיה חשוב לה להגיד לאנשים בבית היהודי שהפריע לה שאני מדבר על המקדש ועל הר הבית, אז היא רצתה שאנשים יֵדעו. יש פה תפיסת עולם. יש פה אג'נדה. כאילו, איך בן אדם כזה יושב במפלגה כזאת. גם בוויכוחים שלי עם אנשי שמאל, תמיד הם אמרו לי 'כן, אבל בסוף הנקודה היא שהיית בבית היהודי'. אין מעבר לזה".

לא בא לך לסגור את הסיפור באיזושהי התנצלות ברורה, לומר טעיתי, הייתי לא בסדר, אני רוצה להמשיך הלאה. תנו לי את ההזדמנות?
"לא. אני את שלב ההתנצלויות גמרתי".

זה עניין עקרוני מבחינתך?
"אף אחד לא רוצה שתתנצל. רוצים להרוג אותך, ואת הקרקס הזה כבר גמרתי. הבנתי. נגמר".

אולי הייתה תחושה שההתנצלויות היו עם כוכבית, כלומר יותר כדי לצאת ידי חובה?
"כי אני לא מאמין לה נו. זה הכול היה בשביל לעשות לייקים. איזה נפגעה? אם היא הייתה באמת נפגעת היא הייתה יכולה להגיד לי באותו יום או יום אחרי כן".

אתה לא מאמין לה שהיא נפגעה?
"יכול להיות שהיא הרגישה לא נוח. אבל די, כאילו, מספיק. אנחנו מדברים על אירוע מלפני ארבע שנים. אני לא מתכוון להתנצל ובזה גמרתי את העניין".

גם בריאיון עם חיים אתגר לפני חודשיים וחצי, כשנשאל על הפרשייה, מגל עורר עליו ביקורות שטענו לאגרסיביות יתר. רגע אחד הודה בטעות שעשה, וכמה רגעים אחר כך כבר עבר למתקפה, כינה את חיים אתגר "אפס" והצהיר ש"אני את שלב ההתנצלויות גמרתי".

"אחרי הריאיון שנתתי לחיים אתגר אני מרגיש שגם אני התנקיתי. הייתי צריך להקיא הכול וחיים הגיע ועזר לי לעשות את זה. עברתי תהליך מאוד ארוך שהיה גם מאוד מטלטל וקשה, אבל אני משתדל לשחרר את זה, יחד עם ההבנה שתמיד תהיה ביקורת ותמיד יהיו אנשים שלא יעזור כלום – ימשיכו לדבר על זה מאה שנה גם כשתהיה בקבר שלך".

(רחלי רוטנר בתגובה: "אמרתי כבר את כל מה שיש לי להגיד עליו, וטוב שכך").

גם דמותו ברשתות החברתיות מעוררת עניין רב. עם פרסום הקלטות יאיר נתניהו שבהן השמיע דיבורים סקסיסטיים כלפי בת־זוגו לשעבר, הדוגמנית לי לוי, כתב מגל בפוסט "קראתי את הזעזוע של האקסית מהחפצת הנשים של האקס שלה ואז ראיתי איך היא מצטלמת". במקרה אחר יצא להגנתו של אייל גולן לאחר שנתקל בטענות על קיום אירוע בבר שנמצא בבעלותו.

בנית לעצמך בטוויטר דמות של לוחם נגד פמיניזם. זו פוזיציה שדי מזמינה מתקפות כאלה, אתה לא חושב?
דוידוב: "הוא פרובוקטור. הוא אוהב להצית מדורות".

מגל: "זה לא עניין של פרובוקטור. זה באמת כואב לי. כשאני רואה את הלינצ'ים שעושים לאנשים אני מרגיש שאני צריך להושיט יד, כי באיזשהו אופן אני מכיר על בשרי את הפער שיש הרבה פעמים בין הטירוף שבן אדם עובר בגלל איזו טעות שעשה לבין גודל הטעות. את שואלת אותי האם על כל דבר אני מתנסח נכון? לא בהכרח. אבל כשאני רואה שיש עוול אני לא מרשה לעצמי לסתום את הפה ולשתוק".

דוידוב: "אני חושבת שטראומות כאלה לא עוברות אף פעם. הוא יישא את זה לכל החיים. גם אונס כמו שהיה בסיפור שלי, זה משהו שלא עובר. אחר כך הבנתי בדיעבד תהליכים שנשים אחרות עוברות בעקבות טראומות כאלה – למשל פחדים מלידה, קשיים בהתחברות לבני זוג ועוד".

ינון חזר אחרי שנתיים לשדר ברדיו ובערוץ 20. יכולה לעלות שאלה איפה בדיוק הקורבן שהקריב.
דוידוב: "נו מה, אסור לו לעבוד? גם על זה היה לנו ויכוח, אם לאנס מותר לעבוד. חנן גולדבלט לצורך העניין. כמו שאומרים לי מה את יושבת עם המטרידן הזה, לא קוראים לו אנס חס וחלילה, אבל מה את יושבת לידו בכלל, איך את לא מתביישת כאישה עם דעות פמיניסטיות וסוציאל־דמוקרטיות. אז אני לא מתביישת".

מגל: "הפרשייה שהייתה היא פגיעה בשאסי. תמיד יהיו הטוקבקים והתגובות של האנשים. לא משנה שזה נגמר בחוסר אשמה והפרקליטות סגרה את התיק – עדיין הכתם הוא כתם ואין מה לעשות"
דוידוב: "לא תמיד דעותיי תואמות לאלו של תא העיתונאיות. בכל הוויכוחים שהיו בזמן האחרון נמנעתי מלהגיד את דעתי כי ידעתי שיצלבו אותי. עד היום אני לא מוכנה להגיד את האמת שלי לגמרי"

מגל: "בסוף מדובר על פרופורציות. יש אנשים שניתקו איתי קשר, לא בגלל הפרשייה – בגלל דעותיי. חברים שמאלנים שהיו איתי בעבר בקשר שלא מסוגלים להכיל את הדעות שלי. אם פעם היה יותר לגיטימי שיהיו מפגשים בין דעות שונות, היום אני מרגיש שזה פחות לגיטימי. זה הגיע למצב שאי אפשר להיות חבר של מישהו או לפרגן למישהו. אי אפשר לעשות לייק או שייר למישהו ואצל השמאל זה מאוד בולט. יותר מאשר בימין. כשיריב אופנהיימר הזמין את ריקלין לחתונה שלו והוא הצטלם שם עם אלדד יניב וזהבה גלאון, אנשים התהפכו עליהם ואמרו 'איך אתם מצטלמים איתו'".

"אנחנו עושים המון עימותים בתוכנית", הוא מוסיף, "חלק מהקטע זה להעלות מישהו מימין ומישהו משמאל, אנחנו אוהבים את האתגר האינטלקטואלי הזה. אני יכול לומר לך שכמעט בכל הפעמים שמישהו לא מוכן לעימות – זה מישהו מהשמאל. 'עם ההוא אני לא מדבר'; 'עם ההוא אני לא עולה'. זה רק שמאלנים".

"לא נכון", מתנגדת דוידוב, "היו גם אי אלו ימנים שאמרו 'אצלה אני לא מדברת'".

מגל: "עזבי, זה 95 אחוז מול 5 אחוז. שמאלנים לא מוכנים. זה כאילו פחיתות כבוד עבורם".

 

שינויים בהרגלי האזנה

התוכנית שלהם, שמשודרת מדי יום גם בפייסבוק לייב, מבשרת על עידן רדיופוני חדש, שבו רבים צורכים את תכני הרדיו שלהם לאו דווקא ברכב, אלא באינטנרט ובהאזנה נדחית. "ככה מאזינים היום לרדיו", מסבירה דוידוב, "ואין ספק שהדיגיטל משנה פה את דפוסי ההאזנה והיכולת להאזין אחרי השידור או מחוץ לטריטוריה של הרדיו שהוא מקומי ואזורי, כלומר לשמוע אותו בכל מקום ובכל זמן משפיעה גם על הרכב המאזינים. לתוכנית שלנו יש הרבה יותר תגובות מכל תוכניות האקטואליה, והרבה מקללים אותי. אם מקללים מישהו אז זה אותי. שונאים אותי לגמרי".

רינו ורזי יכולים להגיש לבד, אבל לקלמן מצמידים את ליברמן, ולך הצמידו את ענת. מגישי ימין זקוקים לבייביסיטר מהשמאל?
מגל: "עם כל זה ש־103 פורצת דרך ומשנה תודעה והרגלי האזנה, עדיין אי אפשר לשים תוכנית של ינון מגל ואחרי זה אראל סגל כמו שיש נגיד רינו ורזי. זה לא קיים עדיין. גם כשאראל הגיע לגל"צ עשו מזה כאילו התחנה השתגעה. ובגלל זה גל"צ נחלשת ומאבדת מהרלוונטיות שלה".

דוידוב: "אני כן יכולה להגיד מתוך הגינות מקצועית, שאם היו מציעים לי לשבת ליד עיתונאי מהימין לפני שנתיים־שלוש לא הייתי עושה את זה. פעם אמרתי לעצמי מה אני צריכה את השטויות האלה, למה אני לא יכולה לייצג את דעותיי ולשמוע אנשים אחרים לבד, מה אני צריכה עזר כנגדי? אבל היום המציאות השתנתה ואני מכבדת את זה".

גם אם המחיר הוא שבסוף יכנו אותך שמאלנית מחמד כמו שהתחילו לכנות את יריב אופנהיימר כשהתחיל להופיע באולפני הימין?
דוידוב: "שיקראו לי איך שרוצים. שמאלנית מחמד, כלבת פודל, הכול טוב".

קשה להתעלם מהעובדה שהפרופורציות אינן שוות. דוידוב מוצאת את עצמה מותקפת מימין הרבה יותר מאשר להפך.
דוידוב: "היסטורית, ברדיו, כשהחלו התוכניות הראשונות של שיחות עם מאזינים היו מצלצלים ימנים כי לא היה להם איפה להתבטא והם היו צורחים. המפיקות תמיד היו אומרות 'אה, הימני האידיוט הזה, הפסיכי הזה'. היום זה כבר לא ככה. מי שמגיב זה ימנים, כי אכפת להם יותר. שמאלנים גם לא קמים להצביע. אמרתי את זה גם בתקופת הבחירות. ניהלתי על זה שיח עם מישהו שהיה שם בסוד העניין, הראו שחמישה־עשר אלף איש בתל־אביב לא יצאו להצביע. אנשים בחרו לנסוע לחו"ל".

גם בזירת הטוויטר, עם ספירה או בלי, קשה לומר שידו של מגל על התחתונה.

יצרת עם ריקלין ואראל סגל קואליציית ציוצים, שתוקפת כל אמירה משמאל נגד נתניהו באיזו אחוות רעים. מכנים אתכם ביביסטים. אתה לא חושש שתהפכו בסוף להיות נפוחים מגאווה של אליטה חדשה כמו המפא"יניקים שאתם יוצאים נגדם?
"אני חושב שאני מביא תפיסת עולם שהיא יותר מביבי. אני פחות ביביסט. אני כן מחזיק ממנו, חושב שהוא מנהיג שמייצג נכון את תפיסות העולם של הימין. שמעתי אותו מדבר בערב יום השואה והרגשתי שאני בוטח בו במאה אחוז מבחינת הבנת המציאות שלו, הבנת הסכנות, הבנת הסיטואציה של העם היהודי בראי ההיסטורי. אבל אם יש לי ביקורת על ביבי אני אומר אותה. בשבוע שעבר העברתי ביקורת על ההתנהלות שלו בעזה וגם דיברתי על ההחלטה שלו לא להכניס את הפלסטינים לטקס הזיכרון המשותף. את צודקת בכך שבטוויטר אני יותר מביא את זה לידי ביטוי, כי השיח פה הוא לא שיח של פשרות. כשאתה אומר משהו, אף אחד לא רוצה שתחזור בך או תתנצל. לכן אני לא מוצא טעם בלהביא יותר מדי התלבטויות, כי זה ישר הופך להיות קרדום לחפור בו ולהיכנס בך ובמחנה שלך. אבל כששומעים אותי בתוכנית אנשים מבינים שהפוזיציה שלי היא טיפה יותר מורכבת".

גם בערוץ 20 שבו אתה משדר כרגע?
"ערוץ 20 סבבה".

אבל אין צופים.
"בסדר, יהיו בעזרת השם".

לא מבאס אותך?
"מבאס, אבל מה אפשר לעשות. תשמעי, אנחנו עושים תוכנית מעולה, שמעון ואני. אנשים קרועים עליה. אני שמח שנותנים לנו את הפלטפורמה ואין שום אילוצי עריכה או צנזורה".

 

צריך שניים לטנגו

ההגשה המשותפת שלהם מולידה לא מעט כותרות. פרופ' קרמניצר בכה אצלם בשידור אחרי העברת חוק הלאום, פרופ' יורם יובל טען בשבוע שעבר שצריך לכבוש את עזה, ומגלעד שרון הם הצליחו לחלץ אמירה שצריך לנתק את אספקת החשמל לעזה.

"איש מקצוע צריך לדעת לזהות את הרגעים האלה, להמשיך אותם", אומרת דוידוב. "כל דבר פה אנחנו מביאים לכדי פיצוץ. המטרה היא להביא לכדי פיצוץ".

מגל: "יורם יובל אמר אצלנו שהוא בעד כיבוש עזה ושההתנתקות הייתה טעות. אחר כך הוא חזר בו מזה, אבל יוצאים דברים. וגלעד שרון? הוא ימין שבא מתודעה של אג'נדה ימנית, לא מהמקום האמוני".

דוידוב: "אני אגדיר את זה אחרת. טבנקין. מפא"יניק ימני. אלו אנשי נהלל כאלה. הוא לא דוס. הדת שלו היא חילוניות".

ואם בענייני דוסיות עסקינן, גם בתחום הזה העמדות של שניהם מעוררות שאלות. מגל, כאמור יליד בת־ים שחזר בתשובה עם השנים, מקיים כיום אורח חיים דתי אך תל־אביבי ולייטי, ובכל זאת הפגין תמיכה נחרצת כאשר חב"ד ביקשו לקיים אירוע בהפרדה מגדרית בכיכר רבין.

אתה תופס עמדה פרו־חרד"לית כשאתה בעצמך לא מאוד כזה. למה מיהרת לתמוך, רק בגלל קרבות המחנות?
"אני לא תומך, אני דמוקרט. אני דוס מאוד. לא מחזיק מעצמי לייט. אני לייט במובן של המצוות אבל מבחינה אמונית אני מאוד דוס ומאוד יהודי".

דוידוב: "מי שרואה אותך ברחוב לא יגיד שאתה דוס".

מגל: "אבל אם הוא יראה אותי בשבת הוא כן יגיד".

אם כבר מדברים על דתיים וחילונים, אי אפשר שלא לשאול את מגל מדוע לא הצטרף למפלגה של בנט ושקד כפי שהציעו לו, והוא בתגובה ממהר להשיב "רציתי לייצב את החיים שלי".

יש סיכוי שתחזור לפוליטיקה?
"מאוד נהניתי בפוליטיקה, זו הייתה תקופה מעניינת ומאתגרת, אבל החיים שלי היום הרבה יותר נוחים. זו עבודה מאוד קשה והמחיר מאוד גדול. אני כבר לא מדבר על המחיר המטורף ששילמתי עם המשפחה שלי. גם היום אני רואה את עצמי כשליח ציבור, אבל זו פריבילגיה. אני שואל את השאלות ומספר בדיחות ונהנה לריב ולעשות את השואו. בסוף אנחנו עושים שואו. באים לעשות רדיו טוב".

דוידוב:"אם היו מציעים לי לשבת ליד עיתונאי מהימין לפני שנתיים־שלוש לא הייתי עושה את זה. אמרתי לעצמי למה אני לא יכולה לייצג את דעותיי ולשמוע אנשים אחרים לבד, מה אני צריכה עזר כנגדי?"
מגל: "אני חושב שאני מביא תפיסת עולם שהיא יותר מביבי. אני פחות ביביסט. אני כן מחזיק ממנו, חושב שהוא מנהיג שמייצג נכון את תפיסות העולם של הימין. אני בוטח בו במאה אחוז"

יש סיכוי למהפך פוליטי לדעתכם?
מגל: "אם אני יכול לזהות אופציה למנהיגות היום, זה דווקא גבי אשכנזי. ובאותו משפט אני אומר שהוא איש מסוכן שעשה דברים שהם על גבול העבריינות. חתר תחת דרג מדיני ועבר גבולות".

"לפני 15־20 שנה כל הזמן אמרו לימין 'אין לכם דרך, אתם לא מציעים פתרון', כשהיו מדברים על שתי מדינות. ופתאום זה התהפך. היום לשמאל אין דרך. הוא איבד אותה, כי ברגע שנגמר הסיפור של שתי מדינות, והוא נגמר, אז אין כלום. דיברנו בתוכנית עם אלוף בן שקרא לסנוואר להכיר במדינת ישראל. השמאל לא מבין את המציאות. הוא כאילו מדבר ברציונליות אבל לא מבין את המציאות".

דוידוב: "ניסינו לדבר עם סנוואר, האויב הכי גרוע בעולם? נכון, אמנת החמאס רוצים להשמיד אותנו אבל אולי נדבר רגע? ואולי בסוף משהו ייפתח לו במוח? זה לא מצחיק".

מגל: "על זה אני מדבר, את רואה?"

דוידוב: "אולי ננסה? ניסינו? לא ניסינו".

מגל: "בואי תגידי שצריך להפוך כל אבן וזהו".

וכמה זמן אתה נותן לנתניהו?
מגל: "עד שהוא יעביר את המלוכה לבנו יאיר".

אתה באמת מחבב אותו. לא מפריע לך הסגנון?
מגל: "אז אם הוא אומר משהו נכון, לא לעשות לו לייק? הוא בחור מאוד אינטליגנט ואומר הרבה דברים נכונים. הוא יציאה מעניינת. לא משעמם. חשוב לי לא להצטרף לחרמות וללינצ'ים שמחנכים אותנו אליהם פה. גם אם מרזל יכתוב משהו שאני מסכים איתו אעשה לו לייק".

דוידוב: "אין לך גבולות? וכשיאיר נתניהו מכנה את ראש השב"כ אידיוט?"

מגל: "אז לא עשיתי לו לייק".

דוידוב: "אבל מי הוא? בחור בן 27. מה זה אידיוט? ואיפה אבא שלו בכל הסיטואציה הזאת? מה זה הדבר הזה?"

ואת, ענת, איך את מסבירה את העובדה שלמרות שאת נמנית על המחנה שנחשב למשכיל ואליטיסטי, לא הצלחתם להצמיח מנהיג שייתן פייט לנתניהו?
מגל: "היה להם את רבין. זה הדבר העיקרי שיגאל עמיר עשה. הוא הוריד את המנהיג של השמאל. לימין יש היום דמות של מנהיג, לשמאל לא".

דוידוב: "יכול להיות שהם לא השתחררו מהטראומה הזאת של הרצח".

מגל: "טוב, לא באמת חשבתי שנוכל לסגור את השיחה הזאת בלי להגיע לרצח רבין".