רגע לפני שריקת הפתיחה, ורנון טיל, שחקן הרכש האמריקני של מכבי הוד־השרון, נוטל את הכיפה מראשו של מאמן הקבוצה חנן הירשוביץ ומניח אותה על ראשו. "זה כבר הפך לטקס קבוע", מגלה המאמן את המנהג יוצא הדופן של מספר 10 בגופייה הלבנה, "השחקנים שלי אומרים 'להזיק זה לא יכול, בואו נקבל ברכה'. לפני כל משחק הוא בא ושם את היד שלו על הכיפה ומבקש ברכה כדי שננצח".
כבר 20 שנה שהירשוביץ (41) מאמן קבוצות בוגרים, ומאז ומתמיד לכיפה שלראשו הייתה השפעה מכרעת על חייו המקצועיים ועל ההחלטות שקיבל. "כשהייתי ילד ההורים שלי היו בשליחות בברזיל, וכשחזרתי לארץ התחלתי לשחק כדורגל", הוא מספר, "אבל בגלל המשחקים שמתקיימים בשבת אבא שלי החליט להעביר אותי לכדורסל".
כילד הוא שיחק באליצור גבעת־שמואל (שאת בית הספר לכדורסל ומחלקת הנוער שלה הוא מנהל היום), ובכיתה ז' כבר עבר לקבוצות הילדים של מכבי תל־אביב. בשנתון שמעליו שיחק אז עודד קטש, והירשוביץ עצמו סומן כהבטחה גדולה. "העבירו אותי לכדורסל בגלל השבת, אבל גם הליגה של כיתות ז'־ח' במכבי הייתה בשבת", הוא נזכר, "אחד המנהלים של מכבי ישב אצלנו בבית והבטיח לאבא שלי שאם אבוא אליהם יעבירו את המשחקים לימי חמישי".
אלא שקריירת המשחק של הירשוביץ לא המריאה. בקבוצת הנוער הוא ספג פציעה קשה, קרע רצועות ושבר את רגלו. בעקבות המקרה, מאמנו דאז אריק בריאלובסקי המליץ לו לוותר על קריירה על הפרקט לטובת אימון. "הוא תמיד היה פונה אליי, לספסל, ושואל אותי אם לשמור אזורית או אישית ומה כדאי לעשות. ביקשתי ממנו: 'תן לי לשחק', אבל הוא תמיד ענה: 'פה אתה מועיל לקבוצה – פה תהיה', והשאיר אותי על הספסל".
לולא הפציעה, אתה חושב שהיית מתפתח להיות שחקן טוב?
"אי אפשר לדעת. שחקן כדורסל צריך גם מזל ולהיות בסיטואציה הנכונה. הוא יכול להיות טוב מאוד בקבוצה אחת, ולעבור לקבוצה אחרת ולא להצליח בה. אין נוסחה בכדורסל".
אחרי שהבין כי דקות על הפרקט הוא כבר לא יקבל, החליט הירשוביץ להקשיב לעצה שקיבל, ולהיות מאמן בעצמו. בתחילה אימן קבוצות קט סל, ולאחר מכן עבר לאמן בבתי ספר לכדורסל. הוא אימן מספר קבוצות בוגרים בליגה הלאומית ושימש גם כעוזר המאמן של עופר ברקוביץ' בגבעת־שמואל, כאשר שיחקה בליגת העל.
יש קשר בין העובדה שאתה חובש כיפה לבין זה שלא הצלחת לפרוץ ולהתקדם כשחקן?
"לא, זה אף פעם לא הפריע לי, לא כשהייתי שחקן ולא כמאמן. כשהייתי עוזר מאמן בליגת העל ידעו שאין אימונים בשבת, וגם בחוזה שלי בליגה הלאומית אין אימונים בשבת – וגם לא במוצאי שבת. זה זמן של המשפחה, ואתה חוזר מבית הכנסת אל הילדים והאישה. גם ככה כל השבוע עמוס, ולא צריך את הלחץ הזה גם בצאת השבת, להתארגן מהר כדי להספיק. אני לא אוהב את זה. אני לא חושב שזה מועיל למשפחה, ומשפחה זה לפני הכדורסל".
נתקלת בקושי אחר לאור העובדה שאתה מנהל אורח חיים דתי?
"אני לא יכול לאמן את אחת הנבחרות של ישראל, והיו לי כבר כמה הצעות, כמעט בכל קיץ פונים אליי. אבל זה לא בא בחשבון כי כל האימונים של הנבחרות הם בשבת. מנצלים את היום הזה כי אין מסגרת אחרת וזה נוח לחבר'ה הצעירים ולנבחרות הצעירות. לכן לגביי זה לא רלוונטי".
מה התחושה שלך בכל פעם שאתה מסרב להצעה כזו?
"זה צובט, אבל מצד שני זה גם משמח שרוצים אותי. זה מלמד אותי שאני 'עומד על הפרק'. בסופו של יום אלו בחירות שאני עושה, ואני לא מצטער עליהן".
לעבור את החומה
הכיסאות באולם הכדורסל הצנוע של מכבי הוד־השרון מתמלאים אט אט, לקראת עוד משחק ליגה שגרתי בין שתי קבוצות תחתית בליגה הלאומית. בקהל יושבים בעיקר בני המשפחות של השחקנים, ומעט צעירים מקומיים. חמושים בתוף גדול ממדים, צעיפים ושירי עידוד ששמעו בהיכלי הספורט הגדולים של אירופה, הם דוחפים את הקבוצה קדימה.
המשחק מותח ומלא בתהפוכות, וכאשר השופט שורק במחצית התוצאה היא 41:32 לטובת הקבוצה האורחת, קריית־מוצקין. בחדר ההלבשה, הירשוביץ מנסה לדרבן את שחקניו. הרבע השלישי מתחיל ונגמר רע, אבל ברביעי מתעוררים שחקני הוד־השרון לחיים. הם נלחמים וקולעים במהלכו 38 נקודות, אבל זה לא מספיק. בשריקת הסיום התוצאה היא 87:81 לטובת היריבה. אחרי שהוא מסדיר נשימה וקורא את דפי הסטטיסטיקה, הירשוביץ יורד אל חדר ההלבשה. "אני לא אוהב לבוא בתלונות אל שופטים", הוא אומר להם, "התחלנו לשחק מאוחר מדי".
בעונה שעברה התמודדה קבוצתו על העפלה לליגת העל, אך בסדרת חצי הגמר הודחה על ידי עירוני נס־ציונה. את העונה הנוכחית פתחו טוב יחסית, עם ניצחונות על קבוצות מובילות בליגה, אלא שאז עזבו את הקבוצה שני שחקנים ישראלים בכירים, אילן ברקוביץ' ושון דניאל, ושינו את מאזן הכוחות. נכון לעכשיו נראה כי הקבוצה תיאלץ להיאבק כדי לא לרדת לליגה הארצית.
הליגה הלאומית היא ליגה מקצוענית לכל דבר. בכל קבוצה מותר לשתף שני זרים בלבד בכל משחק, ויתר הבמה ניתנת לישראלים. בשנים האחרונות תקציבי הקבוצות עולים, ויותר כסף זורם אליהן בזכות החשיפה הרחבה יחסית שמקבלת הליגה, גם בזכות שידורי המשחקים בערוץ הספורט.
הקבוצה שמאמן הירשוביץ היא בעלת התקציב הנמוך ביותר בליגה, אבל הוא לא משתמש בנתון הזה כתירוץ. "בסופו של יום משחקים כדורסל עם כדור אחד וצריך לנצח", הוא אומר, "לאור העובדה שמעט זרים משחקים בה, זו ליגה שיכול להיות מקפצה אדירה לשחקנים ישראלים – בר טימור, שחקן הפועל ירושלים, ותומר גינת, שחקן הפועל תל־אביב התחילו את הקריירה שלהם בליגה הלאומית ונמנים היום על סגל נבחרת ישראל".
למרות התקציבים הנמוכים, חדרי ההלבשה הצרים והפרקט המוזנח, שחקני ומאמני הליגה השנייה לוקחים את עצמם ברצינות. לפני כל משחק צופים בקבוצה היריבה כדי ללמוד על נקודות התורפה ועל שיטות המשחק שלה, וביום שאחרי המשחק צופים במשחק ומקיימים אימון לשיפור הטעויות. האימונים מתקיימים מדי יום, אך במקרה של הוד־השרון המאמן מקנה להם חופש בשבתות.
אנחנו עדים בשנים האחרונות למאבקים על דת וספורט. עתירות מוגשות נגד תחרויות בשבת, ועולות טענות של דתיים שלא יכולים להשתתף – עד כמה אתה מזדהה עם הקושי הזה?
"הקושי הוא אמיתי. צעירים דתיים לא יכולים לשחק כדורגל, מוכשרים ככל שיהיו, בגלל המשחקים בשבת. כדורסל הוא כיום המפלט היחידי לאנשים בציבור הדתי – וזה ציבור שמאוד מתחבר לכדורסל. לכל מקום שתלך תראה בקהל דתיים.
"ברגע שאיזשהו בחור דתי יצליח לעבור את החומה הזו של ליגת העל ויהיה בורג משמעותי, לדעתי הכול ייפתח ואפילו ישנו את מועדי המשחקים. זו השאיפה שלי ולכן אני גם מאמן בבית ספר לכדורסל. כדורסל זה הענף היחיד שיכול להתאים לצעיר דתי. בכדורגל הוא לא יכול להתברג, וגם לא בג'ודו".
אמרת קודם שלהיות מאמן בליגת העל זה משהו שלא תוכל לעשות בגלל שאתה לא יכול לעבוד בשבתות.
"זו הבחירה שלי וטוב לי בליגה הלאומית. אם תבוא הצעה מליגת העל אצטרך לדבר עם אשתי ולהחליט ביחד מה עושים. במהלך העונה בכל מקרה זה שעון חורף ושבת יוצאת מוקדם, אז אם עושים אימון בשבע או בשמונה בערב זה לא נורא. כרגע אני בליגה לאומית וטוב לי. כיף לי להיות במוצאי שבת עם המשפחה בבית".
יש לך חלום, משהו שקורץ לך לעשות כמאמן כדורסל?
"הייתי בכל הליגות, התחלתי בליגה ג', עברתי לאמן בליגה ב', ליגה א', ליגה ארצית, ליגה לאומית. חסר לי עוד לאמן בליגת העל, וזה מדגדג לי. אם זה יקרה – זה מצוין, ואם לא יקרה, כנראה זה לא נועד להיות".
סיירת או נבחרת
החלומות של הירשוביץ אינם קשורים רק בספורט. בנוסף לעבודתו כמאמן הוא גם איש עסקים עסוק. השיחה בינינו מתקיימת בבר שבבעלותו בגבעתיים. הוא שותף בבר נוסף ובעלים של מסעדה בפתח־תקווה, ואחת הסיבות שבגללה הוא נשאר לאמן באזור המרכז קשורה בעסקיו הנוספים.
את מסלול ההתנגשות בין דת לספורט הוא מכיר היטב. כמאמן הוא נדרש לא פעם לייעץ לבני נוער דתיים שנאלצים לתמרן בין אורח החיים שלהם לרצון להפוך לכוכבי כדורסל. "היו לנו השנה בגבעת־שמואל שלושה שחקנים טובים מאוד שהיו צריכים להצטרף לנבחרות הצעירות של ישראל", הוא מספר, "בגלל שבת הם לא הצטרפו, למרות שאחד מהם אפילו ניסה ללכת ברגל כל פעם עד כפר המכביה כדי להתאמן. למרות זאת, אני לא חושב שהחבר'ה מגבעת שמואל מרגישים נחיתות כלשהי בגלל הדת. אמנם הם לא יוכלו להיות בנבחרת, אבל להיות שחקנים הם יכולים, ואני מניח שבסוף גם אחד מהם יהיה".
ויתורים זה משהו שכוכב כדורסל דתי צריך לחשוב עליו?
"קודם כול, שחקן מקצוען צריך לעשות ויתורים. כדי להיות שחקן כדורסל צריך לעשות ויתורים, וכדי להיות שחקן כדורסל דתי, אתה צריך לעשות ויתורים הרבה יותר משמעותיים. אם זה תלמיד ישיבה שמסיים ללמוד בשש או שבע בערב וצריך לנסוע לעשות אימון אחרי הלימודים, או בבוקר לפני בית הספר. ויש לא מעט הורים שמעדיפים שיהיה להם ילד שהוא תלמיד טוב ולא שחקן".
כיום בליגה הלאומית אין שחקנים חובשי כיפה. בליגת העל יש שחקן אחד כזה – יאיר באומן, שחקן מכבי ראשון־לציון. לדברי הירשוביץ, יש גם משקל לא מבוטל לסל הערכים שמקבלים צעירים דתיים, המשפיע על ההחלטות והבחירות שלהם. "ילד חילוני היום מקבל מעטפת רחבה. מלבד הקבוצה שהוא משחק בה, יש לו מגמת כדורסל בתיכון, והוא עושה אימון בבוקר. אצל הדתיים הכדורסל הוא משני. קודם כול צבא ויחידות קרביות. בקבוצת הנוער האחרונה שסיימה אצלנו, 12 שחקנים, כולם בטופ של הצבא, ביחידות הכי מסווגות והכי קרביות שיש".
מה תגיד לבחור כזה שבא אליך עם דילמות על צבא מול קריירה בכדורסל?
"לומר מה חשוב יותר? אני לא נכנס לשיקולים האלו של צבא או קריירה בכדורסל. זה תלוי פרסונלית, וזו לא אותה תשובה לכל אחד. אני לא אגיד לכולם 'לכו להיות קרביים', ואני לא אגיד לכולם 'לכו להיות שחקני כדורסל'. אנחנו עושים את המאמצים באגודה שלנו שיהיה שחקן אחד שהוא פורץ דרך".
החלום של הירשוביץ, לאתר את הכוכב הדתי שישנה את כללי המשחק, הוא שאפתני למדי. עמרי כספי, הכדורסלן הישראלי הבולט בישראל, הוא הנציג היחיד שלנו בליגת ה־NBA וגם בכדורסל האירופי השחקנים הישראלים לא מצליחים להתברג במקום של כבוד. "קשה לפרוץ היום בכדורסל, בלי קשר לדתיים או לחילונים. זה קורה אחת לחמישה מחזורים, ואין כמעט שחקני כדורסל ישראלים שאתה אומר 'אוקיי, אלו יובילו'. אבל זה יקרה, אני מריח את זה קורה, ומקווה מאוד שזה יקרה בזמן הקרוב".
