לשים את הקלפים על השולחן

לא מזמן נפגשנו, חבורה של חברות מהעבר. אחרי שעברנו את החלק הקשה והחלטנו על יום ומקום, כתבה אחת המשתתפות "רגע, מה לגבי תוכנית?". רוב המשתתפות, שנפגשות לעיתים רחוקות, כתבו שאין ממש צורך בתוכנית, והן מעדיפות להקדיש את הזמן לפטפוטים ועדכונים. אבל אותה משתתפת קבעה "טוב, אני מביאה את הקלפים". "הקלפים" התבררו כ־So Do You –
משחק שאלות המבוססות על עקרונות ה־NLP.

"אילו יכולת להיוולד למנהיג שאתה בוחר, לאיזה מנהיג זה היה?", "טיול ג'יפים או הליכה רגלית?", "אילו יכולת לשנות משהו בעברך, מה זה היה?", הן רק חלק מהשאלות שהופיעו על הקלפים. למרות שאנחנו מכירות זו את זו די טוב, המשחק שבר מחיצות, ולבבות נפתחו וסיפורים זרמו, וגם קצת סודות. אפילו אני, הסקפטית – שלא לומר צינית – התחברתי. והרגע הכי מרגש היה כשאחת מהחברות חשפה משהו שהעיק עליה מילדותה, ושאף אחת מאיתנו לא ידעה עליו.

כשאני משתפת בסיפור הזה את שני צוקרמן־קדמי מ"קדמי משחקים", שאחראית על פיתוח המשחק יחד עם אביה יוסי, היא מתרגשת מאוד – למרות שתגובות כאלו לא זרות לה. מבחינתה זה הישג מרגש, לא פחות מזה שכמעט חוותה לפני עשרים שנה באוסטרליה. אז הייתה במשך שנים אלופת ישראל בשיט מפרשיות וייצגה את המדינה בשתי אולימפיאדות, אטלנטה וסידני. באחרונה היא כמעט נגעה בחלום יחד עם ענת פבריקנט, שותפתה לדרך. הן כמעט זכו במדליה אולימפית, אך ברגע האחרון הרוח שינתה כיוון והשייטות האמריקניות עקפו אותן – וזכו גם במדליה.

כבר בילדותה קדמי־צוקרמן (42) העדיפה לבלות את זמנה בין הגלים. את האהבה לים היא גילתה כשהייתה בת 13, דרך חוג ימאות בבית הספר. כשהחוג הבסיסי הסתיים סימנו המדריכים כמה נערים ונערות מוכשרים במיוחד – צוקרמן ביניהם – והם נשלחו לקורס למתקדמים. "זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו מבני המשפחה התמקצע בספורט. אנחנו לא משפחה ספורטיבית, גם לא מהסוג שצופה בספורט. למעשה הפעם הראשונה שראיתי אולימפיאדה הייתה כשהייתי בה", היא אומרת בחיוך. אחריה גם אחיה, בן, נדבק בחיידק והפך לרוכב אופניים מצטיין.

מה הלהיב אותך בשיט?
"מיד התאהבתי בתחום. היה בזה שילוב של טבע, תחרות, עבודת צוות, כל הדברים הללו דיברו אליי ולמעשה מדברים אליי עד היום". בגיל 15 היא צוותה לפבריקנט, שהייתה אף היא שייטת צעירה, ובשנים הבאות הצמד הפך להצלחה בארץ ובעולם. בגיל צעיר הן כבר הגיעו לאטלנטה 1996.

שחקנים אולימפיים מתחילים לרוב את הקריירה שלהם בגיל מוקדם במיוחד. אתן התחלתן בגיל הנעורים, איך בכל זאת הגעתן להצלחה כל כך מרשימה?
"היום אפשר לומר שענף השיט התקדם מאוד, ובאמת זה מאוחר להתחיל בגיל 15 קריירה מקצועית, אבל בזמנו אנחנו היינו הבנות הראשונות בישראל שהתחרו בשיט. גם בעולם נשים החלו להתחרות למעשה רק באולימפיאדת 1992. היינו מאוד צעירות ביחס למתחרות שלנו, ועדיין הפער לא היה גדול". בשעה שבנות גילה התעניינו בשופינג, קניונים ובנים, הספורט היה עבורה מקום מקלט. "לא התחברתי לריקנות שיש בגיל ההתבגרות, חיפשתי דרך מילוט, והשיט היה עבורי גלגל הצלה. זו הייתה אהבה גדולה וידעתי שזה מה שאני רוצה".

מאחורי כל ספורטאי מצליח עומדים בדרך כלל זוג הורים "פּוּשרים". זה היה כך גם במקרה שלך?
"ההורים שלי תמכו בי לאורך כל הדרך, אבל הם לא התערבו. הם לא היו ספורטאים בעצמם ולא היה להם שמץ של מושג מה אני עושה. כשחזרתי מאימון הם היו שואלים איך היה והייתי עונה 'אחלה' ובכך זה הסתיים. אבל הם עשו כל מה שביקשתי – אם זה להיגרר עם הסירה לכנרת או לכל מיני מקומות אחרים, או לקנות מפרשים מיוחדים".

אחרי זכייה בתחרויות עולמיות בגיל 19 נסעה קדמי לאולמפיאדת אטלנטה. "השיט שלנו היה קטסטרופה. כל מה שיכול היה להשתבש השתבש, ולמרות זאת הצלחנו להגיע למקום ה־12". לקראת אולמפיאדת סידני 2000 ואחרי שדורגו בצמרת העולמית, כבר הייתה ציפייה ממשית למדליה.

במרחק הקצר שבין המצוף האחרון לקו הסיום הצליחו האמריקניות המנוסות לצוץ משום מקום ולעקוף את הצמד הישראלי. הן סיימו במקום הרביעי המתסכל כל כך, רחוקות רק שתי נקודות מהאוקראיניות עם מדליית ארד ושלוש נקודת מאחורי הצמד האמריקני שלקח את הכסף לבסוף.

למי שעבדה כל חייה כדי לעמוד על הפודיום, וראתה אותו נעלם בשניות האחרונות ממש, זו הייתה חוויה קשה. הקושי והכאב ניכרים בה גם היום, כשהיא נזכרת בימים ההם, בפספוס ההוא. "זה היה מאוד לא פשוט. זה לא סתם שלא היינו מספיק טובות, אלא הנסיבות. הן פשוט קיבלו מכת רוח שדחפה אותן קדימה. הן לא שטו יותר טוב מאיתנו. כשחזרנו לחוף, הצוות האמריקני שעקף אותנו ניסה לנחם. הן אמרו לנו 'זה היה רק מזל', אבל מבחינתנו זה היה רק לסובב את הסכין".

איך הרגשת?
"היו יומיים ראשונים של דיכאון, אבל אחרי יומיים את קולטת שאת בסידני, אחת הערים היפות בעולם, והסתכלתי על הדברים במשקפיים חדשים. מאותו רגע החלטתי שאני לא מתחשבת רק בתוצאה, אלא הדרך היא זו שמשנה לי". שנה אחרי האולימפיאדה, בגיל 24, פרשה קדמי. "כיוונו אותי להמשיך להפליג אבל כבר לא נהניתי מהדרך, אז פרשתי".

מה מהעולם האולימפי ובכלל מהספורט לקחת לחייך?
"בעיקר את עניין המשמעת. אני רגילה להגיע בזמן, לסיים את הדברים בזמן. אין מריחות".

הגעת למקום הרביעי וכמעט נגעת במדליה, עד כמה זה מאכזב?
"ארבע זה מספר. השאלה היא כמה נהנית בדרך, כמה השראה את מספקת לאנשים מסביבך ומה את עושה עכשיו.זו השאלה הכי חשובה".

 

מחוץ לקופסה

כיום מתגוררת צוקרמן בשדות־ים, והים הוא חלק מהנוף שנשקף מביתה. "הסיבה הראשונה היא יותר טכנית – אפשר להתאמן כאן בים ברוב חודשי השנה, זה יתרון רציני. בתור נערה בכל יום הייתי מסיימת את בית הספר ולוקחת אוטובוס לים ומתאמנת. הסיבה השנייה היא יותר מנטלית – ישראלים יודעים לחשוב מחוץ לקופסה, ובתחום הזה זה יתרון, כי צריך לשכלל המון מיומנויות בתוך השיוט ולחשוב מהר. מי שיש לו פתיחות מחשבתית מצליח".

כאמור, שני מנהלת את חברת המשחקים המשפחתית, שמתמחה במשחקי קופסה שמצליחים להושיב סביב השולחן משפחות שלמות. היא נשואה לשייט האולימפי אלי צוקרמן והם מגדלים יחדיו שתי בנות שגם הן ספורטאיות. "יש משמעות לישיבה משותפת יחד. לצחוק, לדיבור. כשמשחקים יחד, אנשים מרשים לעצמם לאהוב יותר, לתת יותר, להכיר יותר, להיות יותר פתוחים. יש משמעות גדולה ליצירת הביחד המשפחתי הזה, זה זמן וזיכרונות שנחרתים לתמיד".

מאז שהייתה ילדה ניהלו הוריה של קדמי משרד תיווך בתל־אביב. בשנות האלפיים החל אביה של שני, יוסי, ללמוד פסיכולוגיה ו־NLP. האב עסק לפני כן בתיווך, עסקים וכספים, ועשה הסבה לתחום הפסיכולוגיה ולימודי הנפש. לטענתה של צוקרמן־קדמי, הוא הפך לאדם רגוע ושלֵו, והשינוי היה מורגש. "אנשים אמרו לי 'וואו, איזה שינוי מדהים אבא עשה'. אנחנו פחות הרגשנו את זה, כי המשפחה תמיד הייתה מרכז עולמו ואבא שלי היה מקשיב וסבלני. אבל פתאום הוא נהיה מאוד רגוע וסבלני גם לאנשים אחרים". כיום הוא נחשב לגורו בתחום הדמיון המודרך וה־NLP. עם השנים, ולאחר שפרשה מעולם השיט והתמסרה לגידול שתי בנותיה, החלה גם שני בעצמה ללמוד NLP.

"זו למעשה היכולת שלנו לדבר עם התת־מודע בשפה שלו. אחת ההנחות בשיטה היא שתת־המודע הוא זה שקובע את ההתנהגויות שלנו ואת התחושות ואת התוצאות שלנו בחיים, והוא זה שמחליט באמת, כשיודעים לדבר איתו בשפה שלו אנחנו יכולים לעשות שינויים ממוקדים ולראות תוצאות מהותיות בחיים שלנו".

מה למשל?
"לסלק מהחיים שלנו פחדים שמניעים אותנו ומעכבים אותנו, שתופסים חלק גדול מזמן המחשבה שלנו. ריצ'רד בנדלר, אחד ממפתחי השיטה נותן דוגמה שאם היו תולים לך תמונה מכוערת בסלון היית מעיפה אותה, אז למה אנחנו משאירים תמונה מכוערת בראש וממשיכים להביט בה במקום לסלק אותה, בפרט אם היא מעכבת אותנו מלהתקדם הלאה?"

 

משפחה אחת

מאז ומתמיד המפגשים המשפחתיים של משפחת קדמי היו משמעותיים. המשפחה חיה ברמת־אביב לצד הסבא והסבתא ובני־הדודים, כך שהם התראו תדיר, ובכל חג הם ייסדו לעצמם מסורת משפחתית של משחקים – בחנוכה לדוגמה משחק רולטה שאליו נאספות מטבעות של אגורות במשך כל השנה, וגם לימי הולדת יש להם טקס משל עצמם. "אנחנו חיים בעידן שאנשים לא מספיק מדברים ביניהם. אנשים לא מכירים זה את זה, וההיכרות המשותפת הזאת היא בסיס חשוב למשפחתיות".

כך נולד ה־So Do You, ובעקבותיו הגיעו עוד חמישה משחקים נוספים, לגילים שונים, המבוססים על אותה השיטה. "יש אנשים שמספרים שהמשחק הוציא מהם דברים עמוקים שלא יוצאים בדרך כלל. אני גם מקבלת הרבה תגובות של 'זה פשוט כיף'. אנשים לוקחים את המשחקים איתם לארוחות שישי, לחגים, לנסיעות משפחתיות. המשחקים מצליחים לשנות סיטואציה שבה כל אחד שקוע במסך שלו לחוויה מאוד מחברת".

אפשר לנתק בני נוער מהפלאפונים שלהם ולחבר אותם למשחק משפחתי או חברתי?
"הם לא צריכים לעשות את זה עשר שעות ביום, גם אם זה חצי שעה או עשרים דקות זה מבורך. ילדים קטנים בגילי בית הספר היסודי מתרגשים פעמים רבות מלשמוע את ההורים שלהם מספרים על עצמם או מעלים חוויות. אנחנו בתור מבוגרים לא לוקחים את הזמן כדי לספר מה מעצבן אותנו, מה השאיפות שלנו, מה האכזבות שלנו, הרבה פעמים זה לא מתחולל כי אנחנו לא מחוללים את זה. עם מתבגרים הנושא של שאלות פתוחות הוא לא פשוט, ולכן התאמנו להם משחק שמאפשר לבחור בין כמה תשובות".