הסצנה החותמת את "התהילה", החלק השני והאחרון בסאגה "הישראלית" של הרמן ווק, מתרחשת על מרפסת בשכונת ימין משה, הצופה אל העיר העתיקה. הנאספים במקום – כלל גיבורי הסאגה שעודם בחיים, ובהם גם אמילי קנינגהם, הגיבורה האמריקאית – חוגגים אל מול הנוף עוצר הנשימה את יום העצמאות הארבעים של ישראל. זאת, תוך שהם מביטים במופע לייזר המוקרן על החומות, ושומעים את "משיח" של הנדל, המבוצעת בבריכת הסולטן וחותמת את סיפורה של ישראל בשירת "הללויה".
סצנה זו, יש שיאמרו, משקפת במידה רבה גם את דמותו ואת זהותו של הסופר עצמו: זה החש עצמו יהודי ברמ"ח אבריו מחד, אך יודע ליהנות מן המיטב שבתרבות המערבית מאידך; המצוי תמיד על הגבול ההיסטורי, הדתי והלאומי שבין ישן לחדש; בין ההוויה האמריקנית לזו הישראלית; והמחובר בכל נימי נפשו לגורלו של העם היהודי, ולמדינה שעלה בידו ליצור לאחר השואה. כך, אף אם הסצנה עצמה נדמית לקורא מלאכותית משהו, הרי שדומה שעיצובה לא היה מקרי כלל וכלל, ושיקף בדיוק את שביקש ווק לספר לקוראיו – בארץ ובחו"ל גם יחד.
יהודי בזווית אמריקנית
אותי עצמי, ורבים כמותי, ליווה ווק מנערות ועד בגרות במשך שנים לא מעטות, על פני אינספור שבתות ולילות של הנאה, התרגשות וגעגוע לתקופות ולמקומות שלא ביקרתי בהם עד אז מעולם. באמצעות כתיבתו, ודרך עיניהם של גיבוריו שהיו לי כמעט לבני משפחה, למדתי על היקפה הממשי של מלחמת העולם השנייה ומוראותיה; על לבטיה ואתגריה של יהדות ארה"ב; על כתיבה היסטורית, על בני אדם ועל יהודים בכלל.
היכרותי הראשונית עם כתיבתו התרחשה ביוזמתה של אמי, שנהגה מעת לעת להציע לי לקריאה ספרים שהיו בעיניה חובה תרבותית וספרותית גם יחד. כך פגשתי לראשונה את ווק ב"המרד על הקיין", הספר שהביא לו את תהילתו הראשונה. ממנו המשכתי לסאגת 2,000 העמודים של "רוחות מלחמה" ו"מלחמה וזיכרון", שבמהלך קריאתם החוזרת ונשנית התפעמתי עד מעבר למילים מיכולתו לטוות סיפור אנושי מופלא עם כתיבה היסטורית רחבת מבט.
עם תום "תקופת מלחמת העולם השנייה" של חניכתי הספרותית, עברתי לספריו שהתמקדו בזהותה החמקמקה של יהדות ארה"ב: תחילה "מרג'ורי מורנינגסטאר" הנוגע ללב, ולאחר מכן ב"פנים וחוץ", שהיום אני מבין בכמה מעט מרבדיו הצלחתי להבחין. השלב האחרון היה התחושות המעורבות שעלו בי עם קריאת הסאגה הישראלית הכפולה – "התקווה" ו"התהילה" – שהייתה בעיניי (ודומני שגם בעיני אחרים) כמעט הוליוודית, ולכל הפחות מעט מלאכותית. כתום עשר שנים הפכתי אף אני לקורא מורכב יותר, הבוחר להכיר סגנונות חדשים ותכנים בעלי אופי משתנה. ואולם, מעולם לא שכחתי לווק את חסד נעוריי, וכך, עם ההודעה על פטירתו – לא יכולתי שלא לשוב ולהרהר במה שעשה את כתיבתו ההיסטורית והספרותית לכה ייחודית ומשמעותית – עבורי ועבור רבים מבני דורי.
הרמן ווק נולד בשנת 1915 ברובע ברונקס בניו יורק, למשפחה שהיגרה אליה מרוסיה ומצאה עצמה (כמתואר באריכות ב"פנים וחוץ" הביוגרפי־למחצה) מתמודדת מאז ואילך עם זהויות שונות, המתקיימות בקרבה זו לצד זו. את לימודיו עשה באוניברסיטת קולומביה היוקרתית, ועם סיומם החל לעסוק בכתיבה ובעבודות נוספות. עם הצטרפותה של ארה"ב למלחמת העולם השנייה התגייס לצי האמריקני, שבמסגרתו שירת על סיפונן של שולות מוקשים בזירת האוקיינוס השקט. כתום המלחמה נישא לבטי שרה בראון, שאותה פגש בזמן המלחמה, והחל לעסוק בכתיבה באופן יותר אינטנסיבי.
בשנת 1951 ראה אור ספרו הרביעי, "המרד על הקיין", שזיכה אותו בפרס פוליצר, הומחז והוסרט בהצלחה בכיכובם של הנרי פונדה והמפרי בוגארט, והפך לשם מוכר בסצנת הספרות האמריקנית והעולמית. בעשרות השנים הבאות פרסם עוד ספרים רבים, תוך שהוא עוסק בעיקר (אך בהחלט לא רק) בזהות היהודית האישית והלאומית ההולכת ומשתנה ככל שחולפות השנים, בהיסטוריה הצבאית של העולם המערבי ושל מדינת ישראל, ובתפיסתו האישית את עצמו כאדם יהודי ואורתודוקסי ("זה אלי").
את עשרות השנים האחרונות של חייו עשה בקליפורניה, ואולם לפרקים שהה גם בדירתו בירושלים, לאחר שחלק ממשפחתו השתקע בישראל. בכתיבתו המשיך עד שנותיו האחרונות, אם כי הדיה של יצירתו המאוחרת הגיעו בעיקר לקהל האמריקני, והרבה פחות מכך לזה הישראלי והיהודי הכלל־עולמי. כך או כך, בתודעתו של הקהל הישראלי נותר ווק קשור עד יומו האחרון לשנות השיא של יצירתו, שבהן נגע לליבם של מיליונים, וחולל שינויים מסוימים בעלי משמעות בתודעתם העצמית ובתפיסתם ההיסטורית של לא מעטים מאיתנו.
דרמה אנושית בלב המלחמה
אחד משיאי כתיבתו של ווק היה היכולת שלו לצייר את דרמת היחיד, כשהיא מוצגת על רקע התרחשויות מדיניות, עולמיות ומלחמתיות רחבות בהרבה. כך במרד על הקיין, כך בסאגת מלחמת העולם השנייה (שעל כתיבתה עמל כ־14 שנים), וכך גם בספרים נוספים. בהקשר זה, דומה שעלה בידו לתאר בעת ובעונה אחת הן את האופן (שאינו ניתן לערעור) שבו משפיעה המלחמה על היחיד הנקלע ברשתה, והן את המנגנון הנפשי המאפשר לאותו יחיד לשמר על עולמו הפנימי והרגשי, עד שלעיתים נדמה שהמלחמה המתחוללת ברקע כמעט אינה חודרת למערכת שיקוליו היומיומיים.
כך למשל, ב"המרד על הקיין", המבוסס במידה זו או אחרת על חוויותיו שלו, מוצגת אמנם הדרמה המלחמתית בכל עוצמתה, אך במרכזו מוצגת דווקא הדרמה האנושית: זו מתחוללת על סיפונה של שולת מוקשים אמריקנית, שמפקדה, קפטן פיליפ קווייג, מתעלל בצוותו, הולך ומאבד את שפיותו, ומשפיע תוך כך השפעה דרמטית גם על חייהם הפרטיים ועל תודעתם העצמית של פקודיו.
מבחינה היסטורית, לעומת זאת, דומה שהישגו הדרמטי ביותר של ווק – לפחות ביחס לקהל הישראלי – היה בעצם החלטתו (והצלחתו!) להפקיע את מלחמת העולם השנייה מתחומה המוגדר של השואה. זאת, תוך שהוא מבקש להציג את המלחמה כפי שהייתה, כהתרחשות כלל עולמית, חוצת יבשות ותרבויות, המטלטלת את העולם כולו באופן שבו לא טולטל מעולם.
אמנם, כפי שכתב בהקדמה לספר, ארה"ב היא שעומדת במרכז הסיפור, אלא שלצד הזווית האמריקנית המובלטת יצר ווק מניפה נלווית ומרהיבה של דמויות נוספות, בדמותה של משפחת הנרי (הנוצרית, יש לציין), המוצבות כמעט על פני כל הגלובוס ומסייעות לו בהצגת דרמת המלחמה על כל גווניה והשלכותיה. כיהודים, כמעט מאליו נמשכנו אנו לדמויותיהם של ד"ר אהרון ג'סטרו, ההיסטוריון הקשיש המתגורר בסיינה, ואחייניתו נטאלי, הנקשרות לבני משפחת הנרי באהבתם של נטאלי וביירון, אך הנמשכות בחזרה – עם הימשכותה של המלחמה – אל שורשיהן היהודיים, הרוחניים והלאומיים. שורשים אלו, ההולכים ומתעצמים, מלווים את השניים במסעם אל טרזיינשטאט ואושוויץ, שם נספה ג'סטרו בתאי הגזים, כשבפיו פסוקי פרק כ"ג מספר תהילים.
כסופר יהודי, דומה שההעזה לתת מקום של ממש לטרגדיה היהודית הנוראה בזמן המלחמה, אך להציבה כחלק אחד מן הטרגדיות המתחוללות ברחבי העולם כולו, לא הייתה מובנת מאליה כלל. ואמנם, מי שמבקש תיאור של המלחמה בהקשרה האירופי־היהודי יתקשה לצלוח את מאות העמודים המתארים מהלכי מלחמה באוקיינוס השקט או בערבות רוסיה, חלקם כתובים בפיהו של ארמין פון רון, גנרל גרמני מדומיין המסייע לווק בסיפור הדברים מזווית מעין־נאצית מפוכחת, שנים לאחר מעשה. ואולם בעיניי, לפחות, היווה הדבר כבר בצעירותי לקח – שלא להישבות אך ורק בסיפור שלנו, כי אם לחייב את עצמנו כל העת לסגל גם נקודת מבט אופקית ורחבה, שבלעדיה נימצא מחמיצים חלק ניכר מן התובנות שעלינו להיות מודעים אף להן.
אופטימיות ויהי מה
ווק, שהיה יהודי וציוני גאה ומוצהר כמעט כל שנותיו, המשיך כאמור מסאגת מלחמת העולם השנייה לסאגת מדינת ישראל, שכללה שני כרכים בלבד והצליחה הרבה פחות מבחינת תפוצה והשפעה. זאת, או משום שסיפור ההצלחה של ישראל, שאותו הוא מצייר בצביעה חדה וברורה, היה קשה לעיכול עבור רבים בעולם, או משום שהפרספקטיבה המרוחקת מעט בזמן ובמקום, שכה הועילה לרבים מאיתנו לצלול למעמקי מלחמת העולם השנייה של ווק, לא התקיימה במקרה זה. כך מצאו עצמם הספרים מתנגשים חזיתית עם האופן שבו כל אחד מאיתנו מספר לעצמו את סיפורה של ישראל, ואת סיפורם של גיבוריה בארבעים שנותיה הראשונות.
אך האופטימיות הנלהבת שבה כתב את קורותיה של ישראל לא הייתה מצומצמת לסאגה זו בלבד. כמעט בכל ספריו שקראתי זוכים הגיבורים כתום הטלטלה למעין שלוות נפש, משפחתית ולאומית גם יחד, גם אם זו נרכשת בעמל רב ובמחיר יקר וארוך שנים. כך למשל, חרף שלל התהפוכות האישיות והרגשיות שחווה מרג'ורי מורגנשטרן (היא מרג'ורי מורנינגסטאר), הצעירה היהודייה הניו־יורקית, בחלומה על תהילה בעולם הבידור, הרי שככלות הכול וחרף הפיתויים מוצאת היא את מקומה לבסוף בחיי משפחה יהודיים ופשוטים יחסית, באחד מפרברי העיר. ב"המרד על הקיין" נישא גיבור הספר, וילי קית', לאהובתו החמקמקה מימי המלחמה, זמרת המועדונים מיי וין, ואפילו סאגת המלחמה העולמית מסתיימת בראייה אופטימית – עם הישרדותם של הגיבורה היהודייה ובנה הקטן במחנות הגרמניים, והחלטתה המשתמעת לעלות (עם בעלה, האמריקני הלא־יהודי) לארץ ישראל.
אופטימיות זו, כך מסתבר, הייתה חלק מעולמו הפנימי של ווק, שבחר על פי רוב להביט באופן זה על עצמו ועל חייו, על השנים החולפות, על סביבתו האמריקנית, וכמובן גם על גורלם של בני עמו – בעולם כולו ובישראל בפרט. ראייה זו אמנם זיכתה אותו מפעם לפעם בביקורות שונות, ואולם דומה שהוא לא רצה ולא מסוגל היה להינתק ממנה.
לפני כעשרים וחמש שנים, בזמן שמירה אינסופית בשירות הסדיר בבסיס מת"ק אדומים, מצאתי עצמי תוהה כיצד מצליח סופר, ויהא מוכשר ככל שיהא, ליצור בקרבי תחושות של געגוע לעולמות שלא ידעתי ולזמנים שלא חוויתי. גם היום איני בטוח שיודע אני את התשובה לכך, ואולם מעצם התחושה קשה היה להתעלם אז, ואין כל טעם להתחמק היום: במשך כעשר שנים (ואולי מעט יותר) ליוו ספריו של ווק את האופן שבו למדתי לתאר ולפענח מאורעות היסטוריים, תהפוכות נפש, ומחירים יקרים הנגבים מן הפרט כמעט מבלי משים, כשהעולם סביבו הולך ומתערער.
כמה היה זה חשוב עבורי שווק, שבו פגשתי פעם אחת ויחידה, בשוק ארבעת המינים במאה שערים, היה יהודי וציוני גאה ומסור? כנראה שלא מעט. כמה אני שמח על שהצלחתי באותה פעם יחידה, לפני שנים, לומר לו עד כמה נהניתי מכתיבתו? מאוד מאוד. בשנים האחרונות – גם שכשעוד כתב, עד הגיעו לשנת ה־100 בקירוב – פנו תחומי העיסוק שלו לכיוונים אחרים. אבל על כל שקיבלתי, למדתי והתרגשתי בזכותו במשך תקופה כה ארוכה, כקורא, כיהודי, כאיש היסטוריה וכאדם, אהיה תמיד אסיר תודה.
