לנחות היישר מבימת האירוויזיון אל עונה חדשה של "דה וויס", זה כמו לשוב ממסע בעולם אל הפאב השכונתי, שבו כולם מכירים אותך בשמך. פתאום הכול שקט וסולידי, מנגנים בדיוק את המוזיקה שאת אוהבת ובלי זיופים. המנחה מיכאל אלוני הוא כמו החבר הטוב ששותה איתך חצי ליטר בירה מהחבית ומניח לך יד על הכתף. ההגשה שלו כל כך מינורית, ומצד אחד זה מעט משמים אך מאפשר גם לנוח קצת על מיוט מאסי עזר, בטרם יתפוצץ לך שוב בפרצוף ב"נינג'ה ישראל".
פאנל המנטורים התחדש כמעט כולו – עם עברי לידר בוגר פאנל "אקס פקטור" בתפקיד אמדורסקי, ונסרין ברכה קדרי בתפקיד הדרמה קווין התורנית. בתוכנית הראשונה לידר היה קצת חיוור ועוד היה צריך להתחמם, אך קדרי הגיעה בוערת. היא הזכירה ללא הרף את סיפור הגיור שלה, אך גם הבליטה את ערביותה בשיחה קולחת בערבית עם כל מועמד שרק הבין, והעלתה על נס את המקלובה של אמה. מיזוג הגלויות הזה, שרק מסעיר יותר את מזגה, הוא בעיניי הישראליות במיטבה, וצפוי לתפוס כיוון מעניין. מצד שני, כל העת עולה בי השאלה האם זמרת שזכתה בריאליטי שירה בהנהגתו של אייל גולן, אהובה ככל שתהיה, כבר הגיעה למעמד של תפיסת כיסא שופט נפרד ב"דה וויס".
הוותיק היחידי בפאנל המנטורים הוא שלומי שבת, שמלווה את התוכנית כבר מעונתה הראשונה. לא ברור מה מביא את שבת לדבוק שוב ושוב בכיסא המסתובב ולא לחפש את הדבר הבא, והוא צריך להיזהר שלא ייהפך מ"הלב של התוכנית", כפי שמכנים אותו, לדינוזאור של התכנית. מצד שני, חינני־משהו לראות את הסימביוזה בינו לבין בת טיפוחיו יובל דיין, שאותה גילה בתוכנית וחולקת עמו זמזם, וממש נשמעת כמו שלומי קטן כשהיא משכנעת מועמדת לבחור בהם כמנטורים במילים: "בואי הביתה".
אבל הסיבה האמיתית שהתיישבתי הפעם לצפות ב"דה וויס" היא המנטור החדש דורון מדלי, שמאז "טוי" של נטע ברזילי קל לשכוח שהיה המנהל האמנותי של "כוכב נולד" ו"אייל גולן קורא לך". עניין אותי לבדוק לאיזה שיא הוא יביא את השילוב של הזחיחות והמעוף העצמי שלו – וכמובן שלא התאכזבתי: מדלי הזמין מועמדים להצטרף אל מה שהוא מכנה "מדלילנד" – להיות חלק ממכונת להיטים משומנת ומתגמלת כספית נוסח עומר אדם ונטע ברזילי. אגב, לפי השיווק העצמי שמדלי עושה לעצמו, ניכר שבעיניו גם אדם "נקלע לסיטואציה" כמו ברזילי, ואולי לא היה נוסק כך – לשיטתו של מדלי – לו הוא לא היה כותב לו כמה להיטי זהב.
אך במקרה של מדלי, כשמנקים את הררי השוויץ, נותרים עם ילד כאפות – שלמרות כל ההצלחה, עדיין משווע להכרה. רק אם משהו יגרום לו לפריצת המעטפת, נזכה לרגעים טלוויזיוניים שווים, ואם לא – הטריקים שלו יתחילו לחזור על עצמם ולשעמם. בינתיים הוא נראה כמו זאטוט שמשתולל בכיסא, לוחץ ללא הכרה וגורם לנו להתגעגע לאביב גפן.
מרבית המתמודדים בתוכנית הראשונה היו ממש ברמה גבוהה, ומפתיע לגלות שיש עוד מאיפה לקושש זמרים לתוכניות שירה. בלטה במיוחד הסייפת שירה זלוף, שהשירים האהובים עליה הם של חוה אלברשטיין ושל "התרנגולים". מין ילדה בת 17 עם לב זקן ומקסים, ששרה שיר של יובל דיין בליווי גיטרה בסגנון שמזכיר במשהו את הזמרת נתנאלה. כמי שרגילה לתחרות והתמדה מעולם הסיף, זלוף היא חומר שיהיה כיף לעבוד איתו, כי ניכר שמדובר בנערה נחושה, חרוצה ובעלת אופקי מוזיקה נרחבים.
גם אורי ברכה, בנו של תנ"צ אפרים ברכה (ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה ששם קץ לחייו בשנת 2015) הוא זמר טוב ומרגש, שהטרגדיה האישית שלו ניכרת בכל תו שהוא מוציא מהפה. מצד אחד, אומרים מועמדי התוכנית בריאיון עמם כי דה וויס היא "התוכנית הכי נקייה שיש", ככזו שבה השופטים לא רואים את המועמד שר אלא אם כן לוחצים על הכפתור. ומצד שני, ברכה שופך שם את סיפורו האישי ככזה שהוא אינהרנטי לקריירה המוזיקלית שלו, ואין אחד בלי השני. זהו מחיר החשיפה שבאה בעקבות היצירה.
אז בינתיים אני עם דה וויס, לפחות לשלב הכיסאות המסתובבים, ככזה שתמיד מלמד משהו על המין האנושי. מקווה שלא בזבזתם את כל הז'יטונים של המועמדים הטובים בתוכנית הראשונה. מעניין גם לבדוק האם הציבור בשל בימים אלה לקבל ולאהוב קולות חדשים, ולא עייף וציני בעקבות כל מפקיעי המחירים על במות יום העצמאות.
דה וויס ישראל, עונה חמישית, רשת 13
