הזוועות שמסוגל אדם לבצע – יותר מכל שד או רוח רפאים

בזמן שהוא לא מתפקד כחיית המחמד של צ'ארלי בראון, מנהל הכלב המצויר סנופי (לפחות בראשו), קריירה ספרותית ענפה ומקליד בשצף על מכונת כתיבה את מילות הפתיחה לספרו הבא, שהן תמיד "היה זה לילה סוער וקודר". הפתיחה הזו, שנולדה בכתובים ב־1809, הפכה מאז לקלישאה עקב השימוש המרובה בה, ויש על שמה אפילו תחרות לכתיבת פתיחות גרועות לסיפורים. בארצנו, לעומת זאת, הלילות הסוערים אינם שכיחים, וגם היצירות המתארות אותם משתייכות לרוב לסוגת הספרות הגותית.

במחזה "בעלת הארמון", לאה גולדברג ממקמת את גיבוריה בלילה כזה במודע, ותוך התייחסות מפורשת ל"סיפורי רפאים… הרומנים האנגליים". נקודת המוצא של עלילת המחזה שנכתב ב־1954, היא מסעם של זאנד, "צייד ספרים יהודיים", ודורה, פעילה בעליית הנוער, המחפשת אחר ילדים יהודים אבודים באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

דורה, כמו גולדברג עצמה, שכתבה בשיר "אילנות" על "הכאב של שתי המולדות", סולדת מהאפלה החורפית ו"רוצה לארץ לחמסין… הבית שלי בכלל בארץ", ומצד שני היא מסבירה כי "זו הייתה המולדת שלי". המפגש המחודש עם הערש הזר מסעיר ומטריד אותה.

בשל מזג האוויר, השניים תופסים מחסה בלילה אפל שכזה בטירה שעליה אחראי אדם יוצא דופן, שהרי "כל שומרי הארמונות והמוזיאונים מוזרים". זאנד נוטה חסד לאיש המוזר אבל דורה רוצה לדעת – כמו כל ישראלי שנתקל בקשיש חביב בטיול בברלין – "מה היה האיש הזה בזמן המלחמה". עם התפתחות עלילת המחזה, הנצמד לקונבנציות של מחזאות קלאסית וכולל שלוש מערכות המתרחשות תוך שמירה על אחדות הזמן והמקום – ייחשף טפח ועוד טפח ממעשיו ואופיו של האיש שישנו את יחסם של השניים ושל הקהל אליו.

את האיש – זאברודסקי, שיהפוך במהלך ההצגה משומר פשוט לרוזן, ויתגלה כאביר מושיע וכדרקון משעבד גם יחד, מגלם במיומנות דורון תבורי, וקשת התחושות כלפיו נעה בין חמלה לסלידה. גם שאר שחקני ההצגה מצוינים – סופי נוזיקוב כלנה, מיכאל גמליאל כזאנד, ואלכסה לרנר כדורה.

העלילה המרכזית מערבת גם את דמותה של נערה יהודייה מסתורית המגיחה, בהתאם לז'אנר הגותי, עם צלצול השעון מחדר סודי בספרייה, והמפגש עם היהודים הארץ־ישראלים יערער אותה ויעמיד בפניה דילמה קשה.

הבימוי והעריכה של אבישי בן־גל הפכו את המחזה – שזכור לי משיעורי הספרות כסטטי למדי – להצגה מרתקת, מסעירה ומותחת, שרלוונטית גם כיום למרות השפה הארכאית (שהולמת אותה). ההצגה נוגעת בשלל נושאים: בעובדה שמעשיהם של בני האדם זוועתיים הרבה יותר מכל סיפור שדים ורוחות, בשאלת ההסכמה ויחסי מרות מנקודת מבטה המפוכחת של גולדברג על הרומנטיקה הקלאסית ואף בסוגיות פוליטיות. עבודת התאורה של יניר ליברמן, התפאורה של שמעון קסטיאל והמוזיקה של אפי שושני משלימות את החוויה.

בעלת הארמון, מרכז ענב לתרבות