מאז שנות ה־90 והזכייה של יעל ארד ואורן סמדג'ה במדליות אולימפיות, הפך ענף הג'ודו הישראלי להצלחה בינלאומית גדולה, והוא ממשיך לספק לנו נחת בתחרויות ברחבי העולם. בסוף אפריל 2018 זכה גם הקהל הישראלי ליהנות מתחרות ברמה הגבוהה ביותר, כשישראל נבחרה לארח לראשונה בתולדותיה את אליפות אירופה לבוגרים. בעוד כולם מחכים להופעת השמות הבכירים של הנבחרת, מי שכבשה את הלבבות ביום התחרויות הראשון הייתה דווקא גפן פרימו.
פרימו, רק בת 19, שהייתה מוכרת רק לחובבי הענף המושבעים, עשתה אז את הבלתי ייאמן. היא הציגה יום תחרויות נפלא ובסיומו הפכה לג'ודוקא הישראלי הצעיר ביותר אי פעם שעמד על פודיום באליפות אירופה לבוגרים, לאחר שזכתה במדליית הארד.
"באליפות אירופה יש בכל משקל מקום רק לשתי בנות להתחרות, ועד זמן קצר לפני שהיא החלה לא ידעתי אם אשתתף בכלל, אבל בראש התחלתי להתכונן והרגשתי מוכנה", מספרת פרימו, "ניגשתי לתחרות בתחושה שאני יכולה לעשות את זה. אני תמיד מאמינה ביכולות שלי ואם תהיה תחרות שלא אאמין שאוכל לזכות בה, מה שלא קרה אף פעם, עדיף פשוט שלא אשתתף".
בדרך להישג המרשים ניצחה פרימו יריבה קפריסאית בסיבוב הראשון. משם המשיכה עם ניצחון על יריבה בלגית, שזכתה במדליית הארד במשחקי לונדון, 2012, וברבע הגמר נוצחה בידי אוולין צ'ופ השווייצרית ונשרה לבית הניחומים. שם גברה על יריבה סלובנית, ובקרב אדיר על המדליה מול אירם קורקמאז הטורקייה, למרות שכבר הייתה בפיגור, הצליחה לנצח באיפון מרשים שהוציא מדעתם את 4,000 הצופים.
"אני לא יכולה לתאר במילים את האהבה שקיבלתי מהקהל הישראלי", משחזרת פרימו את הרגע הגדול בקריירה שלה עד כה, "ידעתי שהולכת להיות אנרגיה יוצאת דופן כי כשהייתי בת 14 נתנו לי להתנסות באליפות אירופה עד גיל 23, ולמרות שהייתי קטנה מדי והפסדתי בסיבוב הראשון, זה נתן לי טעם של עוד ורק רציתי כבר לחזור לאירוע כזה בארץ".
הלחימה הבלתי מתפשרת, האנרגיות הגבוהות והחיוך שלא יורד מהפנים, הפכו את פרימו ברגע לחביבת הקהל והתקשורת המקומית. "זו הייתה המדליה המשמעותית הראשונה שלי אבל העובדה שזה היה בארץ, נתנה לזה יותר חשיפה וגרמה לכולם לרצות לדעת מי אני. הצוות שעובד איתי דיבר איתי אחרי הזכייה והסביר לי שהדברים הולכים להשתנות, שיהיה סביבי יותר עניין וירצו לראיין אותי. הם מאוד מגוננים ושומרים עליי כי מאוד קל ללכת לאיבוד ובג'ודו חייבים להיות מאוד מפוקסים כל הזמן. ההחלטה הייתה לעשות כמה ראיונות, מאוד נהנתי מהחשיפה ומהפרגון התקשורתי וזו הייתה חוויה טובה אבל אחרי כמה ימים עשינו לזה סוף כי אי אפשר לחיות ככה".
כבר מזהים אותך ברחוב?
"אני רואה הרבה פעמים שמסתכלים ומזהים אותי, אבל ברוב המקרים אנשים מתביישים לגשת אליי. אולי זה בגלל שאני בחורה, או בגלל שאני נראית שונה מאיך שאני נראית כשאני על המזרן בג'ודו. בחיים אני חמודה יותר".
איך את מצליחה לעשות את השינוי במהלך התחרות?
"זה משהו שעובדים עליו, והיצר התחרותי שלי גורם לי לא לראות שום דבר אחר על המזרן, חוץ מאיך אני הולכת לחסל את היריבה שלי. מבחינתי היא צריכה להיות על הגב תוך דקה ואם לא, אז אני אמשיך עד שאנצח. זה לא קורה ברגע אחד, זה תהליך שמתחיל אצלי כמה ימים לפני תחרות. אני מתכנסת בעצמי ומתכוננת, עובדת כדי להגיע למשקל הרצוי וכולי ממוקדת מטרה. אלו לא ימים של חיבוקים ושל כיף עם ההורים, אלא ימים שבהם אני מתחילה לגדל את החיה שאני משחררת על המזרן, אין דרך אחרת להגדיר את זה".
נצנצים מתחת לחליפה
גפן פרימו, היום בת 19, נולדה וגדלה במושב הצפוני גן השומרון. ג'ודו, כך נראה, היה משהו שפשוט נולדה לעשות. "כשהייתי בת ארבע אמא שלי ואני הלכנו לספרייה במתנ"ס בפרדס חנה, ובמקביל התנהל שם חוג ג'ודו עם מאמנת וקבוצה של בנות. בכל פעם נכנסתי לשיעור שלהן ובמשך שעות לא הייתי מוכנה לצאת, לא משנה כמה ניסו לקחת אותי. זה פשוט מִגנט אותי. אהבתי את האווירה ואת התנועה ומשהו שם משך אותי. אחרי כמה חודשים, אמא שלי ואני אזרנו אומץ, כי ג'ודו לא תמיד נראה משהו שבנות עושות, ושאלנו את אבא שלי אם לדעתו כדאי שאצטרף לחוג ואתחיל להתאמן. אז גילינו שגם הוא התאמן בג'ודו בצעירותו והיה ממש בעד".
האימונים היו רק חלק מהפעילות הספורטיבית שבה עסקה פרימו בתור ילדה. "תמיד הייתי ספורטיבית ובמקביל השתתפתי בחוג טריאתלון, שיחקתי טניס ועשיתי התעמלות קרקע, אבל הכול היה כדי לשפר את הגמישות ואת הכושר שלי בשביל הג'ודו ותמיד הכול היה סביבו. זה התחיל עם פעמיים בשבוע, כשבחלק מהשיעור עצמו שיחקנו בכל מיני משחקים כדי לבנות נכון את הגוף, ועם הזמן עליתי לשלושה אימונים, ארבעה אימונים ואז כל יום. כשהייתי בת עשר היה לי חוג התעמלות ובגלל שלא היה לי זמן להחליף לתלבושת של הג'ודו, הייתי שמה את החליפה לאימון על בגד הגוף עם הפייטים ופשוט מתאמנת ככה. ובגיל 12, כשהגיע הרגע שהייתי צריכה להתמקד במשהו אחד, לא הייתה שאלה בכלל והג'ודו נשאר העיסוק היחיד שלי".
מה לדעתך כל כך חיבר אותך לזה?
"אני אוהבת את זה שלא משנה אם מישהו גבוה, נמוך, קטן או גדול, הוא יכול לעשות ג'ודו, כי זה הרבה מעבר לנתוני גוף. צריך לפתח כוח, סיבולת ויכולת ריכוז גבוהה. בנוסף, אני אוהבת את זה שבקרב אתה יכול ברגע אחד לנצח או להפסיד הכול, לא משנה אם הובלת או היית גרוע, אין רגע לנוח והכול יכול להשתנות במאית השנייה".
איך הסביבה שלך קיבלה את העיסוק בג'ודו?
"לא זכור לי שהיו לי יותר מדי בעיות בגלל זה. קרה פעם שאחרי הגן היינו בגן שעשועים וילד התגרה בי, אז לקחתי וזרקתי אותו על הרצפה. למחרת גם הוא הצטרף לג'ודו, אז יצא מזה גם משהו טוב".
פרימו לקחה את הג'ודו בשיא הרצינות מהשנייה שהחלה להתאמן. "אני תחרותית מאוד, ובכל דבר אני רוצה להיות הכי טובה. מגיל ארבע ידעתי שזה משהו שארצה להיות בו הכי טובה ולא היה סיכוי שאפסיד אימון. עם הזמן התחילו מסיבות יום הולדת וחברים יצאו לבלות ואצלי זה היה תמיד קודם לסיים את האימון ואז ללכת. לכל חגיגות בת המצווה של החברות שלי הגעתי באיחור ואכלתי בצד לבד. זה תמיד היה קודם כול הג'ודו ולא הייתה לי אפילו שנייה של התלבטות".
במקביל לאימונים החלה פרימו להתחרות, וניצחה בכל תחרות שניגשה אליה, במשך שנים ברציפות. "ההפסד הראשון שלי היה רק בגיל 12 אחרי שהתחריתי במשך שנים, שבוע אחרי שבוע. זה היה שוק בשבילי, לא האמנתי שזה קרה לי, ולשים מדליית כסף בארון נראה לי משהו לא לעניין. זה היה שיעור טוב בשבילי, שגם מפסידים לפעמים והכול בסדר. היום שום הפסד לא ישבור אותי ותמיד אמשיך קדימה".
הדומיננטיות שלה הובילה אותה כבר בגיל 14 לנבחרת ישראל. "כבר חיכיתי שזה יקרה, זה לא היה שוק או הפתעה בשבילי", היא נזכרת, "באותו שלב כבר לא היו במועדון שלי בפרדס־חנה בנות שהיו ברמה מספיק טובה להתמודד איתן, הבנים כבר היו גדולים יותר ולא מתאימים לתוכנית המקצועית והגיע הזמן שלי לעבוד עם מאמן על כמו שני הרשקו, במטרה להגיע לרמה הכי גבוהה בעולם. הנבחרת פתחה לי עולם חדש, היה לי טוב ונהניתי להיות שם מהשנייה הראשונה. אני זוכרת שבאימונים הראשונים שָני אמר לעשות כניסות מהירות ואני רואה כאילו מכוניות ספורט רצות אחת לשנייה ואני נשרכת מאחור, אבל מהר מאוד נכנסתי לעניינים. נבחרת ישראל בג'ודו זו מסגרת מקצועית ברמה הכי גבוהה שיכולה להיות, ממש מכונה לייצור מדליות. כולם עובדים למען המטרה הזאת ומחויבים לה במאת האחוזים, ורואים את התוצאות בשטח".
מה מיוחד מבחינתך בעבודה ובקשר עם שני הרשקו?
"יש לנו חיבור טוב. הוא תמיד שם בשבילי, יודע עליי הכול, לא רק מה שקשור לג'ודו וזה משפיע עליי בצורה חיובית. כשנכנסתי לנבחרת גם ראיתי את הקשר שלו לירדן ג'רבי וזה היה מדהים בעיניי איזה קשר מיוחד יכול להיווצר בין מאמן לספורטאית".
ג'רבי, שפרשה במפתיע אחרי שזכתה במדליית ארד במשחקי ריו, הפכה עם הזמן לגורם משמעותי בקריירה של פרימו. "הכרנו במסגרת פרויקט אתנה והיו לנו שם אימונים משותפים, שבהם הבנות הצעירות מתארחות אצל הבוגרות. הערצתי אותה והיא הייתה הדוגמה שלי. לאורך השנים ועד היום היא עוזרת ומפרגנת, מסמסת לי לפני תחרויות ואחריהן ובאה לעבוד איתי על דברים שהיא מרגישה שצריך לשפר. היא עושה בשבילנו המון והיא מדהימה".
מה דעתך על כך שכבר משווים בין שתיכן?
"אנשים תמיד יחפשו להשוות בין הישגים של אנשים אבל אני עדיין רחוקה מאוד מהמקום שירדן הגיעה אליו. היא זכתה במדליה אולימפית, הייתה אלופת העולם הישראלית הראשונה והגיעה לגמר העולמי שלוש פעמים ברציפות, דברים שלא עשו לפניה. מחמיא לי שמשווים בינינו אבל לי יש עוד הרבה מה לעשות והרבה מה להוכיח. בסופו של דבר, אנחנו גם שונות ולכל אחת מאיתנו ישנה הדרך שלה".
בגיל 15 החלה פרימו להתחרות מעבר לים במסגרת סבב הקדטים. "אחרי שנתיים עם הנבחרת, שבהן הייתי צעירה מדי לצאת לתחרויות בחו"ל וקינאתי בבנות האחרות, יצאתי לתחרות ראשונה באיטליה. חיכיתי לרגע הזה המון זמן ורציתי להוכיח שאני יכולה ומגיע לי, ושלא סתם התאמנתי כל כך קשה. בסיום התחרות הראשונה זכיתי בארד וזה היה מרגש מאוד כי באמת התכוננתי המון וזה הוכיח לי, שהאמונה העצמית, העבודה הקשה והעובדה שהייתי מאוד מפוקסת הובילו אותי לפודיום". באותה השנה החליטה גם משפחתה להעתיק את מקום מגוריה לכפר־נטר, כדי לסייע לקריירה שלה.
"ההורים שלי היו אמורים לבנות בית בגן־שומרון, הכול כבר כמעט היה מוכן, אבל אז נפגשנו עם המאמנים והוחלט שאני אתחיל להתאמן בווינגייט גם בבקרים. הייתי אז בכיתה ט' ואם הייתי צריכה לנסוע כל יום לאימון בוקר, לחזור ללמוד ולחזור לעוד אימון, זה אומר שהייתי צריכה לעבור לחיות בדרכים, בלי אפשרות ללמוד ולנוח בין האימונים, בשעה שההורים שלי לא יוכלו לעבוד בצורה נורמלית. ואז הוחלט שכולם מתגייסים למען המטרה ועוברים לגור בכפר־נטר, מרחק חמישה קילומטר מווינגייט. אנחנו משפחה מאוד טוטאלית ומאוד תחרותית. גם אחי ואחותי, עינב וכרם, עוסקים בג'ודו, אנחנו רצים יחד וההורים מאוד עוזרים ותומכים ודוחפים קדימה כל הזמן וכולנו בעניין של ספורט".
הכי רחוק שאפשר
הדומיננטיות של פרימו המשיכה גם ברמה הבינלאומית וב־2017 החלה לרשום הישגים ברמות הגבוהות ביותר לגילים שבהם התחרתה. במרץ זכתה במדליית כסף, בתחרות שנערכה במסגרת סבב גביע העולם שנערכה באתונה, יוון. ביוני הפכה לסגנית אלופת אירופה עד גיל 18, לאחר שהפסידה בגמר שנערך בקובנה, ליריבה מהונגריה והוסיפה מדליית זהב לארון לאחר שזכתה בתחרות במסגרת פסטיבל האולימפי לנוער. את השנה קינחה בזכייה במדלית ארד, באליפות אירופה עד גיל 21.
ההצלחות הובילו את הצוות המקצועי שלה להתחיל ולשלב אותה בפברואר 2018 בתחרויות בוגרים, במעבר שנחשב בדרך כלל לקשה מאוד מקצועית. "זה עניין מאוד אינדיבידואלי ואני חושבת שהמאמנים שלי בחרו לא לדבר איתי על זה כי הם הכירו אותי כבר. בתחרות הבוגרים הראשונה שלי, במסגרת גביע אירופה בפורטוגל, הלכתי בכל הכוח כי רציתי להוכיח שאני מתאימה, למרות שאני לא בגיל עדיין, והצלחתי לזכות במדליית ארד. אף פעם לא ראיתי דרך אחרת חוץ מלהגיע הכי רחוק שאפשר. אני יודעת לעבוד קשה ולתת מעצמי הכול, אז למה לא לעשות את זה".
בשנה שעברה זכתה פרימו בסגנות אליפות העולם בג'וניור, וסיימה במקום השביעי באליפות העולם בבוגרות. "זו הייתה אכזבה מרה עבורי. הייתה לי תחרות חיובית עם כמה ניצחונות טובים, אבל הרגשתי שאני שווה שם מדליה והיה לי עצוב לסיים בלי". בשנה וחצי האחרונות, מאז הצטרפה לסבב הבוגרות, משלבת פרימו בין תחרויות הקדטים, הג'וניור והבוגרות, מה שמצריך ממנה הרבה טיסות ושהות ארוכה מחוץ לישראל.
"בכל שנה אני נמצאת בחוץ לארץ במשך כמה חודשים טובים ויש תקופות שאני מעט מאוד בבית. זה משהו שאני עושה מגיל צעיר ועם השנים למדתי איך להצליח להסתדר בכל מקום, לדעת להירדם בטיסת לילה או בנסיעה ארוכה. אני מאוד קשורה לבית, אוהבת להיות שם ומתגעגעת כשאני רחוקה, אבל כשאני במחנה אימונים של חודש ביפן למשל, אחרי כמה ימים אני נכנסת לשגרה של ג'ודו, אימונים ומנוחה והופכת להיות כמו מכונה, מה שעוזר לי פחות להתגעגע. לרוב, אנחנו טסות כנבחרת ואנחנו כמו משפחה אחת גדולה, שתומכת אחד בשני כשצריך".
כמה שעות ביום את סביב הג'ודו?
"כל היום שלי הוא סביב הג'ודו. כל אימון הוא בסביבות שעתיים אבל יש הרבה מאוד עבודה מעבר לזה. פיתוח הגוף, טיפולי פיזיותרפיה, פגישה עם תזונאית, שמירה על המשקל ומסאז'ים. יש הרבה מה לעשות".
איך הצלחת לשלב את הלימודים בכל זה?
"בגלל שאני מתחרה גם בבוגרות, גם בקדטים וגם בג'וניור, הפסדתי הרבה מאוד בגרויות כי לא הייתי בארץ המון זמן. כרגע ג'ודו בראש סדר העדיפויות, הרבה לפני הכול, וברגע שאחליט שאני רוצה ללמוד, אשלים את כל מה שצריך ולא תהיה שום בעיה עם זה. אני אוהבת ללמוד ויהיה בסדר".
יש גם רגעי משבר, שפתאום לא רוצים יותר להמשיך?
"אין לי דבר כזה שאני לא רוצה להתאמן. לפעמים אני קמה עייפה, לפעמים כואב משהו או שעצוב אחרי הפסד, אבל אני מקצוענית, וגם אם אני לא ישנה טוב בלילה, אני אלך לאימון ואעשה את הכי טוב שאני יכולה".
על מה את צריכה לוותר בשביל הקריירה שלך?
"מבחינתי אני לא מוותרת ולא מרגישה שאני מקריבה כלום כי אני בחרתי בג'ודו ועבורי זו זכות לעשות משהו שאני כל כך אוהבת, שיש לי בו סיכוי להפוך להיות הכי טובה בעולם".
בסוף יולי 2020 תחל ביפן אולימפיאדת טוקיו. חוקי התחרות מאפשרים לכל מדינה לשלוח נציג אחד בכל קטגוריית משקל. פרימו, שמתחרה במשקל עד 52 ק"ג, מתחרה על הזכות לייצג את ישראל מול גילי כהן, שהודחה במשחקי ריו בסיבוב השני. היריבויות האלה הולידו בעבר סכסוכי ענק, כמו בין ירדן ג'רבי לאליס שלזינגר.
"גילי ואני חברות שתומכות אחת בשנייה ואין בינינו שום בעיה. שתינו מחויבות במאת האחוזים למערכת, למאמנים והמנהיגים שלנו. לא מרגישים אצלנו שנאה או יריבות מחוץ למזרן, אנחנו יודעות מה כל אחת עוברת ובאיזה מרתון מטורף מדובר, וברור לנו שמי שתהיה טובה יותר תזכה להיות שם. עכשיו מתחילה השנה האולימפית, שכל תחרות היא מאה אחוז ניקוד אולימפי, וזה המאני טיים ואני אעשה הכול כדי להגיע לשם".
בשבועות האחרונים התפנתה פרימו לחוויה מסוג אחר: היא התגייסה לחיל האוויר כספורטאית מצטיינת. "בסופו של דבר הייתי בינתיים רק שבוע אחד בטירונות, כי הייתי חייבת לחזור ולהתאמן לקראת המטרות החשובות שעמדו לפניי, ועדיין, זו הייתה חוויה מעניינת שאני מקווה להשלים בהמשך".
אחת הסיבות שבגללן הופסקה הטירונות הייתה הגרנד סלאם היוקרתי בבאקו, אזרבייג'אן, שהייתה גם התחרות הראשונה שבה הניקוד נחשב גם בדרך למשחקי טוקיו 2020. פרימו עשתה חיל ביום התחרות שלה, העפילה לחצי הגמר אחרי שלושה ניצחונות מרשימים לפני שנוצחה. לבסוף היא חזרה הביתה עם מדליית ארד יוקרתית. "זה לא כמו לזכות בזהב, אבל עדיין, התחרות בבאקו הייתה טובה עבורי. תמיד יש מה לשפר ועל מה לעבוד. משם נסעתי למחנה אימונים במונגוליה, וכולי כבר בתוך המשימה הבאה".
מלבד המדליה מבאקו, מתחילת השנה הנוכחית השיגה פרימו את המקום החמישי בגרנד פרי, שהתקיים בתל־אביב, הגיעה למקום שביעי בגרנד סלאם וזכתה במדליית ארד בגרנד פרי במרוקו. היא מדורגת בין עשר הבכירות בעולם במירוץ האולימפי, מה שהוביל את איגוד הג'ודו העולמי לבחור בה כאחד הכישרונות החדשים שכדאי לשים לב אליהם.
"ברור שהלחץ גדל מאז הזכייה במדליה באליפות אירופה אבל אני מצפה מעצמי להמון, בטוח שיותר מכל אחד אחר, ואני לא חושבת שיש מישהו שיכול לגרום לי ללחץ, יותר ממה שאני שמה על עצמי. אני לא יושבת וכוססת ציפורניים כל היום, אלא עובדת בשביל זה ולא מתעסקת במה יקרה ומה הדירוג האולימפי שלי בכל רגע נתון".
נכון יהיה להגיד שיש לך תכונות של מנהיגה?
"אני אוהבת להוביל ולהיות בראש אבל גם יודעת לעבוד בצוות שצריך, אני לא שתלטנית".
על מה את חולמת?
"אני רוצה להיות אלופה אולימפית ואלופת עולם".
מה את אוהבת לעשות כשיש לך זמן חופשי?
"בקיץ אני אוהבת מאוד ללכת לים, להיות עם המשפחה שלי, עם חברות, לעשות שופינג ולקרוא המון. רק עכשיו סיימתי את הספר של מישל אובמה ונהניתי ממנו מאוד".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"אני תמיד בחמש ומקפידה להיות עם חיוך על הפנים ובאנרגיות גבוהות, כי אז הכול הרבה יותר טוב. זו תמיד צריכה להיות השאיפה, ואם מרגישים פחות טוב אז מטפלים בזה והולכים להיות עם אנשים שאוהבים".
