ב"נעלי בלט" של נואל סטריטפילד, צמד הפרופסוריות אוהבות ללכת להפקות של מחזות שייקספיריים – כדי לשבת בקהל ולמתוח ביקורת על הטעויות שנעשו בעיבוד. הנאה מפוקפקת זו הייתה המניע שלי לצפות בפרק הראשון של "מלכוד 22", העיבוד הטלוויזיוני ליצירת המופת הספרותית בעלת השם הזהה שכתב ג'וזף הלר. אז אם ככל שמוצאים יותר טעויות ואי־דיוקים, כך הסיפוק רב יותר – סיימתי לצפות בפרק מסופקת להפליא.
הסדרה מתמקדת בטייסת מפציצי B-25 אמריקנית בעת מלחמת העולם השנייה, ששוכנת באי סמוך לאיטליה ויוצאת לגיחות בעיקר בארץ המגף. גיבור הסדרה הוא קפטן ג'ון יוסריאן (כריסטופר אבוט), מטילן מוביל, שרק רוצה שאף אחד לא יהרוג אותו – בין אם זו אש הנ"מ היוקדת של האויב או מפקדיו שנחושים לשלוח אותו למשימות התאבדות כדי לזרז את התקדמותם בצבא.
אחד האתגרים הגדולים שעמדו בפני יוצרי הסדרה הוא ציר הזמן האנכרוניסטי של הספר. רק סופו כתוב בסדר כרונולוגי, ויתר החלקים קופצים ממקום למקום ומאירוע לאירוע בקצב כה מסחרר, שנדרשות מספר קריאות כדי להבין מתי בדיוק אירעה ההפצצה בבולוניה וכמה פעמים יוסריאן אשפז את עצמו בבית חולים. אבל לסדרה אין את הפריבילגיות הללו, והיא נאלצה ליצור רצף קוהרנטי יחסית, וגם כזה שיצליח לשמר את האופי המקורי של הספר.
הפתיחה הייתה מבטיחה: בסצנה הראשונה, עוד לפני הצגת שם הסדרה, מתואר האירוע המכונן של הספר שמלווה את יוסריאן לכל אורכו – מותו של סנודן, חוגר ממטוסו של יוסריאן, שמותיר אותו הלום קרב. אולם ההבטחה לא שרדה את הסצנות הבאות, ונשארנו עם קפיצות מהירות ולא ברורות מהתרחשות להתרחשות. אלמלא הייתי קוראת את הספר כל כך הרבה פעמים, אני חוששת שלא הייתי מצליחה לעקוב אחרי העלילה. עם זאת, הבמאים הצליחו לשמר תכונה אחרת של הספר – המעברים החדים והבלתי אפשריים כמעט מאירועים מצחיקים לאירועים מחרידים, ועובדה זו בהחלט ראויה להערכה.
אך למרות הטיפול הראוי במעברים, הקטעים שאמורים לשעשע פשוט לא מצחיקים מספיק. מלכוד 22 הוא אחד הספרים השנונים ביותר שקראתי, וככזה, הייתי בטוחה שמובטחות לי ארבעים דקות של הנאה. אלא שרוב הקטעים הקומיים לא הפיקו ממני צחוק מתגלגל. יותר בכיוון של חיוך מתנצל.
המסדרים של הרס"ר שייסקופף, שאותו מגלם ג'ורג' קלוני (שגם הפיק את הסדרה וביים חלק ממנה), מצחיקים בספר עד דמעות, ובסדרה הם סתמיים למדי. גם דוק דניקה (גרנט הסלוב, שגם הפיק את הסדרה), רופא הלהק, לא מצליח לשכנע – דמותו אמורה להשפריץ אומללות ורחמים עצמיים, אך הסלוב נראה חביב ותו לא, וגם כשהוא מדקלם את השורות המעולות של הלר הן נדמות כחלולות בהיעדר משחק תואם לצידן. ויותר מכולם נכשל אבוט עצמו, שיוסריאן פשוט גדול על מידותיו. הוא לא נושא את משקל הסדרה, והדבר ניכר בכל סצנה.
נדמה שהעיבוד עצמו לוקה בחסר. כמובן שהתסריט לא צריך לתאום מילה במילה את המתרחש בספר, אבל למה לא לשחק על הקלף החזק שלכם? כך, לדוגמה, הם הרסו את אחד הדיאלוגים הטובים ביותר בספר – השיחה שמנהלים יוסריאן וגברת שייסקופף אודות אלוהים, כאשר השיחה נחתמת במשפטו האלמותי של יוסריאן: "בואי נאפשר זה לזה קצת חופש פולחן. את לא תאמיני באיזה אלוהים שאת רוצה, ואני לא אאמין באיזה אלוהים שאני רוצה. סגרנו?". במקום זאת, הם נטעו בפיו משפט סתמי ולא מצחיק: "אני לא מציג אותו בשום צורה, אני רק מדווח על העובדות". יש לכם חומר גלם מזהב טהור ביד, ואתם מעדיפים להשתמש במילים תפלות. חבל. גם כשמשתמשים במשפטיו המקוריים של הלר, התסריטאים נטעו את תיאורי המספר יודע־כול בפי הדמויות. הבעיה שזה לרוב פשוט לא עובד, ומוציא את העוקץ מהשנינות המקורית. כך קרה עם מייג'ור מייג'ור מייג'ור מייג'ור, שמתאר בעצמו את נסיבות חייו הטרגיות והקומיות – אולם במקום לגרור גיחוך ואמפתיה, הוא מניב בעיקר אפתיה. לא רק המעריצים יחוו מפח נפש: גם הצופה ההדיוט שטרם קרא (משום מה) את הספר, כנראה לא ימצא עניין רב בסדרה – שלא מתעלה באופן קומי על פני סדרות מצחיקות אחרות, או מציגה תמונה מעניינת במיוחד שטרם ראינו ממלחמת העולם השנייה.
בצד הטכני, לעומת זאת, הסדרה מצטיינת: הצילום נערך בפילטרים שמדמים סרט תקופתי, והתקיפות בהחלט נראות כמו גיחות אוויריות משנות הארבעים. גם הפסקול שמלווה את הסרט מצטיין בעבודתו, ומצליח להעביר את הנימה ההלרית במקומות שבהם המילים מוגבלות בכך.
נחמה נוספת מצאתי ממש לפני סוף הפרק, אז מוצג הדיאלוג המפורסם ביותר בספר – שיחתם של יוסריאן ודוק דניקה, כשזה האחרון מבהיר מדוע אין מוצא מהצבא. "מלכוד 22 קובע כי דאגה לביטחון האישי אל מול סכנות ברורות ומיידיות היא תהליך של חשיבה הגיונית", מסביר דוק דניקה את המלכוד, ומצטט כמעט מילה במילה מהספר. או אז התמוגגתי מול המסך. אני לא צריכה למצוא טעויות וחריקות, לא להתעצבן מהכנסת החוגרים לחדר האוכל של הקצינים ואפילו לא מליהוק של שחקן חתיך למדי לתפקיד של אור, הטייס המכוער. הבו לי את מילותיו המעולות של הלר, ואסתפק בזה. הלוואי שסצנת הסיום המוצלחת מעידה על הכיוון החיובי שבו ממשיכה הסדרה.
