שלישי אחה"צ, תחנת ארלוזורוב, קו 480, תל–אביב-ירושלים. תיעוד
גד ומיכל אלוש
בן 61 ובת 53, נתניה
גד ומיכל אלוש. צילום: אריק סולטןלמה זוג נחמד כמוכם נוסע לירושלים, ועוד עם כל החבילות האלה.
גד: "לכותל. קודם כול לכותל".
מיכל: "וגם כי יש לנו בן שגר שם".
מה הבן עושה בירושלים?
גד: "הוא למד חמש שנים בישיבה, עכשיו הוא עובד".
מיכל: "יש לו ילדה, הוא עובד קשה".
הוא הבן היחיד שלכם?
גד: "יש לנו שני בנים ושתי בנות. אחד גר בירושלים, כל השאר בנתניה".
אז מה, אחת לכמה זמן פשוט קמים בבוקר ונוסעים לכותל?
גד: "המון. אנחנו לא יכולים בלי הכותל. אז או שלוקחים רכבת מנתניה לתל־אביב ואז אוטובוס לירושלים, לפעמים דרך נתב"ג, כל פעם אפשרות אחרת. ירושלים זה הלב שלנו, החיים של היהודי מתנהלים סביב 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'".
ובכל זאת אתם גרים בנתניה.
גד: "תשמע, ירושלים היא עיר ענקית, כמו תל־אביב. זה לא בשבילנו. יש לי סחרחורת מערים כאלה".
ונתניה עיר קטנה.
"עדיין קטנה, אפשר להתחבא בכל מיני פינות. גם נתניה היא עיר קודש, תדע לך שהרבה ירושלמים הגיעו לנתניה. האמת היא שלא חסר בנתניה שום דבר".
רק כותל אין.
גד: "זה נכון. אבל בנתניה אל תשכח שיש את הים וקשה להחליף אותו במשהו אחר".
מה אתם עושים בחיים?
מיכל: "אני עקרת בית, גד לומד תורה".
ירושלים בשבילכם היא:
גד: "שער השמיים"
חנה סבח
בת 46, ירושלים
מזל שיש לכם מדים, ככה ידענו שאת נהגת. כמה זמן את עובדת בקו לירושלים?
"שבע שנים".
יש עוד נהגות אוטובוסים, אבל זה עדיין לא מאוד שכיח. יש תגובות מעצבנות?
"יש תגובות כל הזמן, אבל זה בעיקר מצחיק. למשל, בסוף הנסיעה יש נוסעים שבאים ואומרים לי, 'תשמעי, הייתה נסיעה אחלה!', כאילו זה משהו מוזר שמחייב פידבק חיובי".
יש לדעתך הבדל בין נשים שנוהגות באוטובוס לגברים?
"כן. הנהיגה שלנו שונה. אני חושבת שנהיגה של נשים הרבה יותר רגועה, וזה נכון גם באוטובוסים".
בהתנהלות מול הנוסעים יש יתרון לאישה נהגת?
"אני חושבת שכן. לאישה נותנים יותר כבוד. נראה לי ככה".
יש בתקשורת מדי פעם סיפורים על כל מיני מריבות וחיכוכים בין נהגים לנוסעים. קרה לך משהו כזה?
"בשבוע שעבר הייתה חבורת נוסעים צעירים שעישנה לי באוטובוס".
לא נשמע לי כזה חריג.
"הם עישנו גראס".
אה. זה באמת חריג. תגידי, את מסיעה תל־אביבים וירושלמים כאחד. את יכולה להבדיל ביניהם בלי שתדעי מראש מיהו מי?
"בוודאי, בוודאי. המראות שונים. אין מה לעשות, תל־אביבים שונים מירושלמים. אני כל הזמן אומרת פה לחבר'ה שמדובר בעולמות אחרים".
אז בואי תני לנו טיפ של אלופות. איך מזהים ירושלמי חוץ מכאשר הוא מבקש עודף ממאתיים?
"פשוט רואים. התל־אביבים יותר פלצנים. כן, גם אלה שעולים על אוטובוס. אתה יכול לראות את זה במוקד תלונות הציבור של החברה, הם מתלוננים הרבה יותר".
ירושלים בשבילך היא:
"יופי"
מרים אזולאי והנכדה ענהאל
בת 63, נתניה
מה קרה, אין פעוטון לילדה אז סנג'רו אותך?
"דווקא יש, אבל לקחנו יום חופש כדי לטייל בירושלים".
למה דווקא בירושלים?
"יש לי שני בנים אחרי צבא שלומדים שם, וגם קצת לבקר בכותל".
את כבר בפנסיה?
"אני בגיל פנסיה אבל עדיין עובדת".
איפה?
"בבית הספר על שם רועי קליין בנתניה, כסייעת לילד עיוור".
איך מגיעים למקצוע הזה?
"הייתי סייעת בגן הרבה שנים, ואז עברתי קורס קטן כדי להתמחות בסייעות לעיוורים. זה קורס של העירייה".
ספרי על חוויית העבודה עם ילד עיוור.
"בית הספר שבו אני עובדת הוא רגיל לחלוטין. הילד לומד בכיתה א', ונמצא עם ילדים רגילים. אני נמצאת איתו רוב היום, בדרך כלל עד השעה אחת וחצי".
אני משער שלא פשוט להיות ילד עיוור בכיתה א'. הילדים עדיין קטנים, וחריגות בגיל כזה היא לא דבר קל.
"זה נכון, אבל הוא ממש גאון, וזה נותן לו יתרון בדברים אחרים שמחפים על העיוורון. הוא למשל קורא ברייל פרפקט. מהבחינה החברתית בהתחלה הוא קצת פחד, אבל עכשיו זה כבר ממש בסדר".
את עוזרת לו גם חברתית וגם לימודית?
"כן".
איך מישהי בת 63 מסייעת חברתית לילד בן שש?
"אני אמא ל־11 ילדים, אז מכירה את הסחורה. אפילו המפקחת אמרה שקידמתי אותו הרבה בנושא החברתי".
אז את יושבת איתו בכיתה ולומדת איתו את כל החומר?
"כן, ואתקדם איתו ואלמד שוב את כל החומר עד כיתה ו'".
זה ממש כמו בסדרה "אלישע", איש מבוגר שחוזר שוב על שנות בית הספר שלו.
"כן, אני מכירה, וזה ממש ככה. האמת היא שאני מרגישה צעירה. אין כמו להרגיש שאת נותנת מעצמך".
מה תדירות הנסיעות שלך לירושלים?
"לצערי לא גבוהה. אחרי שעות העבודה בבית הספר יש לי עוד עבודה כסייעת במעון, אז אין הרבה הזדמנויות לקחת חופש".
ירושלים בשבילך היא:
"אין עליה"
יוסי משה
בן 23, ירושלים
מה לירושלמי גאה ולאזור המרכז?
"אני באמצע קורס אבטחה בהרצליה. הולך לאבטח יהודים במזרח ירושלים".
כי זו עבודה מועדפת?
"לא, אני רואה בזה עבודה לחיים, ורואה חשיבות גדולה בהגנה על חיי התושבים שגרים שם".
אתה גר שם?
"גר בירושלים אבל במערב העיר, לא במזרח".
סוג של חלום, לעבוד באבטחה?
"לא חלום, פשוט לשמור על חיי אנשים. לגבות אותם, לתת להם רוח של ביטחון".
היית חייל קרבי?
"כן, השתחררתי לפני חצי שנה מגדס"ר גבעתי".
מה לומדים בקורס אבטחה שלא לומדים ביחידה קרבית בצה"ל?
"הקורס מתמקד יותר בערכים ובתרבות של הצד השני, של הערבים. לומדים על האסלאם, לדעת לקרוא יותר טוב את האויב שלך".
אתה מרגיש שאתה לומד הרבה?
"כרגע אני עדיין בתחילת הקורס, שנמשך עשרים יום, אבל כבר מרגיש שזה מעשיר אותי בהרבה ידע".
אתה מתכוון להמשיך לגור בעיר?
"לא עוזב את ירושלים בחיים".
ירושלים בשבילך היא:
"בית"
אביעד זכריה
בן 28, ירושלים
מה עשית בתל־אביב?
"ראיתי עם חבר'ה את הפרק האחרון של משחקי הכס. מאכזב".
עכשיו כבר מותר ספוילרים.
"הסדרה נהרסה בעונה האחרונה, לא היו הפתעות כמו פעם. משהו שם נחלש. כל הגיבורים שורדים את הקרב עם מלך הלילה, איפה הימים שערפו את הראש של נד סטארק. די התאכזבתי".
אומרים שזו הייתה הסדרה הגדולה האחרונה ושמעכשיו הכול כמעט יהיה בבינג'.
"אני אהבתי את הציפייה לפרק חדש כל שבוע. מאז עידן הנטפליקס והבינג' יש פחות את המתח הזה, שכולם מדברים על אותו דבר במשך כמה ימים. למרות שגם בבינג' יש ציפייה לעונה חדשה".
החבורה הזו שראית איתם את הפרק, מיהם?
"חברי ילדות מאזור ירושלים ומעלה־אדומים, שעברו לתל־אביב".
זה משקף את דור הירושלמים החילונים בגילך?
"כן. גם אני מבחינת הציפייה והצורך רוצה לעבור לתל־אביב".
אחים, אחיות?
"אחות גדולה ואח גדול. אחי גר ברמות, אחותי עברה למודיעין".
יש באמת תחושת מחנק או מצור לחילונים צעירים בירושלים? כי אני רק רואה שם כל הזמן יותר ויותר תרבות.
"זה מאוד סובייקטיבי. נכון שיש שוק ואווירה אבל אני למשל לא אוהב לשבת ולשתות בירה. אני ממש אוהב את הים. צריך שיהיה מה לעשות, ובירושלים אני מרגיש תקוע מהבחינה הזו".
יש לך לוקאל־פטריוטיות ירושלמית?
"כלום. אני אדם מאוד פרקטי, הייתי במקומות בחו"ל ואני פשוט הולך למקומות שבהם כיף לי".
מה אתה עושה בחיים?
"השקעות בתחומי נדל"ן ושוק ההון, ואני גם מוזיקאי. הופעתי בחו"ל כמפיק אלקטרוני וזה תמיד מלווה אותי ברקע, אבל הבנתי שאני לא יכול לשרוד בתחום רק בקטע המקצועי, אלא צריך לעבוד בפרסום עצמי וכולי וזה לא אני".
אז נסעת מירושלים לתל־אביב כדי לראות פרק בסדרה.
"זו פגישה קבועה שלנו, בתקופה האחרונה השתלבה בזה גם צפייה בפרק, אבל נמצא סיבה חדשה".
ירושלים בשבילך היא:
"מוכרת"
משפחת זהורי
אברהם (47), רחלי־שירה (42),
איילת (4) ואוראל (2) ביתר־עילית
איזה בנות חמודות! למה אתם נוסעים לירושלים?
אברהם: "אנחנו מחפשים שם דירה לרכישה".
אוקיי, אז למה הגעתם לתל־אביב?
אברהם: "היינו אצל אחותי בשומרון. היא גרה באבני־חפץ".
בלי רכב, עם שתי בנות, נשמע מסע מפרך.
אברהם: "מהפרק הקודם יש חמישה, ושתי החמודות האלה מהפרק השני".
מתי התחתנתם?
רחלי־שירה: "לפני חמש שנים".
מסובך יותר להיות גרוש בציבור החרדי?
אברהם: "אני לא חושב שזה פחות מקובל היום. זה תמיד סוג של ניפוץ המסגרת המשפחתית ולא אירוע קל, אבל מסתכלים קדימה, מרימים את הראש וממשיכים הלאה. אני מאמין בתא המשפחתי, מאמין בזוגיות, מאמין באהבה".
הילדים מהנישואין הראשונים שלך חרדים?
"לא כולם. הבן הקטן בבית ספר דתי ועוד בת בחב"ד, מעין ערבוב כזה. הם נשארו עם האמא ואני נשארתי בביתר־עילית".
איך זה לגור בביתר־עילית? אתה מרגיש "מתנחל"?
"ממש לא. הדיור הוא מצרך מאוד נחוץ ויקר היום, אז עבור אנשים שרצו לגור בירושלים זו הייתה אופציה נוחה. יש גם את העניין של אהבת הארץ אבל זה בעיקר עניין של מחיר. אם אנשים היו יכולים לגור בירושלים הם היו מעדיפים. אנשי ביתר־עילית הם לא כמו המתנחלים בעומק השטח".
ואתם רוצים עכשיו לעבור לירושלים.
רחלי־שירה: "נולדתי וגדלתי בירושלים, בשכונת עיר־גנים. עברתי למעלה־אדומים, ואז שוב לירושלים ואז לביתר־עילית".
ועכשיו אמרת לאברהם, יאללה חוזרים?
אברהם: "היא דווקא הייתה מוכנה להישאר בביתר עילית".
רחלי־שירה: "אני גרה שם רק שלוש שנים, היא חדשה בשבילי ודי סבבה. אברהם גר שם כבר הרבה שנים אז קצת נמאס לו. אני לא מתנגדת".
אברהם: "אני נולדתי בירושלים, בבית חולים "ביקור חולים". וזה תמיד היה חלום לחזור לעיר. עכשיו אחרי 16 שנה בביתר־עילית אנחנו מחפשים לחזור לתמיד. נחפש בשכונת גילה, שהיא קרובה לביתר עילית".
ירושלים בשבילכם היא:
אברהם: "עיר של זהב"
רחלי־שירה: "אותנטיות"
ליאור פיקסלר
בת 22, קרני־שומרון
קרני־שומרון זה כללי מדי. תני מיקום שכונתי – גינות־שומרון, קרני־שומרון או נווה־מנחם?
"פשש, יפה!"
פשוט למדתי בישיבה התיכונית בקרנ"ש לפני המון שנים אז אני מכיר את הרזולוציות.
"אה, מגניב. אני מגינות־שומרון".
למה נוסעת לירושלים?
"אני סטודנטית, מסיימת שנה רביעית במכללת אמונה, חינוך ותיאטרון".
הרומן ארוך השנים בין הסטודנטית הדתייה ללימודי חינוך ייגמר לדעתך מתישהו?
"האמת היא שכבר מגיל צעיר ידעתי שאני רוצה להתעסק בחינוך, אבל חיפשתי בנוסף מקצוע שירגש אותי בכל פעם מחדש ולכן הלכתי לתיאטרון. זה לב, זה אמנות, זה אני".
מהי תדירות הנסיעה שלך לירושלים?
"כרגע שלוש פעמים בשבוע. בשנתיים הראשונות של הלימודים גרתי במעונות, כולל בשנה השנייה אחרי החתונה עם אמיתי ואחרי שכבר נכנסתי להיריון. עשינו את זה בשביל להקל את החיים לצד חייל בצבא, ובשביל להמשיך לחשוב יצירתי, אחר ושונה".
לפי החישוב שלי יש לכם ילד, או ילדה.
"נכון, שיר המתוק".
שיר כשם של בן, וואו.
"כשחושבים על זה, שיר זה בעצם זכר. אנחנו הפכנו את זה בישראל לשם של בנות".
נכון. למה קרני־שומרון?
"אני משם במקור, משפחת אדמוני, מכיר?"
לא. ואמיתי מהיכן?
"משדמות־מחולה בבקעת הירדן".
ומה התוכניות אחרי סיום התואר?
"אז אני בדיוק עכשיו מסיימת, ומקווה לשלב בין הוראת תיאטרון ויצירה אישית. פרויקט אישי, אולי הצגה".
ירושלים בשבילך היא:
"לב"
יצחק ג'יהמי ודוד מזרחי
בן 18 וחצי, בית חגי, בן 20, ירושלים
יצחק, מה יש לך בקופסת הקסמים הזו?
"זה כלי נגינה בשם קמנצ'ה".
איך ילד טוב דרום הר חברון מגיע לדבר המוזר הזה?
"וואלה לא יודע, עולם המוזיקה גדול ופשוט מגיעים. נפתחים לז'אנרים חדשים. מארק אליהו הוא המאסטר של הקמנצ'ה בארץ, התחלתי לשמוע אותו והצליל שלו נגע בי".
זה גם כלי לנגינה סולו או רק במסגרת תזמורת אוריינטלית?
"גם בתור ליווי אבל בהחלט יכול לשמש ככלי סולו כי יש לו צליל מאוד עמוק ומיוחד".
יפה. ולמה אתם נוסעים לירושלים?
יצחק: "חוזרים הביתה מהישיבה".
דוד: "אבל קודם נשב לאכול איפשהו בירושלים".
איפה יושבים לאכול?
יצחק: "סתם איזה פלאפל, ננשנש משהו בתחנה המרכזית".
איפה אתם לומדים?
"בישיבת ההסדר בגבעת־אולגה. קיימת כבר שבע שנים".
ומה הקשר ביניכם?
יצחק: "אנחנו חברים".
דוד: "אני גידלתי אותו. קפצתי מהתיכון לישיבה גבוהה ישר אז אני נמצא שם כבר הרבה שנים ויכול לעזור לחדשים כמו יצחק".
רגע־רגע. מה זאת אומרת קפצת מהתיכון לישיבה. אתה גאון כזה?
דוד: "לא בדיוק. יותר בכיוון של משוגע".
אה, וראש הישיבה פשוט זרם עם זה.
דוד: "ראש הישיבה הוא דוד שלי".
עכשיו הכול מובן. אני חוזר רגע ברשותכם לקמנצ'ה. זה סרט להסתובב איתו בתוך הקופסה שלו בתחבורה ציבורית מבחינת אבטחה?
יצחק: "לא כל כך. זה כמו עוד תיק. אני גם לא יכול לשים אותו בתא המטען כי הוא מאוד יקר".
איפה קונים קמנצ'ה?
יצחק: "את הכלי הזה ספציפית שאלתי ממישהו, אבל קונים אותו בחנויות למוזיקה אותנטית ומזרחית".
לא ידעתי שיש חנויות כאלה.
"יש בירושלים לפחות אחת".
מסובך יותר לנגן על הכלי הזה, נניח, מאשר כינור?
יצחק: "וואלה לא יודע".
דוד: "איזה לא יודע, ברור שזה יותר מסובך. אני שומע את כל האימונים שלו. הוא צריך לשבת בצורה מסוימת, להביא את הקשת מהצד, סרט".
למה באמת מנגנים איתו בתנוחת ישיבה?
יצחק: "כי הבטן שלו יותר גדולה והסאונד יוצא מהבטן אז אי אפשר לשים אותו על הכתף".
אוקיי, נניח שהבנתי. זה רק תחביב או שאתה בונה על הקמנצ'ה כמקצוע?
יצחק: "כרגע תחביב".
איך לומדים לנגן עליו?
יצחק: "יש כמה מורים בארץ. זה תחביב יקר מבחינת לימודים וקנייה בעיקר כי זה עדיין כלי חדש בארץ ואין הרבה היצע, אבל לדעתי זה שווה את ההשקעה".
אפשר לנגן כל שיר על קמנצ'ה?
יצחק: "בעיקרון כן כי אלו אותם תווים, אבל יש סאונד שלא מתאים לכלי הזה, למשל רוק. יותר מתאים שירים חסידיים, מזרחיים או ערביים.
ירושלים בשבילכם היא:
יצחק: "בית"
דוד: "כותל"
דוד גולן
בן 67, ירושלים
אני לא יודע איך לבשר לך את זה, דוד, אתה רטוב.
"נכון, הייתי ממש עכשיו בים".
ואתה עם אופניים. זה מחייב הסבר.
"רכבתי בבוקר מירושלים לים, דרך עין־כרם ורמת־רזיאל ואשתאול ואז כביש 44".
מטורף. הכבישים לא מסוכנים?
"מאוד מסוכן. אני מפחד".
אבל ממשיך לרכוב.
"אני מפחד תיאורטית, בזמן הרכיבה אני מתרכז ברכיבה. אבל כן, זה מטריד אותי וכתבתי על זה גם מכתבים לעיתונים. WAZE משגעים אותי, כתבתי להם שאפשר להכניס סימן של רוכב אופניים כמו שיש סימן של רכב תקוע בהמשך הדרך. שאנשים ידעו שעוד 300 מטר יש מישהו שרוכב על אופניים. אתה יודע כמה פעמים אמרו לי – 'פתאום ראינו אותך צץ'? כל כך פשוט לעשות את זה".
אבל אתה זז כל הזמן, לא כמו רכב תקוע שנשאר במקום.
"אפשר לעשות שהרוכב יגדיר את עצמו כרוכב אופניים ואז הסימן שלו זז איתו כל הזמן. אבל הם לא רוצים לעשות את זה. לא יודע למה".
כמה פעמים בשבוע אתה עושה את המסלול הזה?
"אבי גר בחולון, הוא נפטר לפני חודש בגיל 97. כשהוא היה חי הייתי עושה את זה שלוש פעמים בשבוע, אוכל איתו ארוחת בוקר, מסתובב איתו קצת וחוזר. בחורף הייתי גם חוזר לירושלים על האופניים".
אתה נראה ונשמע מקצועי מאוד בכל הקשור לאופניים, אני חייב לומר.
"התחריתי בארץ כמה פעמים, אני גם נמצא בקבוצה ואנחנו נוסעים פעם בשנה לשבוע של רכיבה בחו"ל".
כחילוני בירושלים אתה מתחבר לתלונות על התחרדות העיר ועל תחושת חנק?
"אני לא עוזב את ירושלים, כי שלוש דקות אחרי שאתה יוצר מהבית אתה בטבע. גם נמצאים שם הדברים החילוניים שקשורים לתרבות ואני מקווה שהם יישארו".
ירושלים בשבילך היא:
"הסינמטק, מקדש החילוניות"
עומר בן־דוד
בן 20, מבשרת־ציון
אהלן עומר, אתה היחיד שאשכרה ניגש אליי וביקש להשתתף בפרויקט. קודם כול תודה על זה. אני מבין שיש לך מסר חשוב להעביר על ירושלים.
"כן בהחלט. ירושלים בשנים האחרונות די הוזנחה. ניר ברקת לא יכול היה לטפל בהרבה דברים בגלל הסכסוך שהיה לו עם השר כחלון. חסכו על תושבי ירושלים, וחבל מאוד. ההתחרדות של ירושלים משפיעה מאוד על העיר, ולרעה. כאחד שמבלה את רוב סופי השבוע שלו בעיר כשאני חוזר מהצבא, אני יכול להגיד לך שמקומות הולכים ונסגרים וזה מעיק. ניסו לסגור את השוק בלילה, כרגע עוד לא הצליחו, ואת מתחם התחנה עדיין מנסים. אנחנו נלחמים חזק כדי שזה לא יקרה".
מי זה אנחנו?
"תנועת התעוררות ועופר ברקוביץ, המתחרה של ראש העיר המכהן משה ליאון".
אתה רואה את עצמך ממשיך לגור באזור ירושלים?
"חד־משמעית לא. אני חושב שלאזור הזה אין עתיד אחרי הבחירות האחרונות לעירייה. עצוב לי לומר את זה כי אני מחובר לירושלים. יש בה המון היסטוריה, אין על האווירה של השוק, אבל זה הולך ונעלם".
אנשי מבשרת מרגישים ירושלמים, או באמצע כזה?
"רובם מרגישים ירושלמים. כששואלים אותי מאיפה אני, בדרך כלל אגיד ירושלים".
למרות כל מה שאתה חושב על העיר, אתה מרגיש ירושלמי.
"בטח. השורשים שלי שם כמו רוב מי שגר במבשרת".
ירושלים בשבילך היא:
"כותל"
רפי מקוביצקי
בן 58, תל־אביב
אתה לא נראה מקוביצקי.
"רוצה שאראה לך בתעודת זהות? אבל תכלס אתה ממש לא הראשון שאומר לי את זה".
ואתה נוסע לירושלים כי?
"כי יש הערב משחק של אתלטיקו מדריד נגד בית"ר ירושלים".
ואתה אוהד של אחת הקבוצות?
"של בית"ר כמובן. רק בית"ר".
אבל אתה תל־אביבי.
"אז מה, פעם גרנו ברחובות".
אז למה באמת אתה לא אוהד של הפועל מרמורק?
"האמת שאני אוהב את הפועל מרמורק, אבל אוהד את בית"ר".
כל הקונספט הזה של משחקי ראווה וידידות, לא קצת בדיחה?
"לגמרי. זה למשוך אנשים לעשות כסף, שואו. אבל תהיה גם פרידה מיוסי בניון. אני שמח שעשו את זה בשעה נורמלית, כך שגם משפחות עם ילדים יכולות לבוא. אני בטוח שתהיה היום חגיגה בירושלים".
כמה עלה לך כרטיס? אני ניסיתי לקנות לבן שלי והיה רק ב־300 שקל ומעלה.
"קניתי ב־180 שקל. קניתי די בהתחלה".
אז תראה את המשחק במגרש ומה אז?
"אז רק מתחיל הכיף. נפגשים עם החבר'ה, עושים סיבוב בשוק ואוכלים אצל רחמו, אצל עזורה. זה חבר'ה קבועים מרחבי הארץ שבאים קבוע למשחקים".
אז תגיד שאתה מהאולטראס.
(צוחק): "לא, לא מהאולטראס, אנחנו יושבים ביציע המערבי. אבל גם אנחנו משתוללים לפעמים, שיהיה ברור".
היו בשנים האחרונות הרבה תלונות על "הקומץ" של בית"ר, קריאות "מוות לערבים" וכדומה. מה דעתך על זה?
"יש לי חדשות בשבילך. בשנה האחרונה לא שמעת אפילו ציוץ כזה. נגמרה הגזענות".
איך זה קרה?
"יש בעל־בית חדש טוב ועם ראש פתוח, לא כמו אלי טביב שעשה חישוב על כל שקל שהוציא מהכיס. אני לא אגיד שהוא רצה את רעתה של הקבוצה, אבל לא היה מוכן להשקיע. מושיקו חוגג לעומת זאת, היד שלו פתוחה, אכפת לו מהקבוצה, מהקהל ומהעיר ירושלים".
מה תהיה התוצאה לדעתך?
"אני מת שבית"ר תנצח, אבל אגיד לך את האמת – נראה לי שיהיה 3:0 לאתלטיקו מדריד".
הכתבה תתפרסם אחרי המשחק, אז כולם ידעו מה שווה ההערכה שלך. (לא הרבה. בית"ר ניצחה בסופו של יום את האורחת ממדריד בתוצאה 2:1 בעזרת צמד של מאור בוזגלו). שחקן ערבי בבית"ר כן או לא?
"לא".
ירושלים בשבילך היא:
"עיר הקודש"
הייתי בטוח שתגיד בית"ר.
"בית"ר היא חלק בלתי נפרד מהקודש"
דניאלה טולצ'ינסקי
בת 26, תל־אביב
יש לך קצת מבטא אמריקאי.
"נולדתי בניו־יורק, גרתי שם עד גיל 18 ואז עברתי ללמוד באוניברסיטת שיקגו. בגיל 22 עברתי לתל־אביב, כלומר אני גרה כאן כבר ארבע שנים. עליתי לבד".
ומה את עושה בירושלים?
"אני סטודנטית לתואר שני במדעי המדינה באוניברסיטה העברית".
עד לישראל הגעת כדי ללמוד מדעי המדינה?
"אני בתוכנית לסטודנטים מצטיינים, מסלול ישיר לתואר שני ודוקטורט, שמיועד בדרך כלל לאנשים שרוצים להיכנס לאקדמיה".
אז למה לא לגור בירושלים?
"יש לי משפחה פה וגם בן־הזוג שלי גר בעיר. אני מאוד אוהבת את תל־אביב, כיף כאן".
אז למה ללמוד בירושלים?
"קודם כול כי התוכנית שמצאתי היא לדעתי הכי טובה בארץ למדעי המדינה. בנוסף, יש הרבה פרופסורים וחוקרים שרציתי לעבוד איתם והם עובדים באוניברסיטה העברית. שווה לי להשקיע שעתיים נסיעה דלת־לדלת לכל כיוון".
כל יום?
"שלושה ימים בשבוע".
חשבת לקנות רכב פרטי?
"אין לי כסף לזה, אבל האמת היא שאני נרדמת באוטובוס או משלימה לימודים, אז זה בסדר גמור. אני לא סובלת".
מה תעשי עם התואר?
"אני רק בשנה הראשונה מתוך חמש, אז יש לי עוד המון זמן ועוד לא ממש חשבתי על זה. אבל כמו שאמרתי, התוכנית מיועדת לרוב לאנשים שרוצים להיכנס לאקדמיה, אז אני מקווה להשתלב בה".
מכל הערים שבהן גרת, איזו את הכי אוהבת?
"תל־אביב. אבל גם אוהבת את ניו־יורק".
וירושלים?
"רק כדי ללמוד בה ואז לחזור הביתה".
ירושלים בשבילך היא:
"סכסוך"
שמואל פפנהיים
בן 49, ירושלים
אתה קשור למשפחת פפנהיים המפורסמת מהעדה החרדית בירושלים?
"הייתי מזכיר בד"ץ העדה החרדית ודובר העדה החרדית".
או־אה, איזה דג שמן העלינו בחכתנו. מה אתה עושה היום?
"סיימתי עכשיו שלוש שנות שליחות במוסקבה, וחזרתי לירושלים".
שליח מטעם מי?
"מטעם הקהילה. הקמתי את המתיבתא וניהלתי אותה, וגם את בית הספר".
יש עוד מספיק יהודים לפי ההלכה ברוסיה?
"מה שמיוחד בקהילה היהודית במוסקבה ושמאוד התחברתי אליו הוא שלא שופטים מי אתה. מי שמרגיש יהודי מגיע לבניין הקהילה ומתחבר. יש גיורים ויש כאלה שהמשפחה הסתירה מהם את הקשר היהודי הרבה שנים. זו קהילה של בעלי תשובה ואיתם אנחנו עובדים".
נולדת וגרת בירושלים בקהילה חרדית סגורה. פתאום אתה יוצא לחו"ל, זה שינה אצלך משהו?
"בהחלט. כשעזבתי את התפקיד במוסקבה חזרתי הביתה ואבא שלי אמר לי – 'טוב, הייתה לך תקופת מוסקבה, עכשיו אתה מוחק אותה'. אמרתי לו 'לא. אי אפשר למחוק את זה'. התפיסה של יהודי באשר הוא בלי שיפוטיות, לדעת לקחת את היהודי להסתכל בנשמה שלו פנימה ולעבוד איתו, זה משהו שאני לא אוכל לנטוש עכשיו. זה שינה את כל ההסתכלות שלי".
זו ראייה שחסרה ביהדות החרדית בארץ.
"לא רק שם, כולנו מלאי סטיגמות וכלואים בתוך מסגרת שמגדירה אותנו. בקהילה שבה הייתי אין שום הגדרות ומאוד התחברתי לזה".
ואתה רוצה לעשות איזה שינוי בארץ?
"הרעיון שלי עכשיו הוא לנסות ליצור בתוך הציבור החרדי שיח שמקבל עוד כמה סוגים של מסורות וגוונים".
איך עושים את זה?
"הסברה, דיבורים, להעמיד מראה ולשקף להם את הקהילות היהודיות בחו"ל וההתמודדות שיש שם, לספר על מסירות נפש של יהודים, שנראה כאילו הם לא קשורים לזה בכלל. זה הדבר הראשון. הדבר השני הוא חינוך. להקים מיזמים חינוכיים שיאפשרו לציבור להבין את הגיוונים הנוספים במורשת היהודית".
אתה נחשב חריג בקהילה שלך. אתה לא חושש שבשלב מסוים תהיה מוקצה?
"כבר אומרים את זה, ואמרו את זה גם לפני שנסעתי לשליחות. אנחנו במשפחה באמת קצת מוזרים. אנחנו יקים, באים מעולם תרבותי רחב וגדול. אז סבא שלי התחבר יותר לעולם החרדי, אבל זה לא מוחק את מה שהיה קודם. תמיד חשבתי אחרת על מה שאפשר להביא מבחוץ אלינו וההפך. עכשיו ההסתכלות שלי פשוט קצת יותר רחבה".
ממה אתה מתפרנס כרגע?
"אני ממלא מקום כמורה במוסדות חינוך חרדיים, ובמקביל מקדם את המיזמים שלי בחברה החרדית וגם מחוצה לה".
ירושלים בשבילך היא:
"שאיפה"
נתנאל רחום
בן 18, נתניה
סליחה שאני מפריע לך להאזין באוזניות. למה אתה נוסע לירושלים?
"אני נוסע לישיבה. מגיע עם רכבת מהבית לפה ואז אוטובוס".
איזו ישיבה?
"אור החיים של הרב אלבז. זו ישיבה של חוזרים בתשובה".
חזרת לבד או עם כל המשפחה?
"לבד. זה לא פשוט, אבל ברוך השם הקב"ה עוזר והם גם קצת לאט־לאט חוזרים".
איך התחיל התהליך?
"הלכתי עם חבר לשיעור תורה, והרבנים שם היו מאוד מעניינים, המשכתי ללכת עוד ועוד וככה זה קרה".
ואיך המשפחה מתייחסת למהפך שעברת?
"בסדר גמור, מקבלים את זה לאט. יש לי כבר שני אחים שחזרו בתשובה אז זו לא הפעם הראשונה שהם נתקלים בתופעה הזו אצלנו".
כמה אחים אתם?
"שבעה. אני מספר שש, שלושה מאיתנו חילונים וארבעה דתיים".
אתה מתכוון להתגייס לצבא?
"לא".
לסביבה הקרובה שלך, לחברים, זה לא מפריע?
"הם בסדר עם זה, וכולם גם יודעים שאני צריך לעזור להורים בפרנסת המשפחה. אז אעבוד קצת ואלמד קצת".
ספר קצת על הלימודים בישיבה.
"יש הווי מטורף. מעל 600 בחורים, כל היום לומדים, עושים מעשים טובים. ישיבה מטורפת".
איך אתה רואה את מסלול החיים שלך קדימה?
"חי כחרדי. מתחתן עם חרדית, לומד חצי יום ועובד חצי יום".
עדיין יש בעיה בעולם החרדי לחוזרים בתשובה למצוא כלה שאינה חוזרת בתשובה?
"היום כבר יש הכול מהכול. נכון שרוב הסיכויים שזה יהיה בשידוך עם חוזרת בתשובה אבל יכול להיות שגם אכיר מישהי לבד".
כבר מדברים איתכם על דייטים?
"לא, עדיין לא. מתחילים בגיל עשרים".
ירושלים בשבילך היא:
"עיר הקודש"
