לפני שצפיתי בסדרה "וואי וואי וואי" קראתי על הדור הזה, דור ה־Y, ואני חייבת לומר שהם ממש לא מצאו חן בעיניי.
אף פעם לא לגמרי הבנתי מה הסיפור שלהם. מה הבעיה שלהם להתחייב, לתפוס את עצמם בידיים ובעיקר להתפשר, אפילו קצת. אם יורשה לי להיות כנה לרגע, זה נראָה לי "חרטה וברטה", כמו שני התארים המונפצים שלמדו הזוג בפרק הראשון, העוסק בתעסוקה.
אבל אחרי שצפיתי בסדרה מצאתי להם מקום בליבי. יכולתי להבין אותם, להזדהות איתם, ויותר מהכול – להרגיש מה שהם מרגישים – וזה, תאמינו לי, סיוט. כי הם לא מבינים מה אנחנו רוצים מהם, מה המעסיקים רוצים מהם, מה ההורים שלהם רוצים מהם. הדבר היחיד שהם מבינים זה העולם הפנימי שלהם. גם אם הוא כולל עבודה מחוף הים במקום במשרד, או החלטה משונה לעזוב קריירה מצליחה רק מתוך הפחד שעוד 15 שנים תהיה תקוע באותו המקום שדווקא היה טוב אליך.
אני לא יודעת אם זו הכנות של הראיונות בסדרה, המתבטאת גם מצד המרואיינים – שחושפים את החולשות והפחדים והצרכים שלהם בצורה מאוד אמיתית וכנה – וגם מצד המראיין ויוצר הסדרה, יאיר אגמון, שמביא את עצמו בצורה הכי אמיתית ונטולת מסכות ובמידה המתאימה שלא מאפילה על השאר.
ואולי זה הבימוי הרגיש שמאפשר להתמקד לפעמים בפנים של הדמויות, ולפעמים במחוות קטנות שהן עושות, כמו תנועת יד או עווית קלה בפנים. ואם כבר בימוי – אחד הדברים היפים ביותר בסדרה הוא ההשתקפויות: בפרק אחד הדמויות נשענות על חלון או דלת זכוכית, ומהצד השני הן נראות כמו מי שהיו רוצות להיות ולא כמו שהן נראות עכשיו. בפרק אחר רואים אותן דרך מסך טלפון של עצמם, והפער כצפוי גדול מאוד.
או שזו בכלל העריכה הגאונית (כבוד לאריק ליבוביץ' וגל שני) שמעבירה את חוסר השקט שיש לדור הזה בראש, על ידי קפיצות ממקום למקום ושימוש באפקטים מעולם הרשתות החברתיות, ומצליחה למרות כל אלו לשמור על קוהרנטיות ועל היכולת להבין בכל רגע נתון איפה אנחנו ומה אנחנו רואים. אגב, מניסיון, לא כדאי לראות יותר משני פרקים ברצף – צריך סבלנות וזמן לעכל את כל הבלגן הזה.
הם מבזבזים את הכסף כי הם מרגישים שאין להם עתיד. הם מחליפים עבודות כי הם מחפשים משמעות, ויותר מכול הם רוצים להיות בבית. ועל זה, אם תשאלו אותי, מגיעים להם כל התנאים בעולם
ומה לגבי המסקנות? הם מבזבזים את הכסף כי הם מרגישים שאין להם עתיד. הם מחליפים עבודות כי הם מחפשים משמעות, ויותר מכול הם רוצים להיות בבית. ועל זה, אם תשאלו אותי, מגיעים להם כל התנאים בעולם. נכון, הם פתטיים כשהם חושבים שאיך שהם נראים זה מה שחשוב, או שנראה להם לגיטימי להביא לעבודה כלבה שסובלת מפחד נטישה. אבל ככל שמעמיקים מבינים שזו לא אשמתם. זה העולם שההורים שלהם יצרו עבורם.
כל מי שמכיר את אגמון מכיר גם את אמא שלו – הוא כותב עליה הרבה, מעלה אותה לאינסטגרם, וגם כאן הוא מביא אותה אל הפרונט. אבל הפעם היא לא האמא שהילד אוהב, היא האמא שאהבה את הילד. כל כך אהבה אותו, שגרמה לו להרגיש כל כך מיוחד, שהוא כבר לא מסוגל להסתפק בשום דבר רגיל.
וואי וואי וואי, כאן 11 
