"הישיבה חייבת היא ליתן לאומה כל מה שחסר לה. וכיון שבין כל הדברים המושכים את הלב בזמננו והפועלים הרבה על החיים, היא הספרות והשירה, מוכרחים אנחנו לראות שגם בזה המקצוע יהיה לנו ]אנשים[ משלנו. ולא תהיה ברית כרותה שכל בעל כשרון ספרותי, וכל משורר מפורסם, מוכרח הוא להיות כופר ופושע ישראל למפרע. את מגדל תרמית זה אנו חייבים להרוס, ולהראות לכל באי עולם את ההוד השירי והנועם הספרותי אשר יפרחו בהיותם משוקים ממקור חיי האומה הטבעיים והנאמנים, מקור מים חיים…" (אגרות הראי"ה, ח"א עמ' קצה)
כמעט 400 פעם מופיעה המילה "ספרות" בכתבי הרב קוק. הציטוט מימין הוא אחד מני רבים שבהם קרא לתלמידי חכמים "לקנות את הכישרון הספרותי", ולכתוב עבור עם ישראל ספרי סיפורת. מאה שנה מאוחר יותר, נראה שחזונו מתחיל להתגשם. על מדפי הספרים של ישראלים רבים ניתן לראות את ספריו של הרב חיים סבתו לצד ספרי עמוס עוז, ואת ספריו של הרב ליאור אנגלמן מארחים לחברה לספרי אשכול נבו. למעשה, שיעורם של רבנים בקרב סופרים מהציונות הדתית גבוה מאוד – בוודאי לעומת שיעורם האפסי כמעט בשאר תחומי היצירה.
אחד החלוצים בתחום הוא הרב חיים סבתו, ראש ישיבת מעלה־אדומים ור"מ שיעור א' בישיבה למעלה מארבעים שנה, שפרסם חמישה ספרי פרוזה עד כה (שעל אחד מהם, "תיאום כוונות", אף זכה בפרס ספיר). "אין לי עולמות שונים. עולמי בלימוד, בהוראה, בחינוך ובכתיבה הוא אותו עולם", הוא מעיד על עצמו. את כניסתו לעולם זה הוא זוקף לזכות תמיכה בלתי צפויה. "מי שעודד ודחף אותי לכתוב ספרות יפה הוא הרב צבי יהודה קוק זצ"ל", הוא מגלה, "אני משתדל לא לבטל תורה כדי לכתוב שירה וספרות. שמעתי מהרב הדרי זצ"ל שטענו על הרב קוק, שאילו לא היה כותב ספרי מחשבה והגות היה נחשב למתיר העגונות הגדול של דורנו. והשיב על כך הרב נריה, 'מי יודע כמה עיגוני מחשבה התיר הרב קוק בהגותו'. מי יודע כמה עיגוני עולמות דתיים פנימיים נפתרים בעקבות ספרות מלאת השראה ואמונה".
הרב סבתו שימש השראה לכותבים רבים אחריו, וחלק גדול מהמרואיינים בכתבה הזכירו אותו בדבריהם. אחד מהם הוא תלמידו מישיבת מעלה־אדומים, מיכאל שיינפלד, סופר ור"מ בישיבה תיכונית, שפרסם עד כה גם הוא חמישה ספרים. "אני לא חושב שבגלל שראיתי את הרב סבתו התחלתי לכתוב, אבל העובדה שהדמות המרכזית בעולם הרוחני שלי לימדה אותי תורה, ובמקביל גם ידעתי שהיא יוצרת, מאוד השפיעה עליי – אפילו שלא במודע. אני חושב שהנפש הבינה שמותר לכתוב, וצריך לכתוב, ושלכתוב זה חלק מעבודת השם. אני חושב שהרב סבתו העניק משהו לכל הדור שלי, וליוצרים בדורי בפרט".
"כיושב בית המדרש כל חיי וכל יומי ולילי, אני עסוק תמיד במילים, קריאתן וכתיבתן. ברור שזהו כלי העבודה החשוב גם של סופר. אבל יש לזכור שכתיבת מאמר עיוני וכתיבת יצירה ספרותית שונות לחלוטין. כתיבת מאמר דומה לדולה מים מבאר. כתיבה אמנותית דומה למעיין מפכה"
את הצוהר שפתח הרב סבתו – בלשונו המרובדת והעגנונית־חז"לית ובכתיבתו המאופקת – הרחיבו הרבנים אחריו, שהעזו להשתמש בלשון יומיומית ולכתוב על אהבה. ביניהם ניתן למנות גם את הרב אלחנן ניר והרב חיים נבון. חג מתן תורה הוא הזדמנות טובה להבין מדוע רבנים אימצו דווקא את תחום היצירה הזה, ומה משותף לקבוצה ההולכת וגדלה של תלמידי החכמים שמחליטים לכתוב ספרים.
מילים מהלב
אחד החריגים בקרב חוג הרבנים הכותבים הוא הרב יגאל אריאל, לשעבר רב המושב נוב, שעומד כיום בראש עמותת "רוח הגולן". הוא המבוגר ביותר בחבורה (73), והוציא רק ספר פרוזה אחד, "לשם שמיים" (הוצאת ספריית בית־אל, 2007) –
שלא זכה לתהודה רבה. "אני לא רואה את עצמי כסופר", הוא אמר לי כשביקשתי ממנו להתראיין, "כתבתי כי חשבתי שאם אני אומר ומטיף לאחרים שצריך לפתוח שערים אמנותיים, אז אני צריך להראות דוגמה, ואפילו לפני זה – אני צריך לנסות בעצמי לעשות זאת. זה לא היה פשוט. זה בהחלט דרש מאמץ מסוים והקדשת זמן. אבל עשיתי את זה, והראיתי שזה אפשרי.
"מאוד קל להסתתר מאחורי כתיבת דברי עיון. אתה עומד מאחורי הכתובים – אם זה פסוקים או דברי חז"ל – ואתה לא משנה כלום, רק מפרש אותם, נשען על עמוד מאוד חזק. כך גם בדרשות – הייתי ארבעים שנה רב בנוב, דרשתי פה מאות ואולי אלפי דרשות. הרבה פעמים זה נגע לדברים ולאירועים שהתרחשו בקהילה או במדינה, אבל התייחסתי לכך באמצעות פסוקים או מדרשים. זו חציצה בינך לבין המציאות. רב עומד בלוויה ומספיד את הנפטר, אז הוא פותח בדרשה, פותח בפסוק. גם זה חלק מתפקיד הרב, למצוא את הקשר למקורות, אבל הוא מתייחס אל הנפטר שמוטל לפניו – אז איפה הרגש, איפה ההתייחסות הישירה? בעצם הצד הבלתי אמצעי, הישיר, הרגשי, נעלם. אני חושב שזה חיסרון גדול של הכלים הרבניים הקיימים".
אך האמונה בחשיבות המהלך לא הפכה אותו לקל יותר. "פרסום ספר פרוזה מחייב מוכנות לעבור סוג של חשיפה, סוג של אומץ, סוג של היפתחות מסוימת, וזה לא בדיוק קל לי. בתור איש הדור הישן, אני מרגיש שאני קצת חסום מבחינה רגשית. היום בנינו כותבים בפתיחות, מביעים את הרגשות שלהם, דברים שבדורנו לא היינו מעלים על הדעת בכלל".
זה חיובי בעיניך?
"חיובי ביותר. הם עושים את זה קודם כול כי זה דרוש להם, כי זה מתבקש, והם עושים את זה טוב, הם עושים את זה נכון. אני חושב שאם אנחנו לא מסוגלים לבטא את עצמנו זו נכות רגשית, זה חיסרון, זה מום".
את ספרו שלו, הוא שמר במגירה. "לא חשבתי שהוא שיא היצירה הספרותית, אז לא כל כך מיהרתי להדפיס את זה. מי שדחף אותי לעשות כן הוא יונדב קפלון. הוא לחץ עליי וגער בי שאני לא מדפיס".
קפלון – משורר, עורך ספרים ומנחה סדנאות כתיבה – היה מהראשונים שקראו ליושבי בית המדרש לכתוב גם שירה וסיפורים, ולא רק חיבורים עיוניים. "היו בני תורה והיו אנשי ספרות", מתאר קפלון את המצב בעבר, "אנשי ספרות נחשבו פחות קשורים לקודש, לתורה, ודובבו את האישי – דובבו רגשות, עסקו בחוויות של האינדיבידואל. אנשי התורה חשבו מחשבות מכובדות, 'מחשבות על כלל' כמו שהם קראו לזה, ולא עלה על הדעת שיש אפשרות של מגע בין שני הדברים האלה. בעולם הישיבות של אז, היה מקובל שאם אדם היה פונה לקרוא ולכתוב, אז כנראה הוא קצת פחות תורני. הוא 'מציץ בחוץ'.
"מי ששלחו אותו מהשמיים עם כישרון כתיבה – שיביע את התורה בשפה הזו. ואם במקום לכתוב את הספר שנובע ממעיין ליבו הוא יחשוב שזה אסור ושהוא מוכרח ללמוד עוד סעיף בשולחן ערוך – בשבילו לימוד הסעיף הזה יהיה העבירה הכי חמורה שהוא יכול לעשות"
"היו בודדים־בודדים בדור הקודם שעסקו בשני המקצועות הגדולים האלה, בהרגשה של קשר פנימי ביניהם, בלי תחושה של סתירה כלשהי – כמו זלדה, שהייתה אישה שלמדה ולימדה תורה וגם כתבה שירה, או כמו חנן פורת, שהיה תלמיד חכם, אישיות תורנית, שגם ידע אלתרמן וביאליק היטב, וגם שלח את ידו בכתיבה".
את גישתו, המציעה לשלב בין השניים, הוא מסביר בפשטות. "להימנע מהפגשה של הנפש עם התורה באמצעות הספרות זה בעיניי ביטול תורה. אני חושב שהמושג תורה הוא רחב ביותר, אפשר להגיד שהוא רחב עד לאינסוף באופן מילולי, ואם אנחנו לא מרגישים שהמושג תורה רלוונטי לכל חלקי החיים, כולל אלו שהתורה עוד לא התייחסה אליהם באופן פורמלי, אנחנו מחמיצים פה את העיקר".
קפלון לא רק יצא בקריאה, אלא גם קם ועשה: כאמור, הוא עודד את הרב אריאל להוציא את ספרו. "יום אחד התארחתי בגולן, וראיתי עמוד אחד של פרוזה של הרב יגאל. זה ריגש אותי, וכששוחחתי איתו אחרי התפילה בבית הכנסת הוא סיפר לי כמעט בסוד שיש לו געגועים לכתוב, ואין לו מתי, ויש לו המון חשק והמון הימנעות. נורא הלהיב אותי שלאיש כזה – שעכשיו האזנתי לדרשה שלו בבית כנסת – יש מחשבות כאלו, אז דרבנתי אותו ואמרתי לו איזה מין חידוש מופלא הוא יכול להיות בעולם, אם הוא יציף בדרך של ספרות ולא בדרך של כתיבה תורנית, של דרשות, עולם שלם שאנשים לא יודעים עליו. והוא כתב ספר ממש חשוב".
גם הרב שלמה אבינר, רב היישוב בית־אל וראש ישיבת עטרת ירושלים, משתדל לעודד אנשי תורה ללכת בדרך זו. "כשאני רואה אדם ירא שמיים ונדמה לי שיש לו כישרון ספרותי, אני אומר לו לבדוק, כי אם יש לו כישרון כזה אז הוא יוכל להועיל לעם ישראל", הוא מדגים, "פעם הרבנית אמונה אלון, אשתו של הרב בני אלון ז"ל, הייתה שכנה שלי. יום אחד במקרה ראיתי ספר ילדים שהיא כתבה, ואמרתי לה, הספר הזה הוא ספר מעולה, למה הפסקת לכתוב? היא השיבה שיש לה הרבה דברים לעשות ואין לה זמן. בלבלתי לה במוח הרבה, אז היא כתבה ספר לילדים, ועוד ספר ועוד ספר. אנשים בדור שלנו צורכים ספרות, ואם לא נספק להם ספרות טהורה אז הם ילכו לבורות נשברים. יש גם אנשים שהסיפור זה הכלי שמושך אותם להיות טובים יותר – אז זה טוב מאוד שתהיה ספרות".
הרב אבינר עצמו כתב למעלה מעשרה ספרים לילדים, אך הוא מצטנע. "לי אין כישרון לספרות, במובן הזה של ספרות יפה. ילדים לא באים בדרישות גדולות", הוא צוחק, "אבל אם יש רבנים בעלי כישרון ספרותי שיכולים לכתוב ספרות יפה, זה חשוב מאוד, ובוודאי מרן הרב קוק קורא להם לעשות זאת. הוא אומר שהסופר צריך להיות אדם טהור. הוא עצמו כתב בסגנון ספרותי מאוד".
עניין של גיל
אך מדוע מכל אפיקי היצירה, רבנים בוחרים דווקא בפרוזה? מבחינת הרב סבתו, ההיקש בין בית המדרש לכתיבה טבעי לחלוטין. "כיושב בית המדרש כל חיי וכל יומי ולילי, אני עסוק תמיד במילים, קריאתן וכתיבתן. ברור שזהו כלי העבודה החשוב גם של סופר. אבל יש לזכור שכתיבת מאמר עיוני וכתיבת יצירה ספרותית הן שונות לחלוטין. כתיבת מאמר דומה לדולה מים מבאר. כתיבה אמנותית דומה למעיין מפכה".
תלמידו, שיינפלד, טוען שהקשר בין רבנים לתחום יצירה זה אינו מכוון. "אדם לא בוחר לכתוב פרוזה. גם אותי הפתיעה הכתיבה. זה לא שחשבתי 'איך אביע את עצמי, איך אתן מקום לרגש – יאללה, נכתוב סיפור'. הסיפור הקדים אותי. זו נטייה נפשית. כשאדם כותב, אני מקווה שהוא לא רב. כשאתה מעביר שיעור אז אתה רב. אבל כשאני כותב סיפור אני לא רב. אני אפילו לא שוכח את זה, זה פשוט אני מול הדף".
אך גם אם הקשר אינו מכוון, אי אפשר להתעלם מהנוכחות המרשימה של רבנים בתחום זה לעומת תחומי יצירה אחרים. "היתרון של ספר הוא שזה משהו מופשט", מסביר הרב אריאל. "הקורא לא רואה כלום – הוא רואה אותיות, רואה מילים, הוא מצרף אותן אצלו בראש, הוא בורא עולם חי, אבל הוא בורא אותו מתוך מילים. כך בכתיבה השליטה היא יותר גדולה, ואתה יכול לרמוז דברים, ולא כל דבר צריך להיות מפורש ואתה משאיר מקום לדמיון. קולנוע זה עולם אחר לגמרי, שם הכול מפורש. זה כמעט 'לא תעשה לך כל תמונה'. ההמחשה הויזואלית, החושנית ממש, באמת יכולה להיות בעייתית. אמירה מפורשת בקולנוע זה פורנוגרפיה. הרמז הוא הרבה יותר משמעותי – הוא לא מרדד את העניין, אלא נותן לו עומק, משאיר מקום לדמיון".
גם הרב ליאור אנגלמן, סופר ומנחה סדנאות כתיבה שמכהן כראש בית המדרש הקהילתי בכפר־סבא, מבחין בין האתגרים השונים בתחומים אלו – אך מדגיש כי הוא מתייחס לעצמו בלבד. "אני חושב שלכל אמנות האתגר שלה. בעיניי, לעמוד על במה ולהתחיל לשיר ולקבל את כל קריאות ההערצה זה מתח בעבודה הרוחנית וזה ממש קשה. מצד שני, העשייה של פרוזה היא מאוד מתמשכת – גם בהכנה שלה, אבל גם במגע עם הקורא. הוא קורא אותה לאורך מאות עמודים, נוצר פה תהליך אינטימי. אבל אני שמח שנקלעתי לעשייה הזו".
ואם המילים הן מגרש המשחקים הטבעי של הרבנים, והפרוזה לפיכך היא שדה היצירה הטבעי עבורם, אי אפשר להתעלם מהשחקנית הנוספת במגרש זה – השירה.
"ההבדל הכי חשוב בין שירה ובפרוזה, לטעמי – זה שבפרוזה אתה שולט. אתה יודע מה אתה רוצה לומר, אתה רוקם תוכנית ואתה מנסח אותה בשורות ארוכות. בשירה העניין הוא הפוך – הדבר שולט בך", טוען קפלון, "ההבדל הזה מקשה מאוד על דתיים להתחבר לשירה. גם לקרוא אותה, גם לכתוב אותה. הם דואגים, לפעמים בצדק, שהם יאבדו את האחיזה שלהם ביקר ובקדוש. אני שם לב שכשהתלמידים שלי בסדנאות הכתיבה עוברים לכתוב שירה, הם מרגישים שהם עוברים גבול בין עולמות רוחניים".
לעומתו, עורכי "בר – בין יוצר למקום", כתב עת ישיבתי ליצירה ולאמנות, מעידים כי יושבי בית המדרש מעדיפים לחרוז שורות מאשר לכתוב עלילות. "מגיעים אלינו הרבה יותר שירים מסיפורים, באופן חסר פרופורציה. אנחנו מקבלים על כל סיפור עשרות שירים – וכמות שווה איכות", משתף משה בלאו, העורך הראשי ואחד ממייסדי כתב העת. ויש לו גם הסבר לתופעה: "שירה היא קצת יותר לגיטימית. יש משהו בלימוד, בטקסטים שנלמדים בישיבות, שקרוב יותר לשירה מלפרוזה. האיכות הטקסטואלית שלהם יותר מתחברת למופשטות. בטח דברים שקשורים לחסידות, לרב קוק וכו'. אבל גם אם מדברים על לימוד של משנה והלכה, אני מרגיש שהם נוגעים במקום שהוא הרבה יותר מופשט ומילולי מאשר סיפורי". גם אברהם אליצור, עורך שער הפרוזה, מציף את המחסור בסיפורים לעומת שירים. "הייתי נורא רוצה לטבוע בחומר, וזה לא קורה, לא מספיק. אני מכניס, בהערכה גסה, 30 אחוז מהחומרים שאני מקבל – והם ברובם לא מספיק טובים".
ההבדל בין התשובות נעוץ, כנראה, בפער הדורות. לדעתו של בלאו, אלו זמנים של שירה. "הרשתות החברתיות הן פלטפורמה יותר נוחה לשירה, והקצב של היום מתאים יותר לשירה מאשר לפרוזה – אנשים פחות ישבו ויפתחו ספר ויותר ישבו ויראו סדרה או סרט, ואחד היתרונות של שירה זה שהיא יכולה להיכנס ברגעים ולא חייבת לבוא במסות".
כתב העת בר חרת על דגלו להעניק במה ליצירה מבית המדרש, וספג התנגדויות על כך. בלאו מצידו אינו מתרגש: "ברוך השם יש לנו במי להיאחז. הרמח"ל כתב מחזות, והריה"ל כתב שירה". לא רק בר ספג ביקורת על השילוב בין יצירה לבית המדרש. הרב אנגלמן מתנסח בעניין זה בזהירות: "הרב קוק קרא לעידוד של ספרות ויצירה, אבל בהרבה ישיבות שמחנכות לאור תורת הרב קוק, הזהירות והפחד והמה־יהיה גוברים על האומץ לאפשר ליצירה להתפתח. כמו שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם, גם אין אדם עומד על יצירה אלא אם כן נכשל בה. יש תהליך של יצירה בעולם, ואי אפשר לעצור אותו. צריך ללכת איתו, לכוון אותו למקום טוב ולתת אמון ביוצרים".
ספרות מגויסת
לאחר שיישבנו את סוגיית שיעורם של רבנים בפרוזה לעומת תחומים אחרים, השאלה שעולה כעת היא מדוע חלק גדול מקרב הסופרים הדתיים הם למעשה רבנים.
"יש כותבים שיש להם תפיסת עולם ואג'נדה שהם מביעים ביצירתם. אני יכול לומר על עצמי שהסיפור הראשון שכתבתי היה על כל תופעת הקמעות, סגולות ומקובלים. זה היה רומן ארוך, וכשקראתי אותו הגעתי לאיזו תחושה שאני יותר אומר שם את דעתי מאשר מספר סיפור, ופשוט זרקתי אותו"
אליצור מספק תשובה מעניינת. "רבנים הם אידיאליסטים. הם אומרים 'צריך שיהיה פרוזה דתית, כי התרבות הישראלית צריכה, אז אני אשב ואכתוב'. אבל לפעמים כשכותבים מתוך אידיאולוגיה ולא מתוך כישרון, זה לא תמיד יהיה באותה רמה. כשבחברה מי שבסוף כותב, מי שיש לו את המוטיבציה, זה לא מי שיש לו סיפור שבוער בו והוא נורא רוצה להוציא אותו לאור אלא מי שיש לו אידיאולוגיה – אז היצירות הן פחות טובות.
"אני מרגיש שרבנים נופלים יותר מדי לאוטופיה, שבסוף הכול צריך להסתדר, כי רב הוא גם מחנך, אז כשהוא מספר סיפור צריך להיות מוסר השכל, כאילו הוא אומר לקורא 'אז עם מה יצאנו ביד?'. הלוואי שזה ישתנה בזכות בר, יש כמה שמות בדור הצעיר שאני מתפלל שיפרצו קדימה".
הטענה הזו מתחברת לטענה רווחת שעולה נגד ספרות שרבנים כותבים – שהיא לוקה בדידקטיות מה. קפלון יצא נגד ספרות כזו מספר פעמים, אך הוא סובר כי היא חיונית להמשך הדרך. "זה ממש נורא לגייס ספרות בשביל פובליציסטיקה, כדי להביע רעיונות אידיאולוגיים. אם אני אומר לעצמי שיש לי כמה מסרים מאוד חשובים, ולא מספיק לי לבטא אותם בישיבה שלי ובספרי הקודש, שעכשיו אני רוצה לכתוב כמה שירים וסיפורים שיבטאו את הרעיון ויסחפו את הלבבות – זו החמצה עצומה של כל הפוטנציאל של האמנות. הספרים האלה לא באמת מעניינים, אותי לפחות, אבל חשוב מאוד שהם יכתבו ויתפתחו, ואני מאמין שאדם – גם אם הוא רב ממש חרדי או חרד"לי, והוא מתחיל לכתוב את הפרוזה שלו במין אחריות דתית – אם הוא יתמיד, ויקרא קצת, ויהיה פתוח למשובים כנים מהסביבה הצעירה שסביבו, אז הוא ישתדרג ויעמיק".
הרב אנגלמן מודה שנטייה זו קיימת, אך טוען כי הוא מנסה לרסן אותה. "זה לא קשור דווקא לרבנים ולדרשות, יש כותבים שיש להם תפיסת עולם ואג'נדה שמביעים ביצירתם. אני יכול לומר על עצמי שהסיפור הראשון שכתבתי היה על כל תופעת הקמעות והסגולות והמקובלים. זה היה רומן ארוך, וכשקראתי אותו הגעתי לאיזו תחושה שאני יותר אומר שם את דעתי מאשר מספר סיפור, ופשוט זרקתי אותו. הוא לא יצא לאור, למרות שמבחינתי הוא היה מאוד מכונן כי למדתי דרכו איך לכתוב. אבל ברגע שאני מרגיש שאני אומר את דעתי יותר מאשר נותן לקורא לפגוש את הסיפור, להתבונן מהעיניים שלו – אני עוצר אותו או מוותר עליו".
נועה מנהיים, ראש מחלקת ספרות עברית בהוצאת "כנרת זמורה דביר", שגם ערכה בין היתר את ספריו של הרב אנגלמן, מצדדת בו. "אם אני צריכה לחפש עקבות של 'רבניוּת' ביצירה של ליאור, אז אני חושבת שאחד הדברים שמייחדים אותה הוא איזשהו עמוד שדרה או כוונה מוסרית. ואני מדגישה מוסרית ולא מוסרנית, כי אין כאן שום דבר בעיניי שהוא דידקטי או מסיונרי, אלא באמת ספרות שמבקשת לעסוק בשאלות מוסריות".
ובכל זאת, יש לא מעט דברי תורה שמופיעים בספריו. היו קטעים שאמרת לו שהם לא משתלבים באופן אורגני בסיפור, או שהם דידקטיים מדי?
"כשמיקי (גיבור הספר, נ"ש) מגיע לישיבה במצפה־עודד, אז יש רב שמדבר עם תלמידים, ולדעתי שם היו מקומות שהידקנו קצת וקיצרנו. זה אפילו לא היה מתוך מחשבה על קהל – זה לא שאמרתי לו, תקשיב, הדוסים היו יכולים לקרוא עכשיו ארבעה עמודים של זה, אבל החילונים יאבדו אותך אחרי שני משפטים. הנגישות היא לא בראש מעיינינו בשלב הזה של העבודה, והשיקול שאני עושה כעורכת הוא האם עצרנו פה את כל העלילה, הושבנו את הדמויות שלנו בבית ספר, ועכשיו אנחנו מעבירים להן שיעור.
"כעורכת, חשוב לי להגיע למצב שבו הקצב של העלילה מהודק, זורם, מעביר אותנו מסצנה אחת לאחרת, ושאנחנו שומרים על מתח. הסצנה הזו מתרחשת בתקופה מאוד מתוחה בחיים של הדמויות, כשהן עוברות שינויים אדירים, וברגע כזה אני לא רוצה לשבת עכשיו ולשמוע שיעור, אני רוצה לדעת מה קורה ואיך הדברים מתפתחים, ולכן צמצמנו את הנוכחות של השיעור כדי שיהיה אפשר לשמור על קצב ועל רצף יותר מהודקים, לא בגלל חשש מדידקטיות־יתר או דידקטיות־חסר".
אהבה קדושה
לא רק בתחום הדידקטי רבנים מרסנים את עצמם. גם כשהם ניגשים לכתוב על אהבה, התיאור נעשה בדרך מעודנת ונקייה יותר מספרים אחרים. הרב סבתו כמעט לא עסק בנושא בספריו, וניתן לומר שהרב שפרץ את הדרך בתחום זה הוא הרב אריאל –
שתיאר בספרו את הרגשות שחש אברהם, גיבור ספרו ובייניש בשיעור א', אל מרים, ידידתו מבני עקיבא, ואת מערכת היחסים ביניהם. "אמרו עליי שאני פורע מוסר, שיש בספר פריצת גדר מבחינת צניעות", נזכר הרב אריאל ומוסיף, "זה נראה לי כל כך מגוחך". הקטעים אכן נקיים לחלוטין, אך בהחלט ניתן לומר שהרב אריאל אִפשר לרבנים הבאים אחריו לכתוב גם הם על אהבה – וכמעט כולם עשו כן. "אני מנסה בנקודה הזו ללכת לאור מה שהרב קוק כתב בהקדמה שלו לשיר השירים", מסביר הרב אנגלמן, "מצד אחד הוא כותב שספרות שלא תתעסק באהבה היא לא ספרות. מצד שני הוא כותב שכשאתה ניגש לכתוב אהבה, צריך לכתוב אותה בעדינות שלה, בדיוק שלה, לא לכתוב משהו שיגרום לקורא לאיזה שלהוב יצרים, לאקסטזה". גם הרב אבינר חושב שאין בעיה לכלול סיפורי אהבה בספר, כל עוד מקפידים על הדרך שבה הדבר נעשה. "אין שום הבדל בין אוכל שאת מגישה לשולחן ובין ספר שאת מגישה לעיניים. הוא צריך להיות כשר", הוא חורץ.
עמדה זו מזמנת לעיתים קשיים עבור מאמיניה מול העולם החילוני. כך קרה לשיינפלד, לאחר שהתבשר כי הוצאת "ידיעות ספרים" מעוניינת להוציא לאור את ספרו הראשון, "אבדות". "המשפט הראשון שהעורך – שהיה חילוני גמור – אמר לי היה 'או שתשים ליואב (גיבור הספר, נ"ש) כיפה, או שיתחילו לגעת'. הייתי בשוק, לא הבנתי מה הוא רוצה. הוא שאל אותי, 'יואב דתי?', אמרתי לו שלא. אז הוא שאל 'למה הוא לא נוגע בה? שיתחילו לגעת. או שתעשה אותו דתל"ש ויהיה לו קטע מסובך עם זה'. לא הסכמתי להוסיף, וכמה חודשים אחר כך, כשנפגשתי עם העורכת של ספרי מקור ואיתו, שאלתי אותה, 'לא מפריע לך שאין בספר מגע?'. היא השיבה – 'להפך, זה מה שמיוחד בספר הזה, שיש פה קשר זוגי שמתואר מאוד בעדינות'".
גם מנהיים חולקת על דעת העורך של שיינפלד. "לא היה רגע שאמרתי לליאור 'אם אתה לא כותב על איך הם מתנשקים הספר לא מספיק עוצמתי מבחינת תיאורי הרגש שלו'", משתפת מנהיים, "ואם נחזור למאה ה־19, לראשית הרומן המודרני, נוכל לראות עוד דוגמאות לכתיבה כזו. אני לא חושבת שמישהו יכול לבוא בטענות לצ'רלס דיקנס על כך שתיאורי האהבה העזה בספרים שלו הם מוגבלים וחלקיים בגלל שאין שם תיאורים של התעלסות, או לומר לג'יין אוסטן שאף אחד לא מתנשק בספרים שלה, אז לכן אנחנו לא באמת מאמינים שמר דארסי ואליזבת בנט מאוהבים", היא צוחקת. "יש מגוון עצום של דרכים להביע אהבה שהוא לצד, מעבר, מאחורי, מעל – איפה שלא נמקם אותם במרחב הגיאוגרפי – לאהבה הפיזית".
ולא רק עם כתיבה נקייה נאלצים להתמודד הרבנים, אלא גם עם צידה השני – הקריאה. הדעה הרווחת היא שכדי לכתוב היטב צריך לקרוא כמה שיותר, וספרי מופת רבים אינם נאמנים בדיוק לערכי הצניעות. כששאלתי את הרב אריאל האם כדי להשתפר בכתיבה יש הצדקה שרבנים יקראו ספרות מופת כמו החטא ועונשו, הוא צחק.
"רחמנא ליצלן. הלוואי שהיינו חוטאים ב'החטא ועונשו'. בתור ילדים התרבות הכללית הייתה פתוחה לפנינו, וספרות קלאסית ודאי וודאי. אנחנו לא זרים לזה. בתור משפחה פשוטה, אבא שלי היה לוקח אותנו פעם בכמה שבתות למוזיאון בצלאל, לימים מוזיאון ישראל, והיו שם ציורים קלאסיים ומודרניים. אנחנו גדלנו על זה שהם חלק מהחיים שלנו, שזו תרבות שלנו ולא של אחרים. ואז, כשהציגו שם פעם תמונה של ואן־גוך, זה היה שלנו, לא ראינו בזה איזה משהו זר", הוא אומר ומוסיף בחיוך: "גם את חוסר העניין שלי בציור מודרני ספגתי שם".
לעומתו, הרב סבתו חושב שיש מספיק מקורות השראה בבית. "גם מדרשי חז"ל, פיוטי תפילה, ריה"ל, אבן גבירול, הרמב"ם, הרמח"ל והחיד"א הם ספרי מופת מעוררי השראה", הוא טוען. להגנתו נחלצת מנהיים, שאף על פי שהיא תומכת בקריאה מרובה בטרם הכתיבה, היא מצדיקה גם את הצד השני. "אני חושבת שאת הביקורת הזו משמיעים לפעמים אנשים שלא קראו את הטקסטים שהרבנים כן קראו. אני נגד הגבלה של קריאה, אבל אני חושבת שאם מישהו בוחר באופן מודע לוותר על האתגרים האלה אבל לא מוותר באופן כללי, וחושף את עצמו לעולמות טקסטואליים אחרים באופן מאוד־מאוד אינטנסיבי, זה יכול להעניק ליצירה שלו עומקים שאנשים אחרים לא מגיעים אליהם".
אור בקצה המנהרה
לאחר שהרב החליט כי כתיבה היא פעילות ראויה, ופינה לכך זמן בין שיעור לדרשה, נותרה סוגיה אחת חשובה – ההוצאה.
הרב אריאל כאמור הוציא את ספרו בהוצאת ספריית בית־אל – הוצאה קטנה יחסית, שמצטיינת בעיקר בהוצאת ספרי עיון תורניים, אך תפוצתה לעומת ההוצאות החילוניות מוגבלת. "אחרי שיונדב לחץ עליי, חיפשתי את הדרך להוציא את הספר הכי מהר לפני שאתחרט, והוצאתי אותו דרך ספריית בית־אל, שבה הוצאתי את ספרי העיון שלי", הוא מסביר את הבחירה.
הרב אנגלמן, שגם הוציא את ספרו הראשון, "שקופים", דרך הוצאת ספריית בית־אל ולאחר מכן עבר לכנרת זמורה דביר, מודע לאתגר. "אני שמח מאוד שיש הוצאות ספרים כמו ספריית בית־אל ו'דברי שיר', שהן איזשהו כר גידול, מקום שמתוכו יכולים לצמוח כותבים גם מתוך העולם הדתי. זה לא פשוט להכשיר את הדרך. אני גם מודה להן על החלק שלהן בהתפתחות שלי.
"את הרומנים הארוכים יותר הוצאתי בכנרת זמורה דביר, מתוך איזו תחושה שזו הוצאה מאוד ותיקה עם מנגנון גדול מאוד ומקצועי מאוד. ובאמת עבודת העריכה שם הייתה תובענית במיוחד. בספר הראשון העריכה ארכה חצי שנה, ובספר השני – שנה שלמה. זה דרש ממני לחדד ולהעמיק, ואני שמח בפירות שיצאו משם, זה פרי של עבודת עריכה משמעותית. באופן טבעי להוצאות גדולות יש המון כוח, ואני מעריך מאוד את המאמצים שעושות ההוצאות הקטנות, המגזריות, כי הן מתמודדות בתנאים באמת לא פשוטים".
ההוצאות, לדעתו של הרב אנגלמן, הן רק חלק מסיפור הרבה יותר רחב של התמקצעות במגזר. "את 'שקופים' הוצאתי כי רציתי לכתוב ולהוציא ספר, ואת שני הספרים האחרים הוצאתי אחרי שלמדתי בסדנאות כתיבה. אין מה לעשות, הכלים האלו מפתחים אותך ובונים אותך ומסייעים לך, ואני חושב שלעולם החילוני – שכותב יותר שנים ושיש בו הרבה יותר כותבים, לפחות לעת עתה – יש יותר ניסיון, יותר כלים ויותר מקצועיות באיך כותבים".
מנהיים מעלה נקודה נוספת: "לפני שניגשים להוצאה, צריך לבדוק עד כמה הסופר או הסופרת מסוגלים בכתיבה שלהם לפרוץ את הגבולות של הקהילה. אם תגישי למו"ל שעובד עם הציבור הרחב ספר בנושא דתי, בשפה שכולה כרוכה ומקופלת בתוך העולם הדתי – גם מבחינה פואטית, גם מבחינה עלילתית וגם מבחינת עיצוב הדמויות – הוא יגיד סבבה, זה ספר מדהים, אבל הקהל הרחב יתקשה לרדת לסוף דעתך".
"המשפט הראשון שהעורך אמר לי הוא 'או שתשים לגיבור הספר כיפה, או שיתחילו לגעת'. כשנפגשתי עם עורכת ספרי המקור שאלתי אותה, 'לא מפריע לך שאין בספר מגע?'.היא השיבה – 'להפך, זה מה שמיוחד פה, שיש קשר זוגי שמתואר מאוד בעדינות'"
קפלון, ששימש לקטור עבור רוב ההוצאות הישראליות הגדולות – ביניהן עם עובד, שוקן, וידיעות ספרים – חושב שעל הרבנים לעשות מאמץ ולא להסתפק בהוצאות הדתיות הקטנות. "אם אדם ממען את הספר לציבור הרחב, לא לציבור של המגזר של עצמו, אז ברור שכדאי לו להוציא באחת מההוצאות המוסדיות הגדולות בארץ. שם כתב היד יעמוד למבחן מאוד קשוח – המבחן של קומוניקטיביות, ועד כמה זה באמת מעניין. הם עולים על הכול, הם מבינים הכול, הם קוראים מאות כתבי יד כל הזמן.
"בעיניי זה דבר חשוב במיוחד. חשוב להתערות ולא לקבל את המידור של חוגים מסוימים. תקפוץ למים, אדוני הרב, תהיה גבר, תכתוב את כתב היד שלך, תשלח אותו למו"לים של הוצאות גדולות. אם יש לך משהו להגיד אז הוא אמור להיות אמת.אם זו אמת, אז זו אמת לכולם".
לסיום הכתבה, מבקש הרב אריאל להעביר מסר לפרח הרבנות הצעיר, שנקרע בין אהבתו לגמרא לבין אהבתו לכתיבה. "מי ששלחו אותו מהשמיים לעולם עם כישרון כתיבה – שיביע את התורה בשפה הזו, במכשיר הזה. ואם הוא לא יעשה את זה, זה יהיה החטא הכי גדול שלו. זה יהיה ביטול התורה הכי אמיתי שיהיה לבן אדם זה. אם במקום לכתוב את הספר שנובע ממעיין ליבו ישר החוצה, שופע, הוא יחשוב שזה אסור ושהוא מוכרח ללמוד עוד סעיף בשולחן ערוך – בשבילו לימוד הסעיף הזה יהיה העבירה הכי חמורה שהוא יכול לעשות".
