כשפיני ורננה בן־מרדכי הלוי הגיעו לראשונה עם ארבעת ילדיהם לבניין הקהילה היהודית במונטָריי שבמקסיקו, האב, פיני – שכבר ביקר במקום – הסביר להם את נוהלי האבטחה: צריך להיכנס לדלת אחת שהשומרת פותחת, משם עוברים לחדר ביניים, סוגרים את הדלת החיצונית, ורק אז אפשר לפתוח את הדלת השנייה. כאשר בני הזוג שאלו את הילדים מאיפה הנוהל הזה מוכר להם, הם ענו במקהלה: "מהספארי".
נוהל הדלתות מוכר היטב בקהילות יהודיות רבות בעולם, אבל זר מאוד לחיים הנוחים שניהלה משפחת בן־מרדכי־הלוי באפרת שבגוש עציון, לפני שפיני נענה להצעה לשמש רב הקהילה של מונטריי. ובכל זאת, הם בחרו בהרפתקה. וכך, באוגוסט האחרון עלו פיני (44) ורננה (44), במאית תיאטרון, עם ילדיהם תקווה עדינה (10) שלמה (8) מרים ברכה (6) וחיים (4) לטיסה בת 25 שעות (כולל קונקשן), בדרך לחיים החדשים שלהם בצפון מקסיקו.
משפחת בן־מרדכי הלוי מככבת בסדרה התיעודית החדשה "רילוקיישן" (ימי שלישי, 21:00 ב"כאן"), שמלווה משפחות בדרך להגשמת החלום הישראלי: חיים בארץ חדשה. זוהי סדרה דוקומנטרית בת שישה פרקים, שעוקבת אחרי שלוש משפחות ישראליות שעוברות למדינה אחרת לצורכי עבודה. הסדרה מתעדת את הקשיים, את החוויות ואת השאלות שמלווים את המעבר המשפחתי לארץ זרה.
שכונות אסורות
מונטריי היא העיר השלישית בגודלה במקסיקו. היא נחשבת לעיר עשירה יחסית, אבל היא גם בירת מחוז נואבו ליאון – המחוז עם אחוזי הרצח הגבוהים ביותר במקסיקו. בשנים האחרונות המצב השתפר, אבל האזור עדיין נחשב למסוכן. הקהילה היהודית במונטריי מסוגרת ומוגנת בעזרת שומרים, גדרות ומצלמות אבטחה. ילדים לא הולכים בה לבד ברחוב, ואסור להשאיר לרגע בית פתוח או רכב לא נעול. יש גם שכונות שאליהן הכניסה אסורה.
"כרווק, הייתי בשליחות בכמה מדינות בעולם, אבל היא הייתה פחות פורמלית", מספר פיני. אחרי השירות הצבאי שלו הוא היה שליח של "תורה מציון" באורוגוואי. שם למד קצת ספרדית שסייעה לו להתקבל לשליחות במונטריי.
לפני מספר שנים עברה המשפחה מטירת־צבי לאפרת, בעקבות החלום של פיני להיות שליח בחו"ל – והפעם עם המשפחה. "מאז שהתחתנו זה היה החלום שלי", הוא מספר, "חיפשנו וגילינו את מכון שטראוס עמיאל ברן עמיאל, וראש המכון, הרב אליהו בירנבוים, הציע לי להשתלב בתוכנית שכוללת הסמכה לרבנות חו"ל. נדלקתי על הרעיון. אין לי שום עניין להיות רב בארץ, זה היה נטו כדי לאפשר לי להיות רב בתפוצות".
רננה גדלה בכפר־סבא. היא עוסקת בפסיכודרמה, ועובדת כבמאית תיאטרון ויוצרת. "הרבה שנים ניסו לשדך בינינו", היא מספרת, "בן דוד שלי הוא חבר טוב של פיני. לפני 11 שנה פיני היה בשליחות בשטרסבורג, צרפת, ואשתו של הבן דוד החליטה פשוט לתת לו את המספר שלי ואמרה לו להתקשר. היינו בקשר, והוא קפץ לביקור ביום העצמאות. בשבועות טסתי אליו וחזרתי עם טבעת. אחרי חודש פיני חזר לארץ, והחלטנו להפתיע את המשפחה.
"הזמנו את המשפחות שלנו להיכרות, מעין 'וורט' שלפני אירוסין, ביום שישי בבוקר, ואמרנו להם 'אנחנו רוצים להתחתן'. פיני אמר להם שהרב שלמה קרליבך היה אומר שזוג שמחליט להתחתן צריך לעשות זאת מהר, בעוד מלאכי השרת פותחים את שערי השמיים. ואז הודענו להם: 'אנחנו מתחתנים היום'. הוצאנו את החופה המשפחתית, דוד שלי הוא רב והיה בסוד העניינים, כך שהוא סידר מראש את העניינים הרבניים. וכך התחתנו רק עם משפחה וכמה חברים קרובים – הרי בכל זאת היינו צריכים עדים".
איך הם הגיבו?
רננה: "הם התעלפו, אבל הם מכירים אותנו אז בעיקר שמחו".
ההחלטה לתמוך בבעלה בהרפתקה שחלם עליה אינה מובנת מאליה. לרננה היה עסק פעיל בארץ. "למדתי תיאטרון, הייתה לי הצגת יחיד, כתבתי והפקתי. למדתי גם פסיכודרמה, טיפלתי וייעצתי, וגם עבדתי עם צוותי חינוך. היו לי חיים מלאים בעסק שלי".
רגע לפני המעבר למקסיקו, החליטה להרים הפקה מושקעת עם בני נוער מגוש עציון בנושא השואה, שזכתה להצלחה מסחררת. באחד הרגעים המרגשים בסדרה, נפרדת רננה מהילדים שאיתם עבדה. "עברתי איתם דברים מדהימים. חלמנו ביחד, והם הגשימו לי את החלום שלי.בשנה האחרונה שלנו באפרת העסק שלי התייצב סוף־סוף. ממש לא התאים לי לעזוב את העשייה שלי בארץ ולטוס לשליחות. הייתי בשליחויות בצעירותי והרגשתי שאני כבר מבוגרת מדי. אבל פיני כל הזמן רצה שניסע. היו כמה פעמים שהיינו כבר כמעט על המטוס, ולשמחתי זה לא יצא", היא צוחקת, "יכולתי להמשיך בשלי".
ובכל זאת ויתרת על כל כך הרבה כדי להגשים לבעלך חלום.
"שנינו יודעים שזה חתיכת דבר, ואני משתמשת בזה כקלף בכל ויכוח שלנו. באתי לפה באמת בגלל פיני, אבל היום אני כבר אומרת שזה בזכות פיני. חששתי בעיקר מהחזרה לארץ, איך אני אקים מחדש עסק לקראת גיל חמישים? אף אחד הרי לא מחכה לי".
יידישקייט בגנים
בשנתיים שקדמו לשליחות עברו בני הזוג הכשרה במכון: "חשבתי שאני סתם לומדת, לא הייתי בטוחה שבאמת נצא בסוף לשליחות, ואז קיבלנו הצעה לטוס למונטָריי מקסיקו. אחרי פסח פיני נסע, וכשהוא חזר הוא אמר לי 'ניסיתי למצוא סיבות לא לטוס לשם – אבל זו הקהילה שהכי מתאימה לנו'.
"הכי ריתק אותי שהקהילה כאן היא חילונית. שיש מעט מאוד אנשים שאפשר להגדיר אותם שומרי שבת או כשרות. אין הרבה משפחות שאנחנו יכולים להתארח אצלן למשל. מאידך, מאוד חשוב להם שהצביון הקהילתי יהיה דתי. יש מניין שלוש פעמים ביום, וזה לא פשוט – נאבקים על זה. יש חנות של מוצרים כשרים למרות שרובם לא אוכלים כשר בבית. הציבוריות הקהילתית היא דתית, ההתאהבות הראשונה שלי הייתה בזה".
פיני: "יש להם יידישקייט בגנים שלהם. חשוב להם מאוד למשל לעשות יארצייט, יזכור, לבני ובנות המשפחה שנפטרו. כל יום אפשר לפגוש בבית הכנסת משפחות שלא הגיעו לשם עד כה בהמוניהן, שבאו כי יש להן יארצייט".
מדובר בקהילה קטנה מאוד, 300 אנשים בלבד.
רננה: "זו קהילה מאוד קטנה ואין בדיוק הגירה חיובית אליה, למעט אותנו כמובן. אבל זו גם קהילה מקסימה וחמה, שקלטה אותנו מיד".
בסדרה את מסבירה שפיני יהיה רב קהילה ואומרת "ואני אהיה אשתו". לא רעבעצן, לא רבנית.
"התפקיד הזה שם אותי בנקודה מאוד לא נוחה. אבל ברגע שהבנתי שזו קהילה שהיא בתכלס חילונית, שהתפקיד שלי לא אמור להיות הלכתי, אלא רוחני ולאומי – אמרתי: יש לי מה לתת. אם צריך שאחבר מישהו לזהות היהודית ולשורשים – אז בשמחה".
הפנייה ממפיקי הסדרה "רילוקיישן", צביקה בינדר ואיילת אפרתי, הגיעה אליהם תוך כדי ההכנה לשליחות. "חשבתי שפיני לא יסכים, שידלתי אותו", מודה רננה, "היה לי חשוב להראות תקווה לזוגות שהם ב'דד־אנד' כמו שאנחנו היינו".
מה זאת אומרת דד־אנד?
"היינו במקום ללא מוצא. פיני הרגיש שהדרך היחידה שלו לממש את הייעוד שלו בעולם היא להיות שליח. אני ידעתי שאני מוכרחה להישאר בארץ ולהמשיך במה שאני עושה. אצלי היה פחד קיומי ומהותי. זה או אני או אתה. או שמישהו מוותר על עצמו או שאנחנו מתפרקים. אין משהו רך יותר. אבל קרה לנו נס, כי הצלחנו להסתכל על זה אחרת. הייתי אז בתוך ההתרגשות מהנס, אז לא היה אכפת לי כל החשיפה הזו. זה יכול לתת משהו לאנשים".
פיני מודה שרעיון החשיפה היה לו קשה בתחילה: "אני לא אוהב להיחשף, גם לא בראיונות בעיתון. אני אוהב לקרוא על אנשים אחרים – לא על עצמי".
ואיך הילדים שלכם הגיבו כששמעו על הצילומים?
רננה: "בהתחלה הילדים לא כל כך הבינו, אבל הם התרגשו מזה. הם שאלו 'יראו אותנו בטלוויזיה?' והתבאסו מזה שברגעי התהילה שלהם הם כבר לא יהיו בארץ. במקביל, הצלמים והצוות עצמו נהיו חברים שלנו. לא הרגשנו שיש זר בבית שמתעד אותנו. הם היו איתנו. כשהם נסעו הם היו חסרים. הילדים ביקשו כל הזמן לראות תמונות שלהם".
הצוות הצטרף אליהם כשהמריאו לשליחות, ואחר כך הגיע לבקר אותם פעמיים נוספות. פיני: "הם היו מקסימים. תחשוב, היינו עם ארבעה ילדים, עשר מזוודות ועוד תיקי יד, אני לא יודע איך היינו עושים את זה בלי העזרה שלהם. זה היה פינוק שהם היו איתנו. כל הנחיתה הייתה רכה בזכותם".
מהם הקשיים הכי גדולים שאתם חווים?
רננה: "מבחינתי הקושי הגדול ביותר הוא השפה ותחושת הביטחון כאן במקסיקו. לעבור מלהיות בבית שלך, להגר למדינה ועיר חדשות, עם שפה ותרבות שלא הכרת – זה לא פשוט. הילדים נמצאים פתאום במקום שהם לא מבינים כלום. היו להם מבטים אבודים כאלה. היה לי קשה לראות אותם ככה".
פיני: "גם לי היה קשה לראות את הילדים ב'שוק'. אמנם ידעתי שהקשיים שלהם יחלפו עם הזמן, אבל עדיין היה לי קשה לראות אותם במצב כזה".
במקביל לקשיים שחוו הילדים, העבודה החדשה של פיני התבררה כאינטנסיבית ודומיננטית יותר משציפה. "נשאבתי מאוד למשימות שלי פה במקסיקו. בישראל הייתי מורה וביליתי עם הילדים כל אחר הצהריים. מהרגע שהגענו נשאבתי לעבודות הקהילה, וכאשר מדובר בקהילה קטנה, יש יותר תפקידים לא מאוישים שבסוף אני זה שצריך למלא אותם. את הכול אני עושה בשמחה, אבל זה שינוי רדיקלי ממה שהיה בארץ".
רננה: "שליחים רבים מדברים על כך שהשליחות היא 'זמן משפחתי מדהים'. אנחנו עוד לא שם. גם בימי ראשון, כשיש לכאורה חופש, זה יום שפיני צריך לנהל אזכרות או אירועים קהילתיים נוספים. לצערי אין הרבה חתונות, יש בעיקר לוויות ואזכרות. אבל אני מאמינה שעוד נגיע ליציבות הזו".
משחקים בספרדית
כחלק מההשתלבות בעבודת הקהילה, החלה רננה להעביר שיעור לנשים בנושא התפילה. "מדובר בקהילה עם אנשים אינטלקטואלים, אבל רמת הידע שלהם בעולם היהודי נמוכה מאוד. הם לא נחשפו לתוכן הזה. החלטנו שהשליחות שלנו תביא את הלימוד. בשיעור שאני מעבירה גיליתי שיש נשים מבוגרות שכל חייהן מגיעות לתפילה בערב שבת, ויודעות אותה בעל פה – אבל לא מבינות מילה ממה שהן אומרות. עכשיו בדיוק סיימנו ללמוד את ברכות שמע, ועכשיו הן מבינות את זה. זו תחושת סיפוק מדהימה".
בדצמבר האחרון גילתה רננה שחלתה בסרטן השד. מאז עברה שני ניתוחים, הקרנות וטיפולים כימותרפיים. "אני חושבת לעצמי תמיד מה היה קורה אם היינו בארץ. הרי עבדתי סביב השעון באיזה ארבעים מקומות במקביל, ועד שהייתי הולכת לעשות ממוגרפיה היה לוקח זמן. יש לי מזל שגיליתי את זה כאן, מוקדם מאוד. אנחנו רוצים בעיקר להיכנס לשגרה שאין לנו כרגע בגלל הטיפולים הכימותרפיים".
בקהילה יודעים שחלית?
"זכינו בקהילה מדהימה, ומהרגע הראשון לא התעסקנו בלהסתיר. שיתפנו ושיקפנו. הם מדהימים בצורה שהם עוטפים אותנו. לא לכולם יש מטבח כשר בבית, אז שולחים לנו אוכל מהחנות הכשרה, עוגות ופרחים. בתקופה של ההקרנות כל בוקר מישהי אחרת מהקהילה באה איתי לבית החולים. כשאני אחרי טיפולים וצריכה לנוח, הם מוציאים את הילדים שלנו לימי כיף. יש קבוצת תהלים שמתפללת לרפואתי כל הזמן. אם היינו כאן שלוש שנים הייתי אומרת – הם עוזרים לי אחרי שעזרתי להם. אבל אנחנו כאן בסך הכול כמה חודשים. יש להם לב עצום ונתינה שלא נגמרת".
הקהילה היהודית במונטריי כל־כך קטנה, עד שבית הספר היהודי נאלץ לקבל לשורותיו ילדים שאינם יהודים כדי לשרוד. עם זאת, כל התלמידים בלי יוצא מהכלל לומדים עברית ויהדות. רננה: "מתוך מאה ילדים בבית הספר – כשלושים הם יהודים. זה בית ספר שנחשב טוב מאוד מבחינה אקדמית, לכן תושבים מקומיים רוצים לשלוח אליו את ילדיהם. בית הספר הוא תלת־לשוני: הוא מתנהל בעברית, באנגלית ובספרדית כמובן, אז אנחנו שמחים מאוד שהילדים שלנו יוכלו לרכוש שתי שפות ברמה מאוד גבוהה. מצחיק לראות את כל הילדים, רובם לא יהודים, שרים שירים בעברית כמו 'והיא שעמדה' לקראת פסח. זה חמוד ומעניין, לילדים שלנו זו חוויה פוקחת עיניים".
איך הילדים מסתדרים עם הספרדית?
רננה: "עכשיו יותר טוב. הגדולה לא מוכנה לשתף בידיעות שלה. האחרים כבר מדברים בספרדית תוך כדי משחק. הם בסדר. אחת החוויות הקשות שלהם היא חוסר ההצלחה שהם חווים כאן שוב ושוב. מישהי מהקהילה מגיעה פעם בשבוע לסייע להם עם שיעורי הבית. העניין הוא שהילדים יודעים שלאמא ולאבא לא אכפת איזה ציון הם קיבלו במבחן. אנחנו הרבה יותר אנתרופוסופיים. אבל אמרנו להם שיש להם הזדמנות ללמוד כאן שתי שפות ברמה גבוהה ושזה יכול לסייע להם מאוד בחיים".
מתי חוזרים לארץ?
רננה: "החוזה הוא לשנתיים, ואז שני הצדדים צריכים לקבל החלטה. מבחינתנו זה דרמטי, כי אם נישאר עוד – בת המצווה של הגדולה תהיה כאן ולא בארץ. שזה בסדר, אבל זו החלטה שצריכה להתקבל. הרי אין כאן נערים ונערות דתיים. זה מאתגר יותר. נראה. יש הרבה רווחים שאנחנו מקבלים כאן. למשל העובדה שהילדים שלנו לומדים להגיד 'לא'. הם יודעים שלא כל דבר הם יכולים לאכול או לעשות. הם לומדים בעיקר להכיר את עצמם".
רננה ופיני הספיקו כבר לצפות בפרקי הסדרה ששודרו, והם מביעים הזדהות עם שני הזוגות האחרים. "בסדרה ישנם ויולט וערן, שהם במקום שאני פחדתי שאהיה, ב'דד אנד' שבו אחד צריך לוותר על הקריירה", מספרת רננה.
ויולט וערן דיצ'נקו־בראשי הם זוג שעובר טלטלה בעקבות מינויה של ויולט לסגנית שגריר ישראל בבולגריה. ערן הוא בעל חברת בנייה מצליחה בישראל, ובני הזוג מחליטים להתגורר בנפרד בזמן השליחות. "אני מתכווצת כשאני רואה קטעים שלהם", מודה רננה, "אני יודעת איפה ערן נמצא. לוותר על חלום שלו בשביל חלום שלה או לוותר על חיי משפחה נורמליים. זה נורא קשה. אני כל הזמן עם דמעות בעיניים כשאני רואה קטעים שלהם".
אילו טיפים היית נותנת למי שעומד לבצע רילוקיישן?
"הייתי רוצה להגיד 'תלמדו על המקום, תדעו איזה בגדים להביא'. אבל מה שבאמת חשוב זה לפתוח את הלב ולשחרר. אני לא במקום שהכול הסתדר לי – אני לא שם, אבל אני יודעת שזה בקרוב יסתדר. פיני אמר לי: 'תבקשי עזרה'. הרי לא ידעתי איך ללכת לסופר. זה היה טיפ מעולה. זה מחבר אותם, את אנשי ונשות הקהילה, אליי. זה בשבילי לימוד גדול, כי אני המחליטה והיודעת בדרך כלל".
היה שלב שחשבת לחזור לארץ?
"היה שלב אחד שבו לא ידענו מה יהיה עם הביטוח הרפואי. הרי טיפולים רפואיים עולים כאן הון תועפות, ובארץ הכול ציבורי. אבל זה היה רגעי ונקודתי כי הביטוח הסתדר. אני שמחה שאני פה, אני יודעת שזה הדבר הנכון עבורנו".
