קשה לדעת אם בשנת 1900 האמין ל' פרנק באום – סופר ילדים בלתי מוכר משיקגו ומי שהיה בעברו עיתונאי עצמאי, שחקן כושל ומגדל עופות – שהספר שהוא עמל על כתיבתו, "הקוסם מארץ עוץ", יהפוך תוך זמן קצר לאחת הקלאסיקות האהובות ביותר בכל הזמנים. ספק אם דמיין שההצלחה של הספר בחייו תהיה כאין וכאפס לעומת ההצלחה של הספר אחרי מותו, לפני מאה שנים בדיוק. שביל האבנים הצהובות חוצה כיום את הגלובוס כולו, ועליו צועדים דורותי, איש הפח, הדחליל, האריה והכלב טוטו, כשהם עושים את דרכם לעיר האזמרגד וסוחפים אחריהם דורות על גבי דורות של ילדים ומבוגרים.
"סיפור החיים של באום מרתק, פרק של ממש בהיסטוריה האמריקנית", אומרת גילי בר־הלל, מתרגמת סדרת ספרי עוץ לעברית ומייסדת הוצאת הספרים "עוץ". אך באום הפריד בין יצירתו לבין חייו הסוערים, מלאי ההצלחות והכישלונות, שהיו בהם גם צדדים אפלים. כיצד הובילו החיים האלה ליצירת אחד מספרי הילדים הפופולריים בהיסטוריה?
השלד הכי כואב
מדי שנה, בימים אלה של תחילת יוני, מתקיים פסטיבל גדוש אירועים בסימן הקוסם מארץ עוץ בצ'יטננגו, כפר קטן במדינת ניו־יורק. חובבי היצירה מוזמנים לבקר גם במוזיאון עוץ שבמרכז הכפר, או לדלג על שביל האבנים הצהובות שנבנה בו. בכפר הזה נולד בשנת 1856 ליימן פרנק באום: הוא נקרא ליימן על שם דודו, אך העדיף תמיד להיקרא בשמו השני. עדויות מאותה תקופה מתארות את פרנק הצעיר כילד חולמני, ובשלב מסוים הוריו מחליטים לשלוח אותו לפנימייה צבאית, בתקווה ששם יתבגר הבן ויהפוך לבחור צעיר ואחראי. זה לא הצליח: כעבור שנתיים נשר באום מהפנימייה וחזר הביתה.
כשאביו קנה לו מכונת דפוס זולה, החל באום להדפיס עיתון חובבנים יחד עם אחיו הצעיר. את ספרו הראשון, מדריך לאספני בולים, הוא פרסם בגיל 17. במקביל החל באום לגדל עופות, ובשלב מסוים גם ערך כתב־עת שעסק בעופות וכתב ספר בנושא, אך התשוקה האמיתית שלו הייתה התיאטרון. הוא עבר לניו־יורק ב־1880 והתחיל ללמוד משחק, הצליח לקבל משרה קטנה בלהקת שחקנים נודדת ושכנע את אביו האמיד להקים לו תיאטרון בעיירה ריצ'בורג שבמדינת ניו־יורק. התיאטרון לא האריך ימים. ארבעה חודשים אחרי שנפתח, נשרף המקום ולא נותר ממנו דבר. באותה תקופה הוא פוגש את מוד גייג', צעירה בת עשרים, והשניים נישאים. זה לא היה צעד מובן מאליו: אמה של מוד, לוחמת בולטת למען זכויות נשים, התנגדה למערכת היחסים. "כשמוד בחרה להתחתן עם באום, אמא שלה, שהייתה סופרג'יסטית, התאכזבה", אומרת בר־הלל, "זו הייתה זוגיות למופת. מוד היא זו שהצילה את באום. הוא היה מפזר כספים בלי חשבון אם היא לא הייתה מחזיקה חזק את המושכות ועוצרת אותו. באום עצמו הבין את זה, ובשלב מסוים הוא העביר את הזכויות על הספרים על שמה".
כשנולד בנם הבכור פרש באום מהתיאטרון והשתלב בעסקי הנפט של המשפחה, אך זמן קצר אחר כך הם עברו לדרום דקוטה, בעקבות משפחתה של מוד. "זה היה בית קטן בערבה", אומרת בר־הלל, "מדובר במערב הפרוע, באמצע שום מקום, עם חוואים קשי־יום שמנסים לגרד משהו מהאדמה בשנים ארוכות של בצורת. באום מקים חנות כול־בו שמוכרת בעיקר בהקפה, וכך הוא מוצא את עצמו בהפסדים". כשחנות הכול־בו נסגרת מתחיל באום לערוך עיתון שבועי מקומי, שבו הוא משמש כעורך, ככתב, כבעלים וכמדפיס – עיתון של איש אחד. המתיחות הפוליטית בדרום דקוטה באותה תקופה מחלחלת גם לעיתון שלו. בסוף המאה ה־19 קמה תנועה חברתית־דתית אינדיאנית בשם "רקדני הרוחות", שביקשה להעלות מן המתים את רוחות הלוחמים האינדיאנים שמתו, כדי שירדפו את המתיישבים האמריקנים. המתיחות בין האמריקנים הילידים לבין המתיישבים הלבנים מחריפה, ובשלב מסוים כותב באום מאמר מערכת, ובו הוא קורא לטבח באינדיאנים – "רצח עם שכזה הוא ערובה לביטחוננו", כתב, ואף חזר על הדברים במאמר נוסף כמה חודשים אחר כך.
"את האמירות האלה זוכרים לו עד היום", אומרת בר־הלל, "האמריקנים הילידים לעולם לא יסלחו לו על זה. באום לא היה פעיל למען טבח האינדיאנים, האופציה של הטבח כבר עמדה באוויר בכל מקרה, והוא כתב משהו בסגנון: 'יאללה, שיטבחו בהם'. מכיוון שזה מה שקרה בסופו של דבר, אני חוששת שלעולם לא ישכחו לו את זה. אני לא יכולה להגן עליו, הוא כתב דברים קשים מאוד, אבל הוא כתב אותם בעיתון שאני לא בטוחה אם היו אפילו מאתיים אנשים שקראו אותו. מה שבטוח הוא שאלמלא 'הקוסם מארץ עוץ', בכלל לא היינו יודעים על המאמר הזה, שכתב אדם אלמוני, במקום לא חשוב ובעיתון לא חשוב. אין ספק שזה השלד הכי כואב בארון של באום".
הכישלון בדרום דקוטה הוביל את באום ואת משפחתו לשיקגו, שם הוא פתח פרק חדש בחייו והפך לסופר. "הוא מוצא לו חוג חברים, כולם אנשים יצירתיים, והם כותבים מוזיקה ביחד ועושים הצגות ביתיות", מספרת בר־הלל, "אחד מאותם אנשים הוא ויליאם דנסלו, שלימים היה המאייר של 'הקוסם מארץ עוץ'. באום מתחיל לכתוב ספרי חלטורות – ספר אל"ף־בי"ת של חיל הים ושל הצבא, דברים שהם לא משאת נפשו של אף סופר. אבל אז הוא מתחיל להוציא ספרים מתוחכמים יותר, כמו ספר של שירי 'אמא אווזה' בפרוזה, ובהמשך גם של 'אבא אווז', דמות שהוא המציא. הספרים זוכים להצלחה, ואז באום ודנסלו חושבים יחד על 'הקוסם מארץ עוץ' –
יצירה שמלכתחילה הייתה שיתופית. זה לא שבאום כתב ספר ואחר כך דנסלו הוסיף ציורים לקישוט. הם עבדו יחד לכל אורך הדרך, האיורים התפתחו ביחד עם הטקסט, והם חלקו את זכויות היוצרים על הספר".
אלים אמריקניים
ב־17 במאי 1900 ראה אור העותק הראשון של "הקוסם מארץ עוץ", רומן לילדים המספר על ילדה אמריקנית בשם דורותי, שגרה אצל דודה ודודתה, הנרי ואם, עם כלבה טוטו. סופת ציקלון מובילה את דורותי ואת טוטו לארץ עוץ; כדי לחזור הביתה צריכה דורותי לצעוד על שביל האבנים הצהובות לעבר עיר האזמרגד, ושם לבקש את עזרתו של הקוסם מארץ עוץ. יחד איתה צועדים דחליל, איש פח ואריה שהיא פוגשת בדרך, שגם הם זקוקים לחסדיו של הקוסם.
רבים ניסו לטעון שבאום ביקש לכתוב אלגוריה פוליטית וקישרו, לדוגמה, את חיפושיה של דורותי אחר הבית למצבה המעורער של החברה האמריקנית באותן שנים. אך הכוונות של באום היו ככל הנראה תמימות בהרבה, כך גם מקורות ההשראה שלו: השם דורותי, למשל, הוא שמה של קרובת משפחה של אשתו, תינוקת שמתה בלידתה. השם OZ נוצר, לפי עדותו של באום עצמו, לאחר שראה בחדר העבודה שלו תווית על ארון של תיקיות, ובו מסמכים באותיות O־Z. "ההשראה העיקרית לספר היא השנים שעשה באום בדרום דקוטה", אומרת בר־הלל, "הוא חווה בעצמו את המציאות של חוואים קשי יום בשממה ובבצורת – המציאות של תחילת הספר – ומעתיק אותה לקנזס. גם היצורים שדורותי פוגשת בעוץ הם חלק מהסביבה של באום. הדחליל לקוח מעולם היומיום החקלאי ולא מדובר בדמות שנמצאת בסיפורי האחים גרים. אנחנו יודעים שגם הדמות של איש הפח הייתה מוכרת לבאום – היו בסביבתו פחחים שכדי לפרסם את העסק היו בונים דמות של איש פח ומעמידים אותה בפתח הסדנה שלהם. כלומר, באום לקח בובות וחפצי יומיום אמריקניים והכניס אותם לאגדה שלו".
"השם דורותי הוא שמה של קרובת משפחה של אשתו של באום, תינוקת שמתה בלידתה. השם OZ נוצר, לפי עדותו של באום עצמו, לאחר שראה בחדר העבודה שלו תווית על ארון של תיקיות, ובו מסמכים באותיות Z־O"
בשנה שבה יצא, מכר הספר 90 אלף עותקים, והפך לספר הנמכר ביותר בעונת חג המולד. גם המבקרים יצאו מגדרם: "'הקוסם מארץ עוץ' נרקם בתחכום רב מחומרים יומיומיים", שיבח הניו־יורק טיימס. הספר בלט מיד בצבעוניות שלו. "בתחילת המאה העשרים לא היה בשוק אף ספר אחר שדמה לו", כותב חוקר ספרי עוץ מייקל פטריק הרן, "דנסלו קישט את הספר בכמה מאיוריו המרתקים ביותר והשימוש שעשה בצבע היה לכל הדעות חדשני ופורץ דרך. הקווים העזים והצבעים החלקים והאחידים היו חידוש מרענן לעומת השרטוטים בשחור־לבן שעיטרו את רוב ספרי הילדים". אך לא פחות מהצבעוניות ומהעושר הציורי, מה שהילך קסם על קוראים רבים כל כך היו העלילה והסגנון הישיר. "במבוא הקצרצר בתחילת הספר כותב באום שאת הספר הזה הוא כתב כדי להציע חלופה מודרנית ואמריקנית לסיפורי הפיות האירופיים", אומרת בר־הלל, "ואכן, דורותי היא לא ממש הגיבורה הקלאסית של סיפורי האגדות, שם נמצא בדרך כלל נסיכות או פיות. היא ילדה אמריקנית פשוטה עם שתי רגליים על הקרקע ועם רוח עצמאית, שמפלסת את דרכה בעולם באמצעות שכל ישר, ולא יבלבלו אותה כל הקוסמים והמכשפות. אם היא צריכה לעשות משהו, היא קמה ועושה אותו, ולא מחכה שיצילו אותה ושיגלו לה. זו הרוח האמריקנית. לא סתם הספר זכה להצלחה כבירה מיד כשיצא –
הוא פשוט היה הדבר הנכון בזמן הנכון. ההצלחה אינה מובנת מאליה, משום שהקוסם מארץ עוץ היה חריג במיוחד מבחינת אורכו ויופיו. זה לא ספר כמו 'גוליבר', נניח, שנכתב למבוגרים ואחר כך ילדים אימצו אותו, והוא גם לא ספר חינוכי, מלא מוסר השכל והטפה. באום רצה לכתוב ספר שיהיה מבדר, מעניין וארוך".
דינג דונג, באום מת
ההצלחה הפנומנלית הופכת את באום ודנסלו בן־לילה לעשירים, ואז גם מתחילים החיכוכים ביניהם. העילה הסופית לפירוק היחסים ביניהם – שהניבו, לצד הלהיט 'הקוסם מארץ עוץ', ספרי ילדים נוספים – הייתה ויכוח על מחזמר שבאום ביקש להפיק על בסיס הספר. המחזמר עצמו היה שונה לגמרי מהספר. "באום הוקסם מההזדמנות לחזור שוב לתיאטרון, חלום הילדות שלו", אומרת בר־הלל, "הוא כותב הצגה שלא דומה בכלל לספר או למה שאפשר לחשוב עליו כעיבוד. זה סוג של מופע וודוויל עם שירים שלא קשורים ליצירה המקורית, מלבד העובדה שהכוכבים הם איש הפח והדחליל. הכלב טוטו מוחלף בפרה, ויש עלילה שלמה על משוררת ועל המלך המודח של עוץ. אלה היו המוסכמות של התיאטרון באותם ימים, זה מה שאנשים שחיפשו, וההצגה הצליחה מאוד, בלי שום קשר לספר".
דנסלו מונה להיות מעצב התלבושות של ההצגה, וקיבל נתח קטן יותר מן ההכנסות מזה של באום, אף שהיה שותפו המלא בספר המקורי. דנסלו תבע את חלקו, והשניים הגיעו להסדר, אך בכך תמה החברות שלהם והם פנו כל אחד לדרכו: דנסלו התחתן עם אלמנה עשירה, רכש אי קרוב לחופי ברמודה וקרא לו "דנסלו" על שמו, ואת עצמו הכתיר כמלך דנסלו הראשון. הוא התמכר לאלכוהול, חלה בדלקת ריאות ומת ב־1915.
באום, לעומתו, המשיך לכתוב ספרי עוץ בקצב מסחרר – 14 ספרים בסך הכול ראו אור בסדרה. "כל הספרים הצליחו מאוד", אומרת בר־הלל, שסיימה לאחרונה לתרגם את הספר השביעי בסדרה, "הם לא הצליחו כמו הספר הראשון, אבל הם זכו לאהדה, קראו אותם ואהבו אותם. הם מצחיקים ופרועים ומבולגנים, ויש בהם טובים יותר וטובים פחות. באום פרסם ספר אחד לשנה, ולמעשה הפך לבית חרושת לספרי ילדים, כשהוא כותב בו־זמנית את סדרת עוץ ועוד סדרות, חלקן בשמות בדויים. בשלב מסוים נמאס לו מעוץ והוא מנסה להתנתק מזה, אבל לא מצליח – הביקוש אדיר, וילדים כותבים לו ומפצירים בו להמשיך. בסופו של דבר הוא עובר עם המשפחה שלו לקליפורניה ונכנס לעולם הקולנוע, מקים אולפן ומצלם כמה סרטים אילמים. הוא לא חי הרבה שנים אחר כך".
ב־5 במאי 1919 לקה באום בשבץ, ומת יום למחרת. שנה אחרי מותו ראה אור הספר האחרון שכתב בסדרה, "גלינדה מארץ עוץ". "במשך 19 שנים, השנים האחרונות לחייו, באום היה פופולרי בצורה בלתי רגילה", אומרת בר־הלל, "היה לו בית יפהפה, הוא גידל בנים לתפארת והייתה לו הרבה נחת מהמשפחה שלו. נכון שהוא לא הצליח להגשים את כל החלומות שלו – הוא לא נהיה שחקן מפורסם, למשל – אבל הוא כן חי את החלום האמריקני".
האחות אליס
עשרים שנה לאחר שמת, עלתה לאקרנים הגרסה הקולנועית המפורסמת של "הקוסם מארץ עוץ" בכיכובה של ג'ודי גרלנד. יותם שווימר, העורך הראשי של הוצאת ספרי הילדים והנוער "טל־מאי" ומייסד כתב העת המקוון לספרות ילדים "הפנקס", משער שלא בכדי הפך דווקא הספר של באום לסרט הוליוודי צבעוני ואהוב כל כך. "כמו עם הרבה מאוד ספרים שהופכים לסרטים, זיהו כאן פוטנציאל לקלאסיקה", אומר שווימר, "בגלל שהסיפור היה כל כך טוב, היה ברור שהוא יכול לעבוד גם במדיום אחר. אין ספק שהסרט חיזק מאוד את מעמדו של הספר, ובהחלט יכול להיות שלא היינו מדברים על 'הקוסם מארץ עוץ' היום אלמלא הסרט. זה אחד הדברים היפים ביותר בתרבות: תחומי אמנות יוצרים דיאלוגים זה עם זה, מחזקים את המעמד הקאנוני של יצירה ומשרישים אותה עמוק יותר. המקרה של 'הקוסם' הוא יוצא דופן, משום שגם ספרים כמו 'נשים קטנות', ספרים של דיקנס או 'אליס בארץ הפלאות' עובדו בשלב מסוים לסרטים, אבל הם עדיין מתקיימים היום בראש ובראשונה כספרים. ואילו כאן, בגלל שהסרט היה כל כך פורץ דרך ואיקוני ולא סתם עוד הדהוד קולנועי, הוא האפיל במידה מסוימת על הספר, אבל גם הקפיץ את המעמד שלו".
בר־הלל מציינת שההצלחה של הסרט השכיחה את ספרי ההמשך של עוץ: מלכתחילה התבסס הסרט רק על המחצית הראשונה של הספר הראשון, ולא כלל מרכיבים משאר ספרי הסדרה. "השאלה מה היה קורה ל'קוסם' אם לא היה סרט היא שאלה קשה, כי זה 'אם' מאוד גדול", היא אומרת, "אני כן יודעת להגיד שבתחילת הסרט יש שקופית שבה כתוב שכבר ארבעים שנה זה הספר האהוב על ילדי ארה"ב. הילדים שהלכו לראות את הסרט בסוף שנות השלושים הלכו עם הורים שגדלו על סדרת הספרים. זה לא שהמפיקים הצמיחו משום מקום סיפור שאף אחד לא הכיר, אלא הם לקחו יצירה מאוד אהובה ועיבדו אותה לסרט. הסרט הנציח את ההצלחה הזו, ואולי אפילו הצליח יותר. ומצד שני, אנחנו יודעים על ספרים שיצאו באותה תקופה ונקראים עד היום, גם בלי שהיה סרט מיתולוגי שהנציח אותם – 'פיטר פן' ראה אור כספר ב־1911, וזוכרים אותו גם בלי שהיה סרט מכונן שנעשה בעקבותיו. ולכן אני מעריכה שגם בלי הסרט, 'הקוסם' היה זוכה למעמד מיוחד".
אחד ממקורות ההשראה של באום היה "אליס בארץ הפלאות" של לואיס קרול, שאמנם ראה אור שלושים וחמש שנה לפני "הקוסם", אבל גם הוא מציג עלילה על ילדה שעוברת לעולם אחר. לפעמים נדמה שיש מין תחרות בין המעריצים של שני הספרים האלה.
"באום אכן לא הסתיר את העובדה שאליס היא מקור השראה עבורו, הוא כותב את זה במפורש. אבל הוא לא כל כך אהב את 'אליס'. הספר היה שכלתני מדי בעיניו, אפילו קר קצת – זה ספר חידות, מלא התחכמויות לוגיות ומתמטיות, ובאום אהב את הסיפור אבל לא את ההתחכמויות. אני חושבת שאלה ספרים שונים מאוד. 'הקוסם' הפך להצלחה עד כדי כך שהוא חדר לתרבות הקולקטיבית, כאילו מדובר במשהו שהיה כאן מאז ומעולם. אנשים מופתעים לפעמים לגלות שאת הסיפור הזה הגה אדם אחד, ושלא מדובר ביסודות שהיו קיימים מאז ומעולם והוא רק אסף אותם. זו הצלחה מסחררת. הוא גם סלל דרך לסוג מסוים של ספרי ילדים – סיפורי פנטזיה של ילדים רגילים שעוברים לעולם קסום".
גם יותם שווימר סבור שההבדלים בין שני הספרים משמעותיים. "אני לא חושב שנכון להשוות את 'אליס בארץ הפלאות' ל'קוסם מארץ עוץ'", הוא אומר, "'אליס' הוא ספר הרבה יותר פילוסופי, מתוחכם מבחינה לשונית, וכל השפה שלו שונה לחלוטין. באום הוא אמריקני, והוא כותב בצורה פשוטה יותר. הצורה שבה הוא מתאר את המסע של דורותי היא כל כך עוצמתית, בדיוק בגלל שהוא מצליח לשלב מסע קונקרטי ביחד עם פנטזיה. אתה מקבל את המעבר של דורותי לארץ עוץ ואת כל מה שקורה שם, ונסחף לתוך זה, גם כשמופיעים קופים ודחלילים. אתה עצמך בתוך ארץ עוץ".
יותם שוימר: "אין ספק שהסרט חיזק מאוד את מעמדו של הספר, ובהחלט יכול להיות שלא היינו מדברים על הקוסם מארץ עוץ היום אלמלא הסרט. זה אחד הדברים היפים ביותר בתרבות: תחומי אמנות יוצרים דיאלוגים זה עם זה, מחזקים את המעמד הקאנוני של יצירה ומשרישים אותה עמוק יותר"
אהבה גורפת
גם אחרי סדרת הספרים, הסרט, מחזות הזמר, הבובות והמוזיאונים – ואפילו משחק המונופול של הקוסם מארץ עוץ שיצא לפני כמה שנים – קוראים צעירים שנחשפים לספר בפעם הראשונה, עדיין מוקסמים ממנו. "אני מנחה מפגשי קריאה עם ילדים בבית ספר יסודי, ונתתי להם לקרוא את הקוסם מארץ עוץ", מספר שווימר, "מדובר באחד הספרים הבודדים שכל הילדים אהבו באופן גורף. היו להם הערות – חלקם אמרו שהספר ארוך מדי, שיש קטעים שאפשר היה לוותר עליהם או שלא היו אמינים מספיק, אבל החוויה של קריאת הספר הייתה מוצלחת במיוחד. ילדים שמגיעים אל הספר היום נהנים ממנו מאוד, פשוט מכיוון שיש בו הרפתקה טובה כל כך. בעולם שבו הספרות לכל הגילים נהייתה מאוד מלאכותית, עם קצב מסחרר ועם עלילה שצריכה להיות אלימה ודיסטופית, יש משהו פשוט, יפה וקלאסי באופן שבו באום מספר את ההרפתקה ופורש אותה. האג'נדה שלו היא בידורית, וזה מורגש. הוא רוצה שהילדים ייהנו מהקריאה, לא שהם ייבהלו או יתחנכו או ייחשפו למציאות חברתית נוקבת. בראש ובראשונה הוא רוצה לבדר, והוא מצליח לעשות את זה. לכן זה עובד גם היום".
תיבת המייל של גילי בר־הלל מפוצצת מכתבים מילדים ומהורים שתוהים מתי יראה אור בעברית הספר הבא בסדרה. "זה משמח בצורה יוצאת דופן", היא אומרת, "אלה ילדים בישראל של ימינו, לא ילדים שרעבים לתוכן מיוחד לילדים, לא ילדים שלא כותבים עבורם ספרים, ועדיין – הם נתפסים דווקא לעוץ. אני באמת חושבת שיש בספרים האלה משהו מאוד טהור, מין חדווה וכיפיות, והם מאוד מקוריים. זה לא שאתה קורא ואומר: 'אה, כן, הוא הושפע מזה והעתיק מכאן'. אתה פשוט נתקל בדמיון פרוע".
***
אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ־עוּץ
איך הפכה ארצו של איוב לביתו של הקוסם
"הקוסם מארץ עוץ" עלה ארצה בשנות הארבעים: הוא תורגם לראשונה לעברית על ידי סופרת הילדים ימימה טשרנוביץ־אבידר ("שמונה בעקבות אחד") ויצא בהוצאת יזרעאל. מאז תורגם הספר לעברית שבע פעמים נוספות. הרעיון לתרגם את השם "OZ" כ"עוץ", שמה של הארץ שממנה בא איוב התנ"כי, הוא של ירושלים סגל – אחד מחלוצי הקולנוע בארץ ישראל ומי שתרגם סרטים רבים בשנות הארבעים והחמישים. בהקדמה לתרגום שלה ל"קוסם" מספרת גילי בר־הלל שב־1939, כשצולם הסרט בארה"ב, דיווח השבועון העברי "קולנוע" על הצילומים של "הקוסם מאוז", אך שנה לאחר מכן, כשהוקרן הסרט בקולנוע "אופיר" בתל־אביב, הוא כבר נקרא – בפעם הראשונה בעברית – "הקוסם מארץ עוץ". סגל, שתרגם את הכתוביות, הוא זה שהעניק לממלכה הקסומה של באום את שם ארץ מולדתו של איוב, והתרגום של טשרנוביץ־אבידר, כמו כל התרגומים שבאו אחריו, אימצו את ההברקה.
בר־הלל, כאמור, מתרגמת כעת לעברית את שאר ספרי הסדרה שכתב באום, ולפניה עוד שבעה ספרים. היא מתלבטת האם לתרגם בהמשך גם את ספרי הסדרה שראו אור אחרי מותו של באום, ונכתבו על ידי סופרת אחרת. "הסדרה כל כך הצליחה, עד שההוצאה לא הייתה יכולה להפסיק אחרי שבאום מת", אומרת בר־הלל, "הם פנו לסופרת בשם רות תומפסון, והיא כתבה עוד תשעה־עשר ספרי המשך של עוץ. הספרים שלה שונים מאלו של באום, ועוסקים בעיקר בסיפורי מלוכה. עוד שאלה שמעריצי עוץ שואלים אותי היא על הספרים שיצאו ברוסיה. הספר הראשון של 'הקוסם מארץ עוץ' תורגם לרוסית על ידי סופר בשם אלכסנדר וולקוב, ואחר כך, במקום לתרגם גם את שאר הספרים של באום, וולקוב עצמו כתב ספרי המשך ברוסית. פה ושם הוא 'גונב' אלמנטים מבאום, אבל בסך הכול מדובר בסיפורים עצמאיים, סובייטיים. יש בישראל הרבה אנשים שעלו מבריה"מ לשעבר, גדלו על הספרים של וולקוב ואוהבים אותם מאוד, ולא פעם שואלים אותי האם אתרגם גם אותם. לפעמים גם קורה שהורה קונה את ספרי ההמשך של 'הקוסם מארץ עוץ' בעברית, ונדהם לגלות שאלה לא הספרים של וולקוב, אלא הספרים של באום. האם אתרגם אותם? דיה לצרה בשעתה".
