ממש לא בטוח שהטיימינג להוצאת "רוקטמן" – הביוגרפיה המוזיקלית החדשה על חייו של אלטון ג'ון – זמן כה קצר לאחר ש"רפסודיה בוהמית" הפך לאחד הסרטים המצליחים של השנה, הוא נבון. האם אנחנו באמת זקוקים לעוד ביוגרפיה מוזיקלית על זמר גיי וצבעוני שפרץ בשנות השבעים ונאלץ להתמודד עם מחיר ההצלחה? אבל למרות הדמיון הבלתי נמנע בין הסרטים, ישנו הבדל עקרוני מהותי – "רוקטמן" לוקח לעצמו חופש נרטיבי וסגנוני גדול יותר ומנסה לשבור את השבלונה שרפסודיה בוהמית היה כה נאמן לה. התוצאה מציעה חוויה מספיק שונה כדי שתיתנו לה צ'אנס.
רפסודיה בוהמית היה זהיר ומרוכך מדי. הוא בחר לשמור על פרדי ככוכב אהוב, ולא הסתכן בצלילה לכל מה שהפך אותו לאדם מורכב ומיוסר. "רוקטמן" בוחר להכריז כבר מהסצנה הראשונה שהביוגרפיה הזו תסתכל לשערורייה בעיניים – אלטון ג'ון, כעת כבר כוכב פופ ענק, מפציע בתחפושת כתומה ואקסטרווגנטית אל מפגש אלכוהוליסטים אנונימיים, ומתוודה כי הוא מכור לאלכוהול וסמים. הידעתם שאלטון החמדמד, זה שכתב לדיסני את שירי מלך האריות, היה פעם כה שובב? הסרט גם עומד מאחורי וידויו, ואינו בוחל בהצגה מופגנת של כל רגעי השפל שכמעט הובילו לאובדנו.
בכלל, נדמה שיש כאן ניסיון אמיץ לקרב אותנו ככל שניתן אל אלטון, והסרט אף מאמץ לא פעם קונספט נרטיבי המצמיד אותנו אל תודעתו ואל עולמו הפנימי של גיבורו. כך, בסצנת ביצוע להיט הפריצה "קרוקודיל רוק" במועדון הטרובדור בלוס־אנג'לס, כולם מתחילים ברגע מסוים לרחף באוויר כדימוי ויזואלי לתחושת ההתעלות של אלטון והקהל. הבמאי דקסטר פלצ'ר היה זה שהוזעק לסיים את המלאכה על רפסודיה לאחר פיטוריו של בריאן סינגר. בשלב זה ידיו כבר היו כבולות ונראה כי את כל מה שלא היה יכול לבצע שם הוא הביא לרוקטמן. פלצ'ר משכלל את נוסחת הביוגרפיה המוזיקלית באמצעות שילוב נגיעות של מיוזיקל, ושוזר חלק מהשירים בנרטיב עצמו ולא רק בסצנות הופעה. זה אמנם בא לעיתים על חשבון ביצועים מלהיבים יותר של השירים הנהדרים, אבל הרווח הוא רובד סיפורי נוסף – בפיהן של הדמויות השונות, מבטאים השירים את צפונות ליבם ורגשותיהם, חושפים רצונות ותשוקות, ורומזים (גם אם זה לא באמת תמיד מדויק) על הנסיבות שבהן נכתבו.
גם טארון אגרטון, המגלם את אלטון, משתכלל ולאחר תפקידיו כגיבור פעולה ("קינגסמן"), הוא עושה כאן קפיצת מדרגה ומתגלה כשחקן מוכשר וכזמר מצוין שמוביל את הסרט בגאון. קצת חבל שלמרות התעוזה, המוזיקה המופלאה והמשחק המשובח, רוקטמן מסתפק לבסוף במהלך נרטיבי צפוי ופשטני – אמן גאון ומתוסבך, שכל שרצה היה למצוא את האהבה שמעולם לא קיבל, ניסה למלא את מקומה בכל הדברים הלא נכונים עד שלבסוף התפכח ועלה על דרך האבנים הצהובות. אבל למרות שגם הסרט עולה לבסוף על אותה הדרך המוכרת, הוא עדיין כיף גדול.
רוקטמן ארה"ב–אנגליה 2019, במאי: דקסטר פלצ'ר 121 ד'   
