בעוד אנו יוצאים מאולם תיאטרון החאן כשאני מלין באוזני שותפי לצפייה במחזה "אוי אלוהים", על כך שלמרות ההנאה מההצגה, הסוף לטעמי לא סביר וחוטא למציאות (עד כמה שאפשר לדבר על מציאות במחזה שבו מגיע בורא עולם לטיפול פסיכולוגי), מצאנו את עצמנו בתפילת ערבית ספונטנית שהתארגנה בחצר המבנה היפה. הפעם הראשונה שאני נתקל במניין שמתארגן בתיאטרון, קורית ביציאה מהצגה שעוסקת במפגש בין אדם לאלוהיו ולהפך. כאילו מישהו (המחזאית ענת גוב ז"ל, או דמות יותר רמת דרג) רומז שניסים, או צירופי מקרים מעניינים, קורים גם במציאות.
אז אמנם ראיתי שצירופי מקרים "ניסיים" מתרחשים, ובכל זאת אני חושב שזה שהוצג על הבמה חוטא לאמת, והאהבה קלקלה קצת את השורה. למרות הפוטנציאל הפרובוקטיבי שנמצא בהחלטה להציב את האל כדמות על הבמה, מדובר בהצגה כמעט אמונית, ולו היה מדובר במחזאית או בתיאטרון דתיים, אני מניח שהייתי מתרעם יותר על חלקים במחזה, שבהם נראה שהאמונה של המחזאי מכוונת את הסיפור.
ובכל זאת מדובר בהצגה חכמה וסימפטית ביותר. "אי אפשר גם לעבור חוויה, גם להפנים אותה וגם לעבד אותה בחמישים דקות", אומרת אלה הפסיכולוגית למטופל שלה א' בנוגע לטיפול פסיכולוגי. ב־75 דקות של תיאטרון, מתברר שאפשר.
א' מגיע למשרדה של הפסיכולוגית כשהוא טוען שהוא לא אחר מאשר אלוהים. חוסר האמון, והמפגש הטעון בין אלה שמצהירה על עצמה כחילונית גמורה שלה חיים לא פשוטים ובין ריבונו של עולם, מספקת כמה רגעים נהדרים.
הבחירה בשדה הפסיכולוגי למפגש לא נעשית כלאחר יד, כשא' תוהה אם היא מהפסיכולוגים האלו שרק מקשיבים למטופל ולא מגיבים, אי אפשר שלא להיזכר בדו־שיח הנראה לפחות כחד־צדדי המתנהל בין המאמינים לקב"ה, מתפילת חנה במשכן ועד לבתי הכנסת כיום.
לקראת אמצע ההצגה, לאחר שאלה משתכנעת שהמטופל הוא אכן מי שהוא טוען, התנופה של ההצגה מעט נעצרת ומדשדשת קצת עם בדיחות כמו מי ברא את מערכת העיכול, ולמה היית חייב לברוא חרקים, כשההצגה חוזרת לרתק כשאלה מבינה שהבעיה שבגללה הגיע אליה א' עלולה להשפיע על האנושות כולה.
הפתרון לתסבוכת האלוהית הוא במובן מסוים וורט מוצלח על ספר איוב, שבקלות הייתם יכולים לשמוע באחד מתיקוני שבועות לפני ימים אחדים. מדרש שמדבר גם על השגחה כללית ופרטית ועל טביעת היד של ההשגחה העליונה בהיסטוריה האנושית. התערבות שמתגלה כשונה לחלוטין מהצורה שבה א' בוחר להתגלות – בהשראת הארי ליים מהסרט "האדם השלישי", המאמין באש ובמלחמות כגורמים המקדמים את האנושות.
בסופו של דבר רובה ככולה של ההצגה הוא דיאלוג בין שני שחקנים, והיא מרתקת, משעשעת ומצחיקה לרוב אורכה קודם כול בזכות הטקסט של המחזאית והעבודה המצוינת של הבמאי ארז שפריר שהצליח להזריק דינמיות, שחרור והומור להצגה שסכנת סטטיות מרחפת מעליה. חלק נכבד בהצלחת ההצגה נזקף לטובת השחקנים הנושאים אותה על גבם – אודליה מורה־מטלון הנהדרת והכריזמטית ואריה צ'רנר שמצליח לשדר בכישרון בו־זמנית עוצמה ופגיעות. שחר נץ, מגלם היטב את בנה האוטיסט של אלה, אך לטעמי האריגה של סיפורו לעלילה המרכזית תפורה לעיתים בתפרים גסים מדי.
בסופו של דבר האמונה והאהבה, שהן המרכיבים העיקריים של ההצגה הזאת, מלוות את הצופה הביתה, וזה לא מעט.
אוי אלוהים תיאטרון החאן
