כמדי שנה, מיד לאחר חג השבועות, נוחת עלינו שבוע הספר. עשרה ימים של חגיגה ענקית בדוכנים, עם היצע מדהים של מאות כותרים חדשים מדי שנה, בשפה שבה משתמשים רק כמה מיליוני אנשים בכל העולם. לכאורה הכול טוב, ובכל זאת התחושה לא פשוטה. יותר קל מאי־פעם להוציא ספר לאור, אבל יותר קשה מאי־פעם, בין היתר בגלל אותו גודש, לפלס את דרכו של הספר ללב הקוראים. סופרים שפעם מכרו 70 אלף עותקים כמעט בכל יציאה לשוק, יכולים להיות מרוצים מאוד אם ספרם יזכה למעמד של "ספר זהב" (20 אלף עותקים), מעמד שרוב הזוכים בו הם ספרי ילדים.
אבל התחרות עצומה לא רק בגלל מספר הספרים, אלא גם בגלל מבול אפיקי תרבות הפנאי. לא עוד רק ערוצי רדיו וטלוויזיה; האינטרנט והסמארטפון פתחו בפנינו, ממש על כף היד, כל סרט, כל שיר, כל עיתון, כל סדרת טלוויזיה, מכל רחבי העולם. לעומת אפשרות הדילוג המהירה בין כל האפשרויות האלה, הספר נשאר דינוזאורי ברמת התובענות שהוא מחייב.
אז בהתקדש שבוע הספר כינסנו, למאזן שנתי מתבקש, שלוש דמויות בולטות משדה הספרות הישראלית: בלהה בן־אליהו, שהיא כנראה המורה לספרות המוכרת ביותר בישראל; בלי תואר דוקטור, אבל עם המון ידע, אנרגיות וכריזמה רטורית, היא נחשבת למורה נערצת קבועה בשלושה סמינרים למורים: כרם, דוד ילין, ומכללת אפרתה – שלושתם בירושלים, ועוד המון הרצאות מזדמנות בכל רחבי הארץ. לצידה המשורר והסופר מירון ח. איזקסון, שגם מלמד ספרות כבר שנים רבות באוניברסיטת בר־אילן, ואחראי שם גם על הסדנה לכתיבה יוצרת; והסופר אלי עמיר, המבוגר שבחבורה, שפרסם השנה את ספרו השביעי "נער האופניים".
כבר לא עם הספר
עמיר פרסם את ספרו הראשון, "תרנגול כפרות", שזכה לאהדה פנטסטית בקרב הקוראים, רק בשנת 1983, כשהוא בן 46. קודם לכן, עיקר מאמציו היו מכוונים להצלחה מקצועית – כמי שהתחיל מתפקיד של נער שליח על אופניים (מכאן שם ספרו) ועד לתפקיד מנכ"ל עליית הנוער בסוכנות היהודית. "כעולה חדש, שראה את אבא שלו מתרסק עם העלייה, היה לי דחף אדיר להצליח, כדי להוכיח לאבא שקרבנו לא היה לשווא. כשנבחרתי למנכ"ל עליית הנוער, באתי למחרת לאבא, כדי לבשר לו, ואז הוא אמר לי: בני, מאז שהיית ילד ידעתי שנועדת לגדולות. אני עשיתי הכול כדי להגיע למשהו, ופתאום התברר לי שבשביל אבא זה היה מובן מאליו".
עמיר הוא הפסימי מבין השלושה, אולי גם בהיותו המבוגר ביותר. הוא עוד זוכר את הימים שבהם אנשים חיכו בכל יום שישי למוצא פיו של אלתרמן ב"טור השביעי", ושאת דפי הפובליציסטיקה של כל העיתונים, בוודאי בימי שישי, מילאו שמות כמו עמוס עוז, משה שמיר, חנוך ברטוב, ישראל אלדד, חיים גורי וחבריהם.
"לכאורה כתבתי כל הזמן את סיפורי האישי; מילדותי בקיבוץ ב'תרנגול כפרות', החיים היהודיים בבגדד ב'מפריח היונים', ועד הספר האחרון. אבל בעצם מדובר במבט על החברה הישראלית מן הפרספקטיבה שלי. גם אצל שאר הסופרים שקרובים אליי בגילם – כמו סמי מיכאל, שמעון בלס או אמנון שמוש – זה סוג הכתיבה. אבל היום זה לא קיים בספרות הצעירה. כל אחד מתעסק רק בפופיק שלו.
"בעבר, הייתי מוזמן בלי סוף לדבר בפני צעירים על עולם הספרות. השתדלתי להשקיע בזה, כי הרגשתי שזו השקעה בדור הצעיר של הקוראים, אבל זה נגמר בשנים האחרונות. בעבר, הרצאות של סופרים היו מושכות מאות אנשים. האולמות היו מלאים. היום זה קורה לעיתים רחוקות. סופרים כבר 'לא מעניינים'; כל הבהייה במסכים גוזלת המון אנרגיה ותשומת לב. אני שייך לדור שהספרות העברית הייתה חלק בלתי נפרד מהזהות שלו, ואני לא רואה לו המשך.
"יש הרבה תלמידים שרצים ללמוד 5 יחידות במתמטיקה, אבל רק מעטים לומדים 5 יחידות ספרות. וגם המכירות הן אינדיקציה. בעבר כל ספר שלי היה נמכר בלפחות 70־50 אלף עותקים. 'תרנגול כפרות' אפילו ב־200 אלף. אבל לפני שיצא הספר האחרון ב'עם עובד' כבר הזהירו אותי שלא אצפה למכירות כמו פעם. אגב, זה לא כך בכל העולם. בגרמניה תירגמו ארבעה רומנים שלי, ואני הסתובבתי שם בסיבובי הרצאות במשך ארבעה חודשים. בכל מקום היו אולמות מלאים מפה לפה, ואנשים עם ספרים ביד, אחרי שקראו את הספר ושילמו דמי כניסה. הרגשתי לצערי שהגרמנים הם עכשיו 'עם הספר'.
"זו לא רק בעיה של 'החברה'. גם לממסד יש אחריות. פעם משרד החינוך היה שולח סופרים ברחבי הארץ ומממן את ההרצאות שלהם. זה עוד קורה מדי פעם, אבל באופן מאוד מצומצם. זה אומר שמצד אחד לשכבות המצוקה אין הזדמנות למפגש עם הספרות, וגם בשכבות העשירות של החברה לא נפגשים עם ספרות כי העיקר זה לנסוע לחו"ל ולעשות סקי, והנשמה היתרה של הרוח כבר פחות חשובה".
הארץ ומקור ראשון
בן־אליהו, לעומת עמיר, היא האופטימית המושבעת של החבורה. היא מתמקדת בחצי הכוס המלאה של מעמד הספרות: "הצורך בספרות הוא צורך קיומי של נפש האדם. זה לא רק אצל הסטודנטים שלי, אלא גם אצל נהגי המוניות שאני נוסעת איתם, שיכולים פתאום להשתאות לשמע שורת שיר, ולפעמים גם יוצרים שורות של שיר. אני נוסעת במונית, ביום גשם, ופתאום הנהג פותח את החלון ואומר: 'איזה גבר זה אלוהים. כמה טיפות הוא מוריד ואף אחת לא נוגעת בשנייה'. זה שיר.
"אני מרגישה שהמון אנשים מלווים את חייהם בפסוקי שירה. זו לא 'צריכת תרבות' והתייחסות לתרבות כמוצר, אלא צורך קיומי. אנשים עוברים את חייהם – לידת הילדים, חתונות ופרדות, שמחות וכאבים ותקוות – עם שורות של שיר. אנשים מתקשרים אליי באמצע הלילה ומבקשים שורת שיר מתאימה לאיזה אירוע.
"יכול להיות שמפני שאני לא כותבת בעצמי, אלא 'רק' קוראת, אני כל כך אופטימית, אבל ככל שאני מתרשמת אני עדיין רואה המון אנרגיות של צעירים שרוצים לכתוב. אני רואה בירושלים את 'בית הספר לאמנות המילה' של גלעד מאירי ונועה שקרג'י. אני רואה את חבורת 'משיב הרוח', שלא מעודדת רק כתיבה אלא גם את כל העיסוק בספרות".
יכול להיות שבגלל הצורך האנושי בספרות תמיד יהיו ספרים שיצליחו ויהיו רבי מכר. השאלה אם אלה ספרי הרפתקאות כמו הארי פוטר או גם ספרים עמוקים יותר.
בן אליהו: "לאנשים יש היום הזדמנות להיפגש עם מגוון גדול של אפשרויות בספרות, וריבוי הקולות לפעמים ממש מדהים אותי. אבל מה שמשמעותי זה לא אם מדובר בספרות 'גבוהה' או 'נמוכה', אלא אם הכותב כתב באופן שבאמת אותנטי לו. ביטול ההיררכיות דווקא פתח הרבה אפשרויות".
איזקסון הוא המבוגר האחראי. משתדל לראות את התמונה הרחבה, את החוזקות והחולשות באופן מאוזן, ומדויק בניסוחיו: "אני חושב שאחת הדוגמאות הבעייתיות של מצב הספרות היא השיקוף התקשורתי שלה. זה נחמד שב'הארץ' וב'מקור ראשון' עוד יש יחס עמוק למדורי ספרות, אבל ב'מעריב' ו'ידיעות', שני העיתונים החשובים של פעם, שמדורי ספרות מוקמו בהם באמצע העיתון, כבר מזמן לא עושים את זה. אין גם אף תוכנית טלוויזיה שמוקדשת לספרות, ורוב התוכניות בערוצים המסחריים ממש מבוהלות מספרות. הם פוחדים שבאותה שנייה שהם יעסקו בספר הרייטינג יצנח. רק השידור הציבורי עוד קצת מציל את המצב.
"אני חבר בוועדה המקצועית של משרד החינוך ללימודי הספרות. אני מרגיש שלפעמים חוששים מלאתגר את המורים והתלמידים. להציע להם התמודדות עם יצירות סבוכות יחסית. אז אומרים לי: מירון, אתה חי בימי הגימנסיה (איזקסון הוא בוגר גימנסיה הרצליה בימיה הגדולים, ואז גם החל לפרסם את שיריו; י"ש). ואני אומר: יש בני נוער מאוד מוכשרים גם היום, אין שום סיבה שלא לאתגר אותם. אני גם לא חושש לחזור ליותר הגדרות היררכיות בספרות. מותר לכתוב ומותר לקרוא הכול, אבל אפשר גם לומר שדבר מסוים הוא חשוב ומשמעותי יותר מדבר אחר.
"מצד שני, אני עדיין רואה הרבה אנשים שהספרות רלוונטית להם. יש המון חוגים של כתיבה יוצרת, שמצד אחד זה זול ומבזה, אבל זה גם מראה רצון לביטוי. אני לא חושב שאפשר להפוך לא משורר למשורר, אבל מי שיש לו כישרון יכול לקבל קידום וטיפוח. בישראל יש גם מסורת יפה של הלחנת שירי משוררים, שגם אני נהניתי ממנה".
נלקחו מאיתנו סופרים ומשוררים
ויש גם את הממד הלאומי: "הסופרים של שנות החמישים־שישים, אולי גם השבעים, עסקו בבעיות הלאומיות. הספרים שלהם ניסו לשקף את החברה הישראלית, להיות סוג של ראי עבורה", אומר אלי עמיר. "אני לא רואה בספרות הצעירה של היום איזה שהוא יוצר שרוצה לרשת את עמוס עוז, כסופר שמבטא מבט לאומי. בעיניי זה עצוב, כי לספרות יש תפקיד חברתי מעצב. הזהות הישראלית שלי, כמי שבא מעיראק, עוצבה במידה רבה על־ידי הספרים שקראתי – הרומנים של משה שמיר, השירים של גורי ואלתרמן. לספרות יש תמיד תפקיד מעצב, ובחברה של מהגרים התפקיד הזה חשוב במיוחד".
איזקסון: "אותי פחות מטריד אם הסופרים עוסקים ב'אני' או ב'אנחנו'. בעיניי, מה שהכי משמח זה עצם הפלא של תחיית הלשון העברית, ואיתה הספרות העברית, שהוא בכלל לא מובן מאליו. מה שאני מצטער עליו זה שגם בתחום הזה, כמו בהרבה תחומים אחרים, מי שמתיימרים להיות ליברלים ופתוחים הם לא תמיד כאלה. ראיתי את זה אצל אהרן אפלפלד, שהייתי מאוד קרוב אליו. הוא סיפר לי שבהתחלת דרכו כסופר אמרו לו: 'אתה כותב מאוד יפה, אבל למה על יהודי הגולה. למה לא תכתוב על החלוצים'.
"בעיה שנייה זה שבספרות העולמית בכלל, לא רק בישראל, בגלל הפוסט־מודרניזם, יש חשש מלהעניק לכתיבה ממד ערכי, להתייחס לתוכן ולרעיונות של יצירה בכבוד הראוי. היום כשמנתחים שיר עיקר העיסוק הוא בטכניקה הספרותית ו'האם המטפורות מוצלחות'. התוכן שלו הרבה פחות מעניין. ואני מרגיש גם שיש בכלל פחד של אנשים במדעי הרוח, ובמיוחד בספרות, להביע עמדה ערכית, או בכלל לשטוח טיעונים. אתה נותן לסטודנטים לכתוב שלושה עמודים, שואלים אותך אם אפשר שניים. אנשים מדברים בקיצורים, בגלל הרשתות החברתיות או האימוג'ים. אבל צמצום הדיבור גורם גם לצמצום המחשבה. אז נכון, מותר לכתוב גם ספרות רזה, אבל אני מודה שאני לא מתפעל מזה. ספרות שאין בה דילמות ערכיות היא בסופו של דבר גם לא מספיק מעניינת".
בן אליהו: "אני ממש משתאה מכוח החיות והנביעה של הספרות העברית. בשנים האחרונות נלקחו מאיתנו עוז ואפלפלד וגורי ורונית מטלון ונילי מירסקי, והייתה לי הרגשה של טלטלה מאוד גדולה. כקוראת וכמורה לספרות אני מרגישה צורך להשמיע את הקולות הנשכחים האלה, כך שקולם לא יאבד. ויחד עם זה, אני מתפעלת גם נוכח הדברים החדשים שכל הזמן קורים. גם מיצירה משמעותית של סופרים ותיקים, כמו 'המנהרה' של א"ב יהושע, וגם מפריסה רחבה של קולות חדשים וצעירים. השתתפתי השנה בכמה ועדות שיפוט, ותמיד הייתה לי הרגשה שכל כך הרבה מועמדים יכולים לזכות. יש הרבה יצירה טובה. ואני רואה את ההתרחבות גם בהיזקקות, בצמא לספרות. השנה אנחנו הולכים פעמיים לבחירות, ואני מרגישה שהספרות מציעה מצע שמשהה ומשעה את הדיכוטומיות הידועות מראש. הצמא לקריאה ולדיבור על הספרות הוא בעיניי עצום, ונמצא בקרב המון קהלים, מסוגים שונים".
קריאה אינטימית
האם הקינות על "מות הספרות" לא דומות לקינות על "מות הכרכרות" כשנולדו הרכבים הפרטיים? אולי הצורך ברפלקסיה על המצב האנושי מתמלא היום בסדרות טלוויזיה מעולות, ואין לו צורך להתמלא דווקא בספרות?
עמיר: "הסדרות הכי טובות לא עומדות ברמה של הספרות האיכותית. חוץ מזה, תן לי דוגמה אחת לסדרת טלוויזיה שמתבססת על סופר ישראלי".
איזקסון: "גם את הסדרות הטובות רואים היום רק מעטים. ובסופו של דבר אין קהל נאמן גם לסדרות. חוץ מזה, המיוחד בקריאת ספר הוא האינטימיות. אדם יושב רק עם עצמו, ופעולת הקריאה היא בינו לבין הספר. בסרט קולנוע או סדרת טלוויזיה אתה כבר נמצא בסיטואציה פחות אינטימית".
בן אליהו: "התרבות היא רשת, שבה הנפש מתרחבת כדי למצוא את המעמקים שלה. לכן, בכל אחד מהתחומים יש ביטוי של הרחבת הנפש. אבל יש ניסים שייחודיים לספרות. למשל, הנס של השפה. בספרות, במיוחד בספרות עכשווית שבה הותרו הגבולות, אפשר לכתוב בו־זמנית בזיקה לשפה העברית הקדומה, התנ"כית, ובשפת הרחוב של ימינו".
אתם מזהים בספרות של היום יצירות שלדעתכם בעוד 50 שנה יהפכו לקאנוניות, או שההוויה הפוסט־מודרנית מתנגדת לקאנוניוּת מעצם טבעה?
איזקסון: "אני לא יודע לומר לגבי קאנוניוּת, אבל אני מוצא אנשים שאני מאמין להם. משורר כמו משה אוחיון מדימונה הוא משורר שאני מאמין לו. יש גם משוררים ותיקים שעוד לא התגלו מספיק. עין טור־מלכא (שמה הספרותי של עליזה גרינברג, אלמנתו של אצ"ג; י"ש) היא בעלת כוח יצירה רענן. היוצרים הטובים הם אלה שיש להם סגנון שייחודי להם. כשאתה קורא כמה שורות שלהם אתה יודע מיד במי מדובר".
בן אליהו: "גם בעיניי השאלה הגדולה היא לא איזו יצירה תהיה קאנונית, אלא אם היא משמעותית לחיים שלנו. יש ספרים שהופכים להיות 'מלווי חיים', ואני מזהה כאלה גם היום. לדוגמה, משורר כמו יחזקאל רחמים, או ארהל'ה אדמנית, בחור שקראתי ממש לאחרונה את ספרו השני – ואלה כמובן רק דוגמאות. הזמן יגיד מה יישאר ומי לא, ואני גם לא בטוחה שרק מה שיהפוך לקאנון הוא החשוב. בעיניי יש חשיבות גם למרכז וגם לשוליים".
לא לגמרי נורמליים
מה אפשר ללמוד מן הספרות העברית העכשווית על החברה הישראלית, והאם באמת חייזר שיכיר את החברה הישראלית רק דרך הספרות שלה יכיר אותה באמת?
בן אליהו: "אני מאוד חווה בספרות, במיוחד בדברים שנכתבו השנה, את המתח בין הרצון לזכור לבין הרצון לשכוח, וגם הרצון להישכח. יש את זה ב'היה היתה' של יעל נאמן, וגם אצל דויד גרוסמן ב'איתי החיים משחק הרבה'. זה קיים גם ב'הטנק' של אסף ענברי, וב'מנהרה' של א"ב יהושע, ובעצם גם בספר החדש של אלי, 'נער האופניים'. אלי, אתה אמרת קודם שאתה חושש ששנות החמישים יישכחו, אבל הן לא יישכחו בין היתר כי כתבת עליהן. בעיניי, המתח הזה משקף חברה בתנועה, חברה לא סטאטית, חברה ששואלת את עצמה האם בשביל לנוע קדימה צריך לזכור או דווקא לשכוח, לפחות שכחה חלקית".
עמיר: "אם יבוא לכאן חוצן כמו שתיארת, הוא יראה כאן ספרות רבת גוונים ורבת קולות. אין לה אפיק מרכזי שמושך את כל השאר, והוא יראה מאבק של כל אחד על מקומו בחברה הגדולה, בלי שלחברה עצמה יש כיוון ברור. בקיצור, הוא יחווה קקפוניה. החברה הישראלית מתפקדת כפדרציה של מיעוטים, כי השלטון הפך אותה לכזו. זה משרת את האינטרסים שלו, לעשות בה 'הפרד ומשול', וכך להמשיך לשלוט. החוצן יראה חלקים רבים בחברה הישראלית שאין להם קול בכלל, חלקים אילמים. פעם עולים היו נקלטים לתוך זהות קיימת. היום אין לנו בסיס משותף שלתוכו אנשים אמורים להיקלט".
איזקסון: "אם יבוא חוצן כזה הוא מאוד יתפעל ממה שקורה פה עם העברית ושפת התנ"ך. והוא גם יאמר שעד עכשיו שמע שכולם פה רוצים להיות ראשי ממשלה, ועכשיו הוא מבין שכולם רוצים גם להיות סופרים. אבל הוא יאמר עוד דבר: שאני לא באמת יכול ללמוד על החברה שלכם מתוך הספרות. כי בספרות שלכם קיימים המון דברים שחלקם מופיעים בהגזמה ניכרת, כמו שאלות של נטייה מינית, והמון שאלות אחרות, חשובות לא פחות, של חיי יומיום. הוא גם יחשוב שאנחנו לא לגמרי נורמליים. הוא לא יבין איך חברה שלפי כל הפרמטרים האובייקטיביים צריכה להיות מאוד חזקה ומובילה היא בעצם כל כך מפוחדת וחוששת".
* * *
את השיחה קיימנו בקפה "תמרה" שבגן הטכנולוגי במלחה, ליד מערכת מקור ראשון. בסוף השיחה, כשעמדנו לשלם, ניגש אלינו המלצר. בחיוך מבויש הוא אמר: "לא יכולתי שלא להקשיב פה ושם לדברים שדיברתם. הבנתי שאתם אנשי ספרות שמדברים על הספרות והאם היא עוד חשובה. אז אני רוצה לומר לכם: הייתה לי לאחרונה תקופה מאוד קשה. אצל אבא שלי גילו את 'המחלה', והייתי מאוד בדיכאון מהדבר הזה. ואז התחלתי לכתוב. כתבתי בהתחלה באינסטגרם, ובזמן האחרון התחלתי לכתוב רומן. והרגשתי שהכתיבה משחררת אותי, ומוציאה אותי מהדיכאון". וכך, מבלי שציפינו, נוספה עוד זווית משמעותית לכל השאלות שעלו כאן.
