בואו נסגור רגע את הסיפור הזה של ארוחות הבוקר במלונות בישראל. מיליון סוגים מכל דבר. ערימות של גבינות, עשרות סלטים – חתוכים, שלמים, קצוצים גס, קצוצים דק, מתובלים בשמן זית או בסילאן, או לא מתובלים בכלל. עם אגוזים, בלי אגוזים, עם שקדים, קלויים, טבעיים. מלא עלים, ירקות שורש, ירקות שוק, עגבניות שרי מהערבה, דבש מהנגב המערבי ותפוחים מהגולן. ואז מדף של ירקות אפויים, ומאודים, ועם עשבי תיבול, או עם טחינה גולמית. ודגים כבושים, וביצים בכל הצורות האפשריות, וכל דגני הבוקר מהסופר הקרוב וגם עוגות. מלא עוגות.
מי יכול לאכול כל כך הרבה? מי רוצה לאכול כל כך הרבה? רק בישראל.
זה לא שמישהו ייהנה פחות אם יהיה רק רבע מהשפע והגיוון. ואני, אני נמנית עם אלה שאפילו היו נהנים יותר. אני הולכת לאיבוד במקומות כאלה, כי בסופו של דבר, כמה אפשר להעמיס על הצלחת? ומה בוחרים? לשתות מיץ תפוזים סחוט או קפה? לאכול עגבניות עם פסטו בזיליקום או עם פסטו עשבי תיבול?
ארוחת הבוקר, הרגעים הראשונים ביום, המוח צלול, הראש נקי ואז כל זה מול העיניים ואתה רוצה לחזור לישון. אני יודעת שאנחנו הישראלים, יש לנו קטע כזה שאנחנו אוהבים הכול והרבה, ואם אפשר אז עוד. זה עושה לנו את זה כעם. אבל תחשבו על זה רגע: אתם במלון חדש בירושלים, התעוררתם בנחת ואתם יורדים לארוחת הבוקר, בבופה יש לחם אחד טוב, כנראה מחמצת אגוזים וחמוציות מצופה פרג שיצא הרגע מהתנור, חמאה מעולה, סלט ירקות עשיר מתובל טוב בלימון טרי (ואפשר עוד סלט עלים אחד עם כאלה פירות ופיסטוקים), ריבה טובה תוצרת בית, חביתת ירק תפוחה, מאפים פציחים של בוקר וקפה טוב. וכל אלה עשויים הכי טוב שיש. כי אין מה לעשות, במקומות כאלה, עם שפע לא הגיוני כזה – הכמות באה על חשבון האיכות.
וכמה זה ניכר בארוחות הבוקר במלון ליידי שטרן – מלון חדש שנפתח ברחוב יפו בירושלים (מי הייתה ליידי שטרן אתם בטח רוצים לדעת – נדבנית שתרמה לבניית הבניין ב־1906).
דמיינו את כל התפריט שכתבתי למעלה מכוסה בשכבה לא עדינה של מה שאנחנו אוהבים לקרוא לו "גיבנת מוצרלה מגורדת", קישואים ופלפלים קלויים בצבעים, רביולי סלק עם פטרוזיליה טרייה, פרוסות של עגבניות, חצילים ותפוחי אדמה, קישים קטנים של תירס, פוקאצ'ה עגבניות (השעה רק שמונה וחצי בבוקר!) והשיא במנה שמעולם לא פגשתי – פילטים של דניס מסובבים ומלופפים סביב עצמם אפויים בתנור עם עשבי תיבול. צורת הגשה משונה מאוד לדג, לא לקחתי. וגם הדברים הרגילים – ירקות חתוכים, סלטים בכל הצבעים והצורות, גבינות קשות ורכות של תנובה, גבינות קשות ורכות של גד, דגים כבושים מכוסים בהמון חסה שהייתה פעם רעננה, גבינות רכות של תנובה, צלפים כבושים בגודל אימתני, קוויאר כתום, קוויאר שחור (ארוחת בוקר במלון בוטיק בלי קוויאר?), מוזלי ורוד עם תפוחים מאתמול, ממרחים וריבות וזיתים. המון לחמים וחמאה (גם של תנובה כמובן) ואיך לא? מתקן של חלת דבש נוטפת.
ואי אפשר להאשים אותי שהתעייפתי מלראות את כל הבופה העמוס הזה. ותגידו תודה שחסכתי מכם תיאורים של ביצים וחביתות מקושקשות וגם של ופל בלגי קר.
נורא משעמם, נורא בנאלי, נורא עצוב.
למה לא לעשות פנייה חדה ולהביא סוף־סוף בשורה מרעננת בז'אנר שנקרא ארוחות בוקר של בתי מלון? ואז האור בקצה המנהרה – העוגות של בישקוטי. עכשיו אחלה, בישקוטי עושים באמת קינוחים מעולים, אבל לפחות תכבדו את מי ששילם 220 שקל על ארוחת בוקר ותגישו עוגות טריות (ולא עוגת פודינג עם שערות קדאיף יבשות מאוד או עוגות שמרים נפולות וצפודות), כי לא משנה מה בא קודם, תמיד זוכרים את הקינוח.
