ביום שיבגני הגיע לגן // עדי לויתן
לפני כארבע שנים התקיים בעיירתנו מצפה רמון אירוע תרבותי – "ימי שירה במדבר" – שבמסגרתו הקריאו משוררים וכותבים מיצירתם והתקיימו מעגלי שיח העוסקים בשירה וביצירה. באחד מן האירועים האלה נתקלתי באישה צעירה שהקריאה שירים ברהיטות ובדיוק. כך הכרתי את אלקס ריף. השירים עסקו בהגירה ובחוויות העלייה שלה ושל משפחתה מבריה"מ לשעבר. שירים אלה מקובצים כעת בספר "טיפשונת משטרים". זהו ספר שירה מדויק, מטלטל ומכאיב, המזכיר לכולנו את מדינת ההגירה שאנו חיים בה ואת החוויות הנצרבות בתודעתו של כל עולה כאשר הוא נתקל במציאות הזרה והקשה של ארץ חדשה. כך למשל בפרק "שמלת תחרה לבנה ופפיון אדום" פגשתי בשיר "יבגני" המתאר את חוויית הפחד והזרות הנוראה של הילד החדש בגן:
ביום בו הגיע יבגני לגן / זרחה השמש / הוא היה קטן ממני / לבן ממני / והריח / מפחד. // זאת כבר הייתי אני / שהסברתי לו / במילים עבריות מופרדות / שגרביים וסנדלים זה / איך להגיד, מכוער / שסנדביץ' עם דג מלוח זה / איך להגיד, מסריח / ושידבר עברית. / פה זה לא רוסיה! // ביום בו הגיע יבגני לגן / הייתי מאושרת.
טיפשונת משטרים
אלקס ריף / פרדס
השפיע מאוד על כתיבתי:
קובץ הסיפורים "הדוד פרץ ממריא" שבה את ליבי מן הקריאה הראשונה. גיבוריו השואפים אל איזה ממד אוטופי, אך מתרסקים אל קרקע המציאות, הם מכמירי לב ואין ספק שהשפיעו על כתיבתי.
הדוד פרץ ממריא
יעקב שבתאי / הספריה החדשה
ספר הביכורים של עדי לויתן, "תקווה 9", ראה אור בהוצאת צפרא
ארעיות חשופה // דנית גולד
כתיבה טובה היא כתיבה המתארת את המוכר בצורה חדשה. וכזהו הספר "האי" מאת ג'אני סטופריץ. לכאורה, עלילת הספר פשוטה: אב ובנו שטים יחד אל האי שבו גדל האב, כשבכל יום מחלה ממארת מאיימת להכניע את האב. הבן והאב, שלא מכירים היטב האחד את השני – שכן האב בילה את רוב ימיו בים כימאי – לומדים להכיר אחד את השני ואגב כך לומדים להכיר גם את עצמם. בתמציתיות ובבהירות מטיב סטופריץ לתאר את רגשות הדמויות דרך תיאורי הנוף של האי ורוקם מערכת יחסים עדינה ומסורה בין האב והבן, כמו גם בין האדם לטבע, כשהטבע האיתן מהווה תזכורת לארעיות שלנו כעצב חשוף. מסע הפרֵדה של הבן מהאב ושל האב מהעולם הוא בראש ובראשונה מסע פואטי אל עבר אותם רגעים נשכחים מהלב. בתום הקריאה, הרושם שנותר מהספר הוא מעין זיכרון יפה וכואב של משהו שהיה ואיננו עוד.
האי
ג'אני סטופריץ / מאיטלקית: שירלי פינצי לב / תשע נשמות
השפיע מאוד על כתיבתי:
דיוק אלינגטון, בית שקירותיו מתכווצים ומתרחבים, ופרח נימפאה אחד שגדל בתוך אהובתו של קולן – הם הרוח החיה בספר המופלא הזה. את הספר, שעיבד הבמאי מישל גונדרי לסרט בשם "צל הימים", הייתי ממליצה לקרוא גם בגיל שש עשרה וגם בגיל שישים. חוויה אינטלקטואלית ורגשית מובטחת.
צל הימים
בוריס ויאן / מצרפתית: אליה גילדין / הקיבוץ המאוחד
ספר הביכורים של דנית גולד, "התרחבות", ראה אור בהוצאת פרדס
שופטת חלוצה // יונת רום
כבר מהכותרת אהבתי את הספר. כאמא לבנות שמחתי לספר שמאשר את האפשרות שלהן כילדות, ובהמשך נערות ונשים – להגיד לא. קראנו לפני השינה על השופטת רות בידר גינסבורג – חלוצה בתחומה כאישה, כיהודייה וכלוחמת פורצת דרך בהגנה על זכויות מיעוטים בארה"ב של אמריקה. הבנות ואני נהנינו ללמוד על רות הילדה, הנערה, הסטודנטית, בת הזוג, האמא, השופטת והסבתא. שוחחנו על צדק, ועל הפרשנות והמשמעות של המושג "דעה קדומה". בת השש שלי חשבה שתשמע סיפור על מישהי מפחידה שאומרת כל הזמן לילדים "לא", ולאחר הקריאה סיכמה: "מזל שלא הקשבתי לדעה הקדומה של עצמי! הייתי מפסידה את הסיפור…". בת הארבע שלי חייכה לפני השינה: "פעם הבנים החליטו על הבנות, אצלנו בגן זה ממש לא ככה". תודה רות, ותודה לדבי על ההזדמנות לשיח משמעותי, על ה"כן" הגדול המסתתר מאחורי הבחירה להגיד, כשצריך, "לא".
ואני אומרת, לא!
דבי לוי / מאנגלית: אמנון כץ ושהם סמיט / כנרת זמורה דביר
השפיע מאוד על כתיבתי:
סדרת הספרים הזו היא עבורי חברה טובה, שאליה אני פונה ברגעי שמחה וברגעי עצב. כשאני מבקשת השראה, כשאני מחפשת מילים גדולות משלי – השירים של לאה גולדברג הם תמיד טנא מלא כוכבים.
כל שירי לאה גולדברג (3 כרכים)
ספריית פועלים
ספר הביכורים של יונת רום, "נחובש", ראה אור בהוצאת כנרת, זמורה־ביתן
פיסת רגש, טיפת סבל // אורן גזית
לצד מיטתו של יונה אלון נמצאו 14,000 עמודים כתובים בכתב יד. פיסות חיים, פרטים קטנים, שמחות קטנות של יום חולין. 13 שנים הלך אלון מדי יום לספרייה הלאומית בגבעת רם כדי לכתוב על יום יומו ועל מחשבותיו. "הרפתקה", כתב אלון, "נמצאת גם במרכול או בדרך מהמטבח אל הכורסה". והקריאה ביום יום של חייו היא עוצמתית ומרגשת. אין פה עלילה גדולה אלא רגעי פרוזה שמשורשרים לחיים שלמים, תמימים ותבוניים, שלופתים את הלב של הקורא ואת מחשבתו. את עצמו הגדיר אלון כ"רוח ערטילאית, רגע מחשבה, פיסת רגש, טיפת סבל". כך גם כתיבתו. אלון כותב על הגשם הראשון וסיוטי הלילה, על בגידת הגוף והאהבה לרעייתו בדיוק כפי שהוא כותב על המקלחת היומית והנסיעה באוטובוס ובחירת תפוחים. באותה שכלתנות מרגשת, באותו פיכחון מלא חמלה, באותה פילוסופיה המלאה גשמיות. התוצאה היא ספר אנושי מרגש ומהפנט.
כך להישאר לעולם
יונה אלון / תשע נשמות
השפיע מאוד על כתיבתי:
הכתיבה של מורנטה, בספרה "אלה תולדות", מצליחה לרסק את הלב בתיאור חייו הקצרים, העלובים, הקשים וחסרי החמלה של הילד אוזפה. הילד שנולד כתוצאה מאונס אמו עד שהאבל על מותו הצליח לצאת מדפי הספר וללכת איתי אל החיים במשך זמן רב.
אלה תולדות
אלזה מורנטה / מאיטלקית: עמנואל בארי / הספריה החדשה
ספר הביכורים של אורן גזית, "הסוף הראשון והסוף השני", ראה אור בהוצאת כנרת, זמורה־ביתן
מלכודת הפירות העסיסיים // ליאת אלקיים
הספר, שקרוב הרבה יותר לאובייקט אמנות מאשר לספר, הוא פואמה שנכתבה ב־1862 על־ידי משוררת בריטית ויקטוריאנית נודעת, שלא היה לי שמץ של מושג על קיומה. הרמתי אותו באקראי בחנות ספרים, בגלל איור הפירות המכשף על הכריכה, ונבלעתי לתוכו בין רגע, מגיחה מצידו השני דומעת ומרוסקת. זהו ספר מאויר ושורותיו מחורזות, הוא מרובד משמעויות כמעשייה, אך אין לטעות בו – הוא אינו ספר לילדים. זהו ספר פנטסטי, אירוטי, אפל, המגולל את סיפורן של שתי אחיות הנקלעות למלכודת דוכן הפירות העסיסיים של הגובלינים. כמו חווה בשעתה, גם האחיות בספר עתידות לגלות מה קורה למי שנוגסת בפרי האסור. ובמובן הרחב יותר, לחוות את תצורתה ומשמעותה של התמכרות וכוחה על הנפש. דווקא בעידן הזה, שבו כולנו נדרשים להציל את עצמנו עכשיו מיד ולבד, מפעים לזכור שלפעמים הישועה האמיתית טמונה באחר, באהבתו, ובידו המושטת שמוכנה למשוך אותנו מעלה והחוצה למרות כובד משקלנו וידיעת הכאב הצפוי.
שוק הגובלינים
כריסטינה רוזטי / מאנגלית: גילי בר־הלל סמו / איורים: עפרה עמית / עוץ
השפיע מאוד על כתיבתי:
הייתי "ילדה עם שיער מוזר" לא רק בגיל 10 וביותר ממובן אחד. כשקראתי את הספר, בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שאני לא סתם קוראת פסיבית אלא שותפה שנדרשת לפעולה מוסרית, מחשבתית ומעשית. ואז, פשוט כך, קמתי והתחלתי לכתוב, והפעם ברצינות.
ילדה עם שיער מוזר
דיוויד פוסטר וואלאס / מאנגלית: אסף גברון ואלינוער ברגר / הקיבוץ המאוחד
ספר הביכורים של ליאת אלקיים, "אבל הלילה עוד צעיר", ראה אור בהוצאת כנרת, זמורה־ביתן
