סטיבן ספילברג זכה עד כה בשלושה פרסי אוסקר. וודי אלן מחזיק בארון ביתו ארבעה פסלונים מוזהבים. למפיק ארתור כהן, לעומת זאת, יש שישה.
הוא מהמפיקים הוותיקים בהוליווד, ויצר עד כה כשלושים סרטים. הוא נחשב למפיק מעורב מאוד, כזה שיורד לפרטים הקטנים ביותר, שבסופו של דבר יוצרים את הסרט המושלם מבחינתו. בימים אלה נמצא כהן בישראל ביוזמת בית הספר לקולנוע "מעלה", שקיים השבוע ערב מחווה המוקדש לכהן, ידיד בית הספר, וליצירתו רבת השנים. במסגרת האירוע הושק קמפיין גיוס לקרן תמיכה ביצירה קולנועית של יוצרי בית הספר, וכן התקיימה הקרנת טרום־בכורה של סרטו החדש "החיוך האטרוסקי", המבוסס על הספר רב־המכר באותו השם. בריאיון מיוחד ל"מקור ראשון", אני מבקש ממנו לספר על תהליך העבודה הארוך על הסרט, שאת זכויותיו רכש כבר לפני כעשרים שנה.
"כשקראתי לראשונה את הרומן 'החיוך האטרוסקי' הבנתי מיד שהסיפור הרגשי הזה בן שלושה הדורות צריך להיתרגם לקולנוע באופן אותנטי, ללא אפקטים מיותרים. פיקחתי על תריסר גרסאות תסריט שונות המבוססות על הרומן, אבל אף אחת מהן לא סיפקה אותי במלואה. לכן הייתי צריך לנסוע לברצלונה בכל כמה שנים ולאשרר מחדש את הזכויות שרכשתי. לבסוף, אחרי 18 שנים של התמדה ועמידה על עקרונות רבים, היה לי תסריט שאני יכול להזדהות איתו. הזמן הארוך שלוקח לי לפתח תסריטים עשוי להישמע קיצוני עבור אנשים מסוימים, אבל אני באמת מאמין בחשיבות הפיכת התסריט למושלם ככל האפשר. תסריט טוב הוא שמונים אחוזים של סרט טוב. מנהל בינוני לא יכול להרוס תסריט נהדר, אבל הבמאי הכי גדול לא יכול להציל תסריט רע. אני מתרגש מאוד מכך ש'החיוך האטרוסקי' מגיע עכשיו לקולנוע הישראלי, ואני מקווה שהציבור פה ישאב ממנו השראה".
איך אתה בוחר איזה סרט להפיק, והאם לכל סרט שביצעת היה תהליך הפקה דומה?
"קודם כול אני צריך קשר אישי לנושא. ואז, כפי שאמרתי, אני עובד במשך זמן רב על התסריט, עד שאני מקבל גרסה שבה אני משוכנע. לאחר מכן אני מחפש מימון, וזה תהליך קשה. בסרטים עלילתיים, בדרך כלל קיבלתי את המימון מחובבי אמנות פרטיים באירופה. העסקה שלי איתם היא שאני לא רואה אגורה מהסרט עד שהם מקבלים את כל ההשקעה שלהם בחזרה, וזה עובד. בסרטים בדיוניים ותיעודיים התהליך אמנם דומה, אבל ישנו חיסכון ניכר באנרגיה על ליהוק".
עולם הקולנוע השתנה באופן דרמטי משנות השישים, כשהתחלת לייצר סרטים. איך אתה מצליח להישאר רלוונטי?
"למרבה הצער אני חייב להודות שהקולנוע איבד הרבה מהניצוץ הראשוני שלו. זה בהחלט קשור למחשוב. כיום, לעיתים קרובות הרוב המכריע של תקציב הסרט נשפך על אפקטים מיוחדים. תמיד ניסיתי ליצור קולנוע אנושי, ללא דגש על מיניות, אלימות או אפקטים. יש שיגידו שזאת הסיבה שהסרטים שלי אינם שוברי קופות. אני מתעניין בסיפורים אנושיים על החיים. יש היום יותר מדי סרטים שתשכח ברגע שאתה יוצא מהקולנוע. אני רוצה לגעת באנשים עם הסרטים שלי, שיחשבו עליהם גם כעבור כמה שבועות, ולקוות שבזכותם הם יחיו חיים משמעותיים יותר".
ותודה להוריי
ארתור כהן – שמסרב בתוקף לחשוף את גילו – נולד בבזל שבשווייץ למשפחה יהודית, ציונית ואורתודוקסית שורשית. אביו, עורך הדין מרכוס כהן, היה ממקורביו של הרב קוק. הוא סייע ליהודים רבים בתקופת השואה, ובשנת 1948 עלה לישראל ביחד עם אשתו רוזה, שהייתה אמנית ומשוררת, אך בנם ארתור נשאר בשווייץ. סבו, שעל שמו הוא נקרא, היה הרב הראשי של בזל בתקופת המעבר מהמאה ה־19 למאה ה־20, וידידו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. הוא גם היה זה שהזמין את הרצל לעירו כדי לקיים בה את הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897. רעייתו של כהן, נעמי, היא בתו של משה חיים שפירא, מנהיגה המיתולוגי של המפד"ל ואחד החותמים על מגילת העצמאות.
בתחילת דרכו ניסה ללכת בעקבות אביו ולמד משפטים, אולם פרש במהרה ועבר לכתיבה – כעיתונאי ואז כתסריטאי. משם הייתה סלולה הדרך לקריירת ההפקה העשירה שלו, שהחלה באיטליה בעבודה צמודה עם הבמאי ויטוריו דה־סיקה ועברה בשנות השישים להוליווד.
למרות שכהן אינו חובש כיפה ביומיום, הוא יהודי אורתודוקסי לכל דבר ועניין. במישור הפוליטי, דעותיו ניציות באופן מובהק. בנאום שנשא בירושלים בשנת 2004 בעת שקיבל את פרס "שומר ציון", אמר בין השאר: "ירושלים מוזכרת לא פחות מ־667 פעמים בתנ"ך, ואפילו לא פעם אחת בקוראן. כשנשיא מצרים סאדאת ביקר בהר הבית, הוא הפנה את פניו בתפילה למכה, וגבו לירושלים. הפלסטינים מנסים להשתמש בביטוי 'כיבוש' כדי לעשות דה־לגיטימציה נוספת של זכותנו על ארץ ישראל, ללא אבחנה בין שכם לתל־אביב, בין יריחו לחיפה".
הוליווד ידועה כמקום עם נוכחות יהודית משמעותית, אך במקביל גם כליברלית ופרוגרסיבית ביותר. דעותיך שונות מהמיינסטרים הזה – באחד הראיונות אף אמרת שאינך מרוצה מהנשיא לשעבר אובמה, יקירה של הוליווד. האם לדעותיך יש השפעה על היחס אליך או על יכולתך לעבוד עם אנשים מסוימים בתעשייה?
"אני חושב שבכל הנוגע למדיניות החוץ, אובמה היה אחד הנשיאים הגרועים ביותר בהיסטוריה האמריקנית, במיוחד בקשר למזרח התיכון. הוא אדם מקסים ואני יכול להקשיב לו כל היום, אבל אני שופט את נשיא ארצות־הברית על פי מעשיו, לא על פי המילים שלו. טראמפ אולי אינו דמות מעודנת, אבל רוב מעשיו – במיוחד לגבי ישראל והעולם המוסלמי – הולכים בכיוון הנכון. לעיתים קרובות אני משוחח עם עמיתיי הליברלים בהוליווד. קשה לעקור אותם מתפיסת העולם הנאיבית שלהם, אבל לפחות הם מקשיבים לי ואולי פה ושם זה גורם להם לשקול מחדש את נקודת המבט שלהם".
"כשזכיתי באוסקר השלישי שלי על 'שחור ולבן בצבעים', המפיק של הסרט הצרפתי – שהיה גם הוא מועמד בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר – ירק על פניי. אבל זה לא קרה כי אני יהודי, אלא כי הסרט שלי זכה באוסקר, ולא שלהם"
בזמן האחרון מדברים הרבה על עליית האנטישמיות בעולם – במיוחד באירופה ובארצות־הברית. כמי שחי ועובד בשתי היבשות, האם אתה חושב שזה נכון? האם האליטה הליברלית האמריקנית מפתחת אנטי־ישראליות שאפשר לפרש אותה גם כאנטישמיות?
"אין ספק שאנטי־ציונות היא הצורה החדשה של האנטישמיות. בהקשר זה אני קורא לכולם לאמץ את המבחן המבריק של ידידי נתן שרנסקי: ניתן להבחין בין ביקורת לגיטימית על ישראל לבין אנטישמיות לפי שלושה פרמטרים שמכונים 'מבחן שלושת ה־D': דה־לגיטימציה של ישראל, דמוניזציה של ישראל, ושפיטת ישראל בסטנדרטים כפולים. באירופה היה תמיד גרעין אנטישמי בימין הקיצוני וגם בשמאל הקיצוני, אבל עכשיו הוא משפיע על הזרם המרכזי, גם בגלל ההגירה המוסלמית הגדולה לאירופה, דבר שמפחיד מאוד. למרבה הצער הרשויות בצרפת או בגרמניה חוששות לקרוא לבעיה בשמה בגלל התקינות הפוליטית".
האם אי פעם הרגשת אנטישמיות כלפיך ברמה האישית?
"כשזכיתי באוסקר השלישי שלי על 'שחור ולבן בצבעים', המפיק של הסרט הצרפתי – שהיה גם הוא מועמד בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר – ירק על פניי. אבל זה לא קרה בגלל שאני יהודי, אלא בגלל שהסרט שלי זכה באוסקר ולא שלהם. למרבה המזל, מעולם לא חוויתי אנטישמיות ברמה האישית. גם בעבודתי העיתונאית כמעט לא דיווחתי על מקרים של אנטישמיות, ובמסעותיי הרבים בעולם מעולם לא הותקפתי כי אני יהודי. אולי פשוט היה לי מזל".
רוב יהודי ארצות־הברית מחזיקים בדעות שמאליות. האם אתה מרגיש שהם מנותקים מישראל? האם ניתן להחזיר את הגלגל לאחור?
"אני חושש שיהודים אלה לא ניתקו את עצמם מישראל אלא משורשיהם היהודיים, וכתוצאה מכך באה גם התנתקות מהמדינה היהודית. הוריי נתנו לי שורשים וכנפיים. שורשים הם המסורת שלי, הדת שלי, ערכי המוסר שלי. כנפיים הן היצירתיות, החופש היצירתי שלי והיכולת להשתמש ברצון חופשי ליצור משהו חדש בחיי. יש אנשים שיושבים על שורשיהם אך מפחדים להשתמש בכנפיהם. אחרים דווקא משתמשים בכנפיים אבל מזניחים את שורשיהם – וזה מה שקרה ליהודים אמריקנים רבים בדור האחרון. תמיד ניסיתי לכבד את שורשיי תוך כדי שימוש בכנפיים. אז קודם כול, חיזוק הזהות היהודית של יהודי אמריקה – בכל צורה שהיא – חייב להיות הצעד הראשון. בעיה נוספת היא ששפת הוויכוח היא בדימויים שמעוותים את השיח. חומת ההפרדה מזכירה לאנשים את חומת ברלין. גדר הביטחון בעזה מעוררת אסוציאציות של דוגמאות היסטוריות שליליות אחרות. יש הרבה נאיביות בחשיבה הליברלית בארצות־הברית ובאירופה בנוגע למזרח התיכון, עד כדי התכחשות למציאות".
בין שלוש יבשות
הביטוי "איש העולם הגדול" קצת נשחק בימינו עמוסי הסופרלטיבים, אבל נדמה שכהן יכול לשאת את התואר הזה בכבוד. הוא מחלק את זמנו בין שלוש מדינות בשלוש יבשות – ארצות־הברית, שווייץ וישראל – ונע בין שפות, תרבויות ודתות באופן קבוע כבר כמה עשורים טובים. אני שואל אותו היכן הוא מרגיש הכי בבית, אם בכלל ניתן להגדיר בית במצב של תנועה מתמדת.
"השורשים שלי בבזל חזקים מאוד", הוא אומר, "כאן גדלתי, כאן נולדו ילדיי, וזהו הבסיס שלי. המקצוע הביא אותי לחיות כמה שנים ברומא וביוגוסלביה לשעבר, וכמובן בלתי נמנע להיות כמה חודשים בשנה בלוס־אנג'לס, מרכז הקולנוע העולמי. בירושלים, שבה אני מבלה בחגים, נשמתי מרגישה בבית. אז בוא נסכם שכל שלוש הערים שהזכרת מהוות עבורי בית ברמה מסוימת".
הגעת לעולם הקולנוע מהעיתונות. איך אתה רואה את עולם העיתונות היום, בעידן שרבים מכנים אותו "עידן החדשות המזויפות"?
"המהפכה הדיגיטלית היא שינוי פרדיגמה, ללא ספק. היא הביאה השפעות חיוביות ושליליות: חיוביות, כי היום הפוליטיקאים אינם תלויים בחסדיהם של העורכים הראשיים. טראמפ, לדוגמה, מצייץ את מסריו בטוויטר ישירות לכל העולם, והם זמינים לכל אחד. הדבר היחיד ש־CNN יכולים לעשות הוא לצטט אותו. כיום קל הרבה יותר לקבל קולות אותנטיים מהצדדים השונים המעורבים. מצד שני, בגלל הדמוקרטיזציה של התקשורת יש גם הרבה זבל שם בחוץ. לכן, למרבה האירוניה, חשיבותה של העיתונות הרצינית גבוהה היום אף יותר מאשר בעבר: לסנן חדשות מזויפות ולהעניק לקורא ניתוח מעמיק של ההתפתחויות הפוליטיות בעולם".
זכית בשישה פרסי אוסקר. שלושה בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר, ושלושה בקטגוריית הסרט הזר. האם יש נוסחה לזכייה בפסל הנכסף? האם אפשר להרגיש או לדעת לגבי סרט מסוים שהוא עשוי מחומר של אוסקר?
"אם הייתה נוסחה כזו, היו לי 18 פסלונים ולא רק שישה… אין נוסחה. בשנות השבעים או השמונים לא הייתה כמעט דרך לנחש מי יהיו זוכי האוסקר. באופן אירוני, בשנים האחרונות, בשל דגש־יתר על נושאים חברתיים ופוליטיים, קל יותר לנחש איזה סרט ינצח – במיוחד בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. זו התפתחות מדאיגה בעיניי. כל אחד מהסרטים שעבורם זכיתי באוסקר היה שונה לחלוטין מקודמו ומזה שבא אחריו. תמיד ניסיתי לספר סיפורים ייחודיים, ואני שמח שהאקדמיה העריכה את זה.
"לדוגמה, בשנת 2000, הסרט 'יום אחד בספטמבר', שמספר את סיפורם של הספורטאים הישראלים שנרצחו באולימפיאדת מינכן, התחרה לצד 'בואנה ויסטה סושיאל קלאב', שהיה הצלחה ענקית בקופות ועסק במוזיקה קובנית. כולם הימרו עליו, אבל חברי האקדמיה חשבו שהסרט שלי והמסר שלו חשובים יותר. אני אסיר תודה על ההכרה הזאת".
כאמור, אתה ידוע כמי שמתעקש שלא לכלול מיניות או אלימות בסרטיך. האם אתה עושה את זה מתוך תפיסת עולם שמרנית, או כדי למקד את הצופים במסר שעולה מהסרט עצמה ולא בגירויים אחרים שסביבו?
"אני לא מעוניין באפקטים מיוחדים, איני מתעניין במיניות גרפית, ובוודאי שאינני מעוניין להציג אלימות – שממנה אנו מקבלים די בחיי היומיום שלנו. אני מתעניין בטבע האנושי, ביחסים בין בני אדם. בחייהם של ילידי האי גינאה החדשה, שבו כף רגלו של איש מהמערב מעולם לא דרכה, כפי שהוצגו בסרט זוכה האוסקר הראשון שלי 'שמיים מעל, בוץ בקרקעית' (שתורגם בעברית ל"נהר ללא שם", א"ש) או בחייה של משפחה יהודית־חילונית באיטליה בתקופת השואה, כפי שמוצג בסרט השני שעליו זכיתי באוסקר, 'הגן של פינצי קונטיני'. מה יכול להיות מעניין יותר, מעורר השראה או נוגע ללב יותר מאשר חיים אמיתיים ובני אדם אמיתיים? ידידי אלי ויזל נהג לומר: 'אתה יודע למה אלוהים ברא את האדם? כי הוא אוהב סיפורים'. אלי צדק".
מניסיונך הרב, האם לעולם הקולנוע והבידור יש השפעה אמיתית על העולם? האם לסרטים יש יכולת להניע אנשים ולשנות התנהגות או דעות?
"כפי שכבר ודאי הובן עד כה, איני מעוניין ביצירת 'בידור להמונים'. המטרה שלי היא לגעת בצופים ברמה רגשית עמוקה באמצעות סיפורים אנושיים. עם זאת, לפעמים ניתן להשיג השפעה מעשית מוחשית על העולם החיצון. לדוגמה, אני אסיר תודה על כך שסרטי 'יום אחד בספטמבר' סייע למשפחות הקורבנות לקבל סוף־סוף הכרה לטובת פיצוי כספי מסוים משלטונות גרמניה. סרטי השואה שלי סייעו להעלות את זכר השואה בקרב קהלים שונים, עובדה שמעניקה לי סיפוק עמוק. אני גאה במיוחד על כך שסטיבן ספילברג אמר פעם שללא 'הגן של פינצי קונטיני' הוא לא היה עושה את 'רשימת שינדלר'. לסרטים טובים תמיד יש השפעה – ברמה החברתית, הפסיכולוגית או הרגשית. למרבה הצער, ההשפעה העיקרית של הרוב המכריע של הסרטים כיום היא לבזבז את הזמן של הצופים בהם".
האם יש לך כבר תוכניות לסרט הבא?
"כמובן. זה כמו בכדורגל: הזמן שאחרי המשחק האחרון הוא תמיד לפני המשחק הבא. לפני מספר שנים קניתי את זכויות הקולנוע של הרומן הנפלא 'פגישה שנייה' מאת פרד אולמן – סיפור מרגש על ידידותם של שני ילדים בגרמניה, האחד יהודי והשני אריסטוקרט גרמני. אני נמצא כרגע בשלבי פיתוח, אבל אני עדיין לא מרוצה מהגרסה החדשה ביותר של התסריט".
מה יש לך לומר לסטודנט צעיר לקולנוע שקורא את הריאיון ואומר לעצמו – יום אחד אני רוצה להיות כמו ארתור כהן?
"קודם כול אני רוצה להגיד לצעירים להאמין בחלומות שלהם. אם אתה לא תאמין בהם, מי יאמין? בחיי למדתי גם לסמוך על האינטואיציה שלי, ולא בהכרח על עצות – שמטרתן טובה – שמגיעות מאחרים. כאשר אני מקבל החלטות על סמך האינטואיציה שלי, לא תהיה לי שום חרטה מאוחר יותר, גם אם ההחלטה התבררה כלא חכמה. אם ההחלטה שלי מבוססת על אחרים, תמיד תהיה חרטה שמא יכולתי לעשות את זה טוב יותר. שלישית, אני קורא לכל קולנוען שאפתן לקחת את הזמן עם התסריט. לא למהר. אל תנסה לרצות את המגמות והטרנדים הנוכחיים. ספר סיפור אנושי בצורה האותנטית ביותר. כל שאר ההחלטות כגון מיקום או ליהוק, הן משניות".
מכל הסרטים שלך, באיזה מהם היית רוצה לצפות ביום הולדתך ה־120?
"כל הסרטים שלי הם כמו ילדים בעבורי, ואני אוהב את כל ילדיי באותה מידה. לכן, ארצה לראות את כל הסרטים שלי, בהנחה שיהיה לי בכלל פנאי לכך". 
