הספרים המומלצים בשבוע הספר

שרי גוטמן, מו״ל אחוזת בית

ממליצה על חמש ארוחות ביום מאת מיכל זמיר, הוצאת כתר, 2018 ועל האיש הזקן, פרידה מאת נגה אלבלך, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018

יצא שקראתי השנה שני ספרים שעוסקים באותו נושא: התמודדות עם הידרדרותו של הורה זקן, דמנטי וחסר אונים. מדובר ב"חמש ארוחות ביום" וב"האיש הזקן, פרידה".

שני הספרים קטנים בגודלם, ובכך מתאימים לאורך הנשימה ההולך ומתקצר ככל שאנחנו צוללים אל תוך תיאורי ההורה הדמנטי וסביבתו (שגם היא לעיתים מתמודדת עם אובדן כישורים פיזיים וקוגניטיביים).

אומרים שספרות היא לאו דווקא הנושא שבו היא מטפלת, אלא האופן שבו היא מטפלת בו. והנה, כאן, שתי הכותבות המוכשרות בחרו – כל אחת בדרכה – במעין מבנה פסיפסי, קצת מפורק במתכוון, ובמבט המתבונן בקפידה (חומל או אכזרי – לא תמיד אנחנו יודעים, אולי שניהם, וטוב שכך), שבאמצעותו הן מספרות את סיפורם של הוריהן (זמיר מלווה את אמה, אלבלך – את אביה).

היכולת של שתי הסופרות להכניס אותנו אל תוך עורם המטאפורי של ההורים הזקנים, ובאותה העת ללכוד את המגע המורכב בין עורם של אלה לעורן של המספרות – היכולת הזאת, שנעשית בכל אחד מהספרים באמצעים ספרותיים שונים, מולידה שני טקסטים ספרותיים משובחים.

עילאי מלצר, מו"ל ספריית עליית הגג

ממליץ על המצאת הטבע מאת אנדריאה וולף, מאנגלית: עמנואל לוטם, הוצאת שוקן, 2018

 היה איש אחד, שעל שמו נקראים יותר דברים מאשר על שם כל אדם אחר: חיות, צמחים, אגמים, הרים, ערים – אפילו אזור בירח – אבל רובנו לא שמענו עליו מעולם! ובאמת, קשה להאמין שאלכסנדר פון הומבולדט באמת היה, ושאכן עשה, וחשב, וכתב את כל מה שאכן עשה. וכדי להבין את רוחב התגליות וההשפעה של הומבולדט, תצטרכו לקרוא את "המצאת הטבע", הביוגרפיה הנפלאה שכתבה אנדריאה וולף. אני רק אזכיר שהוא היה הראשון שדיבר על השפעת מעשה האדם על האקלים, הראשון שמיפה חבלי ארץ נרחבים באמריקה הדרומית, והראשון שהבין כי התושבים הילידים אינם נחותים ושלאדם הלבן יש הרבה מה ללמוד מהם, וגם היה ממתנגדי העבדות הבולטים בתקופתו. הוא טיפס גבוה יותר מכל איש בן זמנו, ומדד, וחקר ונתן שמות למינים לא ידועים. בגיל שישים (!) יצא למסע חקר ארוך בסיביר, והשפעתו על דרווין הייתה מכרעת (דרווין הצהיר שאלמלא הומבולדט, לא היה עולה כלל על סיפון הביגל). סימוֹן בוליבר, המהפכן, הושפע ממנו עמוקות, וגתה אמר כי ימים אחדים במחיצתו של הומבולדט שקולים כנגד כמה שנות חיים.

הומבולדט גם היה הראשון שהסתכל על הטבע כעל מארג חיים אחד ושלם, שבו הכול קשור להכול (ומכאן גם פגיעותו של הטבע, והצורך לשמור עליו). וולף טיפסה וטיילה ושטה בעקבותיו, וקראה הרבה ממה שהאיש כתב (אבל לא הכול – הוא עצמו לא ידע כמה ספרים כתב), ומתוך כל השפע האדיר של חייו היא כתבה ספר יפהפה, מחכים ומעורר השראה. עמנואל לוטם תרגם נהדר.

אבי ליפשיץ, הבעלים של סגול

ממליץ על שרול מאת דובי ברק, הוצאת אוריון, 2019

"שרול" הוא רומן מרתק ומורכב, שנע במקביל בצירי זמן שונים ובין מקומות שונים – קיבוץ, מושב דתי ועיירת עולים. הוא עוסק בפער בין המציאות לדמיון, בין מה שאפשר למה שאי אפשר – כשהגורם שאינו מאפשר הוא האדם עצמו, על ידי המגבלות שהוא מטיל על עצמו, או במילותיו של ברק: "זהו המאבק הקלאסי של האדם לקבל את עצמו כמו שהוא ללא זיופים וללא אשליות".

שרול הוא איש אקדמיה בגמלאות, קיבוצניק לשעבר, שיום אחד מגיחה לחייו סטודנטית צעירה ויפה שמבקשת להכיר אותו. זה כמובן מחמיא לו, אבל הוא לא יכול להימנע מהשאלות המתבקשות: מדוע פנתה דווקא אליו, ומהן בדיוק כוונותיה?

הקשר המיוחד ההולך ונרקם בין השניים, לצד סיפור חייו ואהבתו הגדולה מן החיים (שלא עמדה במבחן הזמן) למזי, בת למשפחה דתית־מזרחית – יוצרים תמונה מעניינת, נוגעת ללב ורבת רבדים, הן שלו והן של החברה הישראלית.

זהו סיפור על אהבה בלתי אפשרית, על החמצה, על תקווה ועל השלמה. סיפורי החיים של אשתו ושל הוריו של שרול, לצד סיפור חייה של מזי ושל משפחתה, שזורים היטב זה בזה ובהוויה הישראלית, ויוצרים פסיפס אנושי מעניין וסוחף.

שירה חפר, מו"ל לוקוס

ממליצה על ארץ איומה מאת קית גסן, מאנגלית: רחל פן, הוצאת פן, 2019

את הספר הזה קראתי בפרק זמן קצר, ושאבתי ממנו הנאה ועניין מרובים. מדובר על רומן אמריקני פרי עטו של סופר בן זמננו (יליד 1975), שזהו ספרו השני, ומסופר בו על אקדמאי יהודי ממוצא רוסי, שאינו מוצא את דרכו לתואר ומעמד מתקדמים באוניברסיטה בניו־יורק. ביום בהיר אחד, אחיו – שנשאר ברוסיה שעה שההורים והגיבור היגרו לארה"ב – מזעיק אותו לטפל בסבתם הזקנה, כי אינו יכול לטפל בה עוד. כשנקרית לגיבורנו הזדמנות "להתחיל מחדש", או לסלול לעצמו שביל קריירה מקורי, הוא קופץ על ההזדמנות ונוסע למוסקבה של 2008.

הכתיבה של גסן עובדת מצוין. באלגנטיות רבה הוא לוחץ על כל הכפתורים הנכונים, ומפעיל אצל הקורא את מנעד הרגשות המתבקש מרומן כתוב היטב – צחוק טוב וחכם, סקרנות, מתח עלילתי והתרגשות מרגעים פיוטיים, ואף צער או כובד ראש לגבי עניינים פוליטיים וחברתיים בני זמננו. אמנם אין בו חידושים סגנוניים פורצי דרך, אך מעבר להיותו "רומן טוב", מה שבאמת מרתק בספר הזה הוא השיטוט האותנטי שגסן לוקח אליו את הקורא ברחובות של מוסקבה של ולדימיר פוטין, שחוץ ממידע שאני צורכת דרך אמצעי התקשורת, אני לא יודעת עליה מעבר לכך. וכאן גסן, שרומן זה מבוסס במידה רבה על בן דמותו, כמעט מדווח לנו באמצעות הספרות על המציאות שמעבר למסך הכסף.

הילית חמו–מאיר, מו"ל הכורסא

ממליצה על לטרוף את השמיים מאת פאולו ג'ורדנו, מאיטלקית: יערית טאובר, הוצאת כתר, 2019

בתור מי שבחרה עבור הוצאת כתר לפני כמה גלגולי חיים את "בדידותם של המספרים הראשוניים", ידעתי עוד לפני שפתחתי את הספר שפאולו ג'ורדנו יודע לספר סיפור. ואכן, ללטרוף את השמיים ישנם כל המרכיבים הנכונים כדי להפוך לרב־מכר: סיפור נוגע ללב על מקום רחוק, מערכות יחסים סבוכות לבלי התר, וכמובן אהבה גדולה. העטיפה אמנם לא הממה אותי במקוריותה, אבל היא בכל זאת הצליחה לגרום לי לקרוא את הספר, כך שהיא עשתה את העבודה.

הספר נקרא בשטף, על אף הקפיצות בזמנים שלעתים מבלבלות מעט. הייתי אומרת שהוא מזכיר את אלנה פרנטה מבחינת סוג הספרות – קריא עם תחושת עומק בשל מערכות היחסים המורכבות, ומטובל בקצת אקזוטיקה איטלקית. סיפור היחסים בין הנערים והתבגרותם המשותפת, כמו גם השזירה שלהם בסיפור חייה של תרזה (המספרת), הם לפני הכול סיפור טוב.

הדמויות מתוארות היטב, והיחסים המורכבים ביניהן מרתקים. אני לא יכולה לומר שיש כאן יצירת ספרות מהמעלה הראשונה, אבל לפעמים סיפור טוב יכול להיות מספק מאוד. קראתי אותו בשלושה ימים, וזה כשלעצמו הוא המלצה נדירה במחוזותיי. בכל יום עבודה מונח לפתחי חומר קריאה רב, כך שזה סוג של נס.

ד"ר יעל הדס, מנהלת שוקן

ממליצה על האיש הזקן פרידה מאת נגה אלבלך, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018

אני ממליצה בחום על "האיש הזקן, פרידה". זהו רומן פרידה של המחברת מאביה שלקה באלצהיימר ואיבד את זיכרונו. עם איבוד זיכרונו של האב צפים ועולים זיכרונותיה של הבת על מקומו של אביה בילדותה ובשנות התבגרותה, ועולה דמותו של האב, שעלה לארץ מאירופה והנחיל לבתו ערכים של צדק ושל צניעות.

רק לאחר מותו מגלה הבת שאביה אהב את ההוגה רוסו, שהאמין שיצר האדם טוב מנעוריו, גילוי המתכתב עם הדמות של האב העולה דרך זיכרונות הילדות של הבת. במקביל לזיכרונות השוטפים את הבת, עליה להתמודד עם מצב יומיומי שבו אביה כבר אינו מתנהג כמו האיש שהכירה ואהבה, והתמודדות זו ממחישה את הכאב שבפרידה בנפש, הנעשית לפני הפרידה שבגוף.

הספר כתוב באופן מינימליסטי – אין לדמויות שמות, והמספרת מתמקדת בעיקר בשתי דמויות: הבת של האיש הזקן, והאיש הזקן. תיאורי היומיום של המחברת במילים מחוסרות פאתוס הופכים בכישרון רב לשיר פרידה מרגש מהאב המסיים את חייו. אין כל ספק שהמחברת כתבה את הספר בדם ליבה, וכמו כל ספר הכתוב מהלב, הוא גם נכנס ללב הקורא. כשסיימתי לקרוא את הספר לא יכולתי שלא להצטער שאביה של הסופרת לא זכה לקרוא את הספר הזה, שבו דמותו מונצחת באהבה אין קץ.

 

שי סנדיק, מו"ל תמיר סנדיק

ממליץ על זה הולך לכאוב מאת אדם קיי, מאנגלית: תומר בן–אהרון, הוצאת הכורסא, 2019

אדם קיי נטש את עולם הרפואה לטובת כתיבת תסריטים, וניפץ את חלומה של אמו היהודייה. הקוראים, לעומת זאת, הרוויחו את הממואר המצוין שלו, "זה הולך לכאוב", שמסכם את חוויותיו המצחיקות, המרגשות והכואבות (ביותר ממובן אחד) כרופא מיילד בשירותי הבריאות הציבוריים של בריטניה.

בכנות אכזרית ובהומור חד, קיי מספר על השעות הארוכות, על השכר העלוב ועל המקרים השונים והמשונים שנתקל בהם במהלך עבודתו. ראו הוזהרתם – את הספר הזה אסור לקרוא במקומות ציבוריים: נחרות הצחוק והדמעות שהוא יוציא מכם ללא שליטה לא תמיד יתקבלו בברכה.

השילוב המדויק בין הקומי למציאותי (והתרגום המעולה של תומר בן־אהרון) חושף את עולמם המורכב של העוסקים במקצוע הרפואה, יוצר ספר מאיר עיניים על האנשים שעוסקים מדי יום ביומו במלאכת קודש, ומעורר בקורא כבוד והערכה כלפיהם, על המשימה הבלתי אפשרית שהם מתמודדים איתה.

מה קורא?

שבוע הספר העברי נפתח ביום רביעי שעבר ויתקיים עד 22.6, בשלושה מוקדים עיקריים:  תל–אביב, ירושלים וגם בחיפה, לראשונה מזה עשור. השנה נערך שבוע הספר בסימן "קריאה משותפת", עם מגוון פעילויות שיתקיימו במוקדים השונים בנושא זה. בנוסף, ייערכו ביישובים קטנים אירועים ממוקדים של שבוע הספר. הרשימה המלאה ופרטים נוספים מופיעים באתר: sfarim.org.il

הכניסה חופשית לכל האירועים