מיכל אברה סמואל, בת 44, נשואה ואם לשלושה, מתגוררת בהוד–השרון. מנכ"לית עמותת פידל – קהילה מובילה דרך, שילוב וקידום יוצאי אתיופיה בישראל.
זיכרון ילדות תרבותי. פעם ראשונה במרכז קליטה באשקלון, הוריי מקבלים רדיו טרנזיסטור קטן עם קסטה של שירים באמהרית מדוד שעלה לארץ לפנינו. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי מוזיקה דרך איזה מכשיר פלא שלא ידעתי על קיומו עד גיל תשע.
ספר שקראת פעמיים. "האלכימאי" של פאולו קואלו. הספר הזה היה אבן דרך בשנות נעוריי, קראתי אותו יותר מפעמיים. הרגשתי שהוא ממחיש ומדבר את סיפור חיי – על המסע הארוך וההשראה שסביבו, על החוכמה שבהקשבה לרחשי ליבנו, על היכולת לזהות אותות לאורך הדרך, על החשיבות שבהתבוננות בעצמנו ועל הצורך ללכת בעקבות החלומות שלנו, למרות האתגרים והמכשולים שניצבים בחיינו.
דמות שמעניקה לך השראה. אבא שלי, מלקנך אברה ז"ל. איש אמיד אי שם בכפר יהודי ליד גונדר, שעזב את הונו, את אדמתו, את שפתו ואת תרבותו והתחיל ללכת מתוך אמונה בירושלים. היא הייתה הכוח החינוכי החזק ביותר שפעל בתוכו, האמת המוחלטת שהועברה מדור לדור והכוח שהניע אותו לעבור מסע מפרך עם משפחתו במדבר כדי להגיע לירושלים שאבותיו חלמו עליה. ההחלטה האמיצה שלו לעזוב הכול אינה מובנת מאליה, ובראייה של 35 שנה לאחור היא נראית לעיתים בלתי נתפסת.
עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה? עם אופרה וינפרי, אשת התקשורת והפילנתרופית בעיקר בתחום החינוך והמנהיגות. קראתי את הביוגרפיה שלה ואני עוקבת אחר פעילויותיה החינוכיות לאורך שנים. הייתי שמחה ללמוד ממנה עוד תובנות על העשייה שלה כדמות מעוררת השראה למיליוני נשים וגברים.
תמונה על הקיר שלך. נוף ילדותי הוא כפר ירוק והמון טבע, לכן רוב התמונות שתלויות בבית הן למעשה ציורים של צייר אפריקאי מלאי נוף, נהרות ובתים מקש שמזכירים לי את השנים ההן.
שיר שאת אוהבת במיוחד. "מה שיהיה יהיה" של התקווה 6. זהו שיר שגיליתי במקרה והוא מלווה אותי הרבה. אני מתחברת איתו לחלומות שלי, לדמיונות, לתקוות ובעיקר לניצחונות הקטנים והגדולים בחיים.
מי מצחיק אותך? אדיר מילר הכי מצחיק בעולם. אני מתפעלת מהיכולת שלו לייצר סיפור מצחיק במפגש עם הקהל.
מאכל שאת לא יכולה לעמוד בפניו. אנג'רה עם דורו וואט – אוכל אתיופי מסורתי בתוספת תבשיל עוף. זהו אוכל של שישי־שבת. אצלנו במשפחה כולם ביחד, מהגדול עד הקטן, נהנים לאכול אותו סביב צלחת אחת.
