לפי כשבועיים קיימה העמותה לחקר יהדות הולנד בישראל אירוע מיוחד ברעננה לציון זכייתה של הסופרת והעיתונאית ההולנדית היהודית ניצולת השואה מרחה מינקו בפרס הופט ההולנדי היוקרתי לשנת 2019. הפרס ע"ש ההיסטוריון, המשורר והמחזאי ההולנדי פיטר קורנליסזון הופט, אשר נוסד בשנת 1947 במלאת 300 שנה לפטירתו, ממומן על יד ממשלת הולנד ומנוהל על ידי עמותה עצמאית, והוא נחשב לפרס הספרותי החשוב ביותר בהולנד.
את מרחה מינקו, כלת הפרס לשנת 2019, אין צורך להציג בפני הולנדים, אולם לישראלים היא כמעט אינה מוכרת. הסופרת עטורת הפרסים, ילידת 1920, נחשבת לאחת היוצרות האירופאיות הבולטות במחצית השנייה של המאה העשרים. ספרה "מרורים: כרוניקה קטנה" הפך מאז פרסומו בשנת 1957 לאחד הרומנים המרכזיים של בני הדור הראשון לשואת יהודי הולנד, עד כדי כך שנוסף לתוכנית הלימודים הכללית ונלמד בבחינות הבגרות בהולנד במשך שנים רבות.
האירוע ברעננה התקיים גם בסמיכות לציון 90 שנה להולדתה של אנה פרנק, בת דורה של מינקו, אשר בדומה למינקו התחבאה במהלך המלחמה באמסטרדם אולם נחשפה ונשלחה למחנה הריכוז ברגן־בלזן, וממנו לא שבה. בניגוד לאנה פרנק זכתה מינקו להינצל מציפורני הנאצים, ולאחר המלחמה להקים משפחה ולבנות קריירה מפוארת בתחום העיתונאות והספרות. שני החיבורים, "יומנה של אנה פרנק" ו"מרורים: כרוניקה קטנה", נחשבים לשני חיבורי הדגל של שואת יהודי הולנד.
סירבה להשיב את החפצים
בצירוף מקרים נדיר, למחרת האירוע בישראל קמה שערורייה בהולנד, לאחר שהתברר שיושב ראש חבר השופטים של ועדת הפרס, מר גיליס דולריין, הוא לא אחר מאשר נכדה של המשפחה ההולנדית שנישלה את משפחתה של מינקו מרכושה במלחמה.
השערורייה הגיעה לידיעת הציבור והתפרסמה בהרחבה בכלי התקשורת ההולנדיים. מר אנדרה בוארס, יושב ראש העמותה לחקר יהדות הולנד בישראל, מסכם את האירועים: "באותה שנה שמינקו פרסמה את ספרה 'מרורים' יצא לאור עוד ספרון קטן בשם 'הכתובת', ובו היא מספרת שהוריה שנרצחו בשואה אמרו למרחה שהם מסרו את כל תכולת ביתם ואת דברי הערך למשפחת דורלינג, וביקשו ממרחה – אם היא תשרוד מהמלחמה – לגשת לכתובת של אותה המשפחה אחרי המלחמה על מנת להחזיר את הכול. בספרון 'הכתובת' מספרת מרחה ש'בחורה יהודייה' חזרה למקום מגוריה אחרי שניצלה על מנת לקחת את החפצים. כשנכנסה לחדר הסלון של משפחת דורלינג ראתה את חדר הסלון של הוריה כפי שהיה ערב המלחמה. הגברת דורלינג סירבה להחזיר ולו חפץ אחד. היא סיפרה למרחה שהוסכם שאם הוריה לא יחזרו מפולין כי אז החפצים, הרהיטים ודברי הערך יישארו רכושם של משפחת דורלינג".
עד כאן סיפורה הנוגע לשנות הארבעים. במעבר לשנה הנוכחית מספר בוארס: "אנחנו עוברים ל־2019 ולחלוקת הפרס הכי יוקרתי בעולם הספרות של הולנד: כנהוג מתקשר הדובר של חבר השופטים לסופר להודיע על הזכייה ושואל אם היא מוכנה לקבל את הפרס. במקרה זה התקשרו לבתה של מרחה מינקו מפאת גילה של מרחה עצמה. ביקשו מהבת לשאול את אמה, וכך עשתה. כאשר הבת סיפרה לאמה על זכייתה בפרס, שמחה מרחה עד מאוד. ואז הוסיפה הבת: יושב ראש חבר השופטים יעניק לך את הפרס.
"מרחה מינקו שאלה אם מדובר ביו"ר הנוכחי ששמו דורליין. הבת הנהנה בראשה, ומרחה אמרה: 'עדיף לי ולו שלא הוא יעניק לי את הפרס. סבא וסבתא שלו הם משפחת דורלינג בספר שלי'. היו"ר שמע את הסיפור, התנצל בשם כל הנכדים, ואמר שהוא ישתדל לבדוק אם נשארו עוד חפצים על מנת להחזירם. הוא הוסיף שהסיפור מבייש את משפחתו גם אם הוא עצמו נולד בשנת 1951".
"כולנו אנה פרנק. כולנו מרחה מינקו"
צירוף המקרים המדהים הזה, והדממה התקשורתית שלה זכה בישראל, ממחישים עד כמה תופסת שואת יהודי הולנד מקום מצומצם בתודעה הישראלית. מה בעצם מרבית הישראלים יודעים על אירועי המלחמה בהולנד מלבד סיפורה הנורא של אנה פרנק? "כולנו אנה פרנק. כולנו מרחה מינקו". כך אמרה אחת מהנוכחות בקהל במפגש ברעננה, ניצולת שואה בעצמה. רוצה לומר, היו אלפי ילדים במסתור, כאלה ששרדו ואלה שלא, בדיוק כמו אנה פרנק ומרחה מינקו המפורסמות. סיפורם של ניצולי שואת יהודי הולנד, אנשים שהם היום בני שמונים ויותר, עדיין לא סופר במלואו.
על אף שספריה הרבים של מרחה מינקו תורגמו לשפות רבות, ביניהן אנגלית, גרמנית, איטלקית וספרדית, עד היום תורגם לעברית רק ספרה "מרורים", ואף הוא ראה אור באיחור רב, בשנת 1986, שלושה עשורים לאחר פרסומו בהולנד. הספר תורגם לעברית על ידי שולמית במברגר וראה אור בהוצאת סלומון, ככל הנראה במהדורה אחת ויחידה, ומאז נעלם ממדפי הספרים העבריים. למעט רשימה אחת שנכתבה עליו על ידי גיטה אבינור בשנת 1961 תחת הכותרת "מרור", ורצנזיה מאת עירית המאירי ("הזוועה בתיאור מינימליסטי", מעריב, 31 באוקטובר 1986), לא נכתב דבר על היצירה ונדמה שהיא נזנחה ונשכחה בישראל. כיום מצויים עותקים של הספר "מרורים" בספריות האוניברסיטאיות וכן בספרייה הלאומית ובספריית יד ושם.
מרחה מינקו כתבה את "מרורים", ממש במקביל ליוצרים אחרים בני הדור הראשון המוכרים היטב לקוראים הישראליים: פאול צלאן, פרימו לוי, ק.צטניק, דן פגיס ואהרן אפלפלד. בניגוד לפאתוס של צלאן, לנטורליזם של קצטניק ולסגנון הסימבוליסטי של אפלפלד, בחרה מינקו לעצב את הממואר שלה באמצעות פרוזה מינימליסטית, כפי הנראה בהשפעת מגמות מקבילות באמנות הפלסטית והארכיטקטורה של תקופתה. על אף חוסר אחידות הדעים בדבר המהות והמינון של המינימליזם באומנות, דבר אחד ברור: המינימליסטי אינו "פשוט", "שטחי" או "מוגבל". נהפוך הוא, מינימליזם הוא מסגרת מאתגרת במיוחד כשמנסים לייצר באמצעותו ריאליזם מהסוג שמינקו עושה. שהרי עדות נדרשת דווקא לפרוזה מקסימליסטית מפני שהיא רוצה לשכנע. מינקו מבקשת בניסוי הספרותי שלה לתת עדות ויחד עם זאת להפחית, לצמצם, להוריד את הטון. כך למשל באפיזודה שבה בת השכנים מגיעה ומתחילה לקחת מהבית מכל הבא ליד, והמספרת לא רק שאינה מונעת זאת ממנה, אלא אף מסייעת לה לשאת את כל הציוד:
"אני לא צריכה את המחבט," אמרתי, "את יכולה לקחת אותו." "אתם בין כה וכה לא משחקים עכשיו טניס, נכון?" אמרה. עלינו למעלה. בעודני מחפשת את המחבט בארון, חיטטה הנערה בין הספרים שלי. "איזה יופי!" אמרה. פניתי לאחור. חשבתי שהיא מתכוונת לספר, אבל היא החזיקה בידה חתלתול אבן.
"קחי אותו," אמרתי, "בין כה וכה לא נוכל להישאר כאן עוד הרבה זמן." "ברצון," אמרה. "חבל שכל הדברים הנחמדים האלה ישארו כאן."
"נכון," אמרתי. "קחי עוד משהו (עמ' 38 – 39)".
צמצום הפרטים המדווחים, תוך המעטה של ביטויי רגשות והימנעות מתיאורי אלימות גרפיים – מעצימים את השאלות המוסריות שהטקסט מעלה, מפני שהם מחדדים את העובדה שהאירוע הגדול של השואה התרחש בתוך חברה שהייתה לכאורה נורמטיבית, ליברלית והומניסטית ובכל זאת התדרדרה לשפל מוסרי. יש בכך גם להסביר את השיקולים שעמדו מאחורי הכנסתו של הספר לקריאת חובה בבתי ספר תיכון בהולנד, מאחר שלכאורה אינו כולל תכנים קשים ועם זאת כוחו בדילמות האתיות שהוא מעלה.
* * *
השערורייה הנוכחית סביב הענקת פרס הופט בהולנד היא גם הזדמנות לקרוא למתרגמים מהולנדית לעברית להרים את הכפפה ולתרגם עוד מיצירת מרחה מינקו לעברית, כולל את ספריה האחרונים. קוראי העברית ראויים להיכרות מחודשת עם יצירתה.
ד"ר ורד טוהר מלמדת במחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר־אילן
