ג'ורג' אורוול לא יכול היה לחשוב על עיתוי אומלל יותר לפרסום הספר "חוות החיות". הוא כתב את הספר הקצר הזה בנשימה אחת בין נובמבר 1943 לפברואר 1944. היו אלה ימי מלחמת העולם השנייה, עת חלה התקרבות בין ארצו אנגליה לבעלת הברית המשמעותית שלה במלחמה נגד הנאצים: בריה"מ. סטלין ומקורביו הוצגו במסגרת האלגוריה הנשכנית שכתב כחזירים שמנהיגים מרד חיות בחווה אך לבסוף שוכחים את עקרון השוויון שבשמו הקימו חברה חדשה ונותנים לגילויי השררה האנושיים להשתלט עליהם תחת האצטלה שלפיה "כל בעלי החיים שווים, אבל מקצת בעלי החיים שווים יותר מן האחרים".
בהקדמה שכתב לספר "מתחת לאף שלך", שמביא את מאמריו של אורוול בעברית, מתאר ד"ר גיורא גודמן כיצד באנגליה לא ששו להשמיע דעה מסוג לא פופולרי שכזה באותם ימים, גם אם היא מסתתרת בתוך יצירה ספרותית. וכך, אורוול ספג דחיות מהוצאות הספרים בזו אחר זו עד שנמצאה ההוצאה שניאותה לפרסם את הספר, וגם זו פרסמה את הספר רק בתום המלחמה.
המו"ל שפרסם את הספר השמיט את ההקדמה שכתב אורוול לספר, ובה הסביר גם למי שהתכוון להשלות את עצמו שמדובר בסיפור יצרי על חיות ותו לא שכוונתו בספר היא לרוסיה הסובייטית ומעלליה. הקדמה זו נגנזה ונתגלתה רק שנים מאוחר יותר, ומאז מפורסמת בצמוד למהדורות ספר זה, שמוסיפות ורואות אור עד היום.
"כשאני מתיישב לכתוב ספר, אני לא אומר לעצמי 'אני עומד ליצור יצירת אמנות'. אני כותב אותו מכיוון שיש איזה שקר שאני רוצה לחשוף, איזו עובדה שאני רוצה להסב אליה את תשומת הלב, והדאגה הראשונה שלי היא לזכות לאוזן קשבת", כתב ג'ורג' אורוול (שם העט של אריק ארתור בְּלֵייר) במאמרו "מדוע אני כותב" שפורסם בכתב העת General בשנת 1946 (תרגום: יועד וינטר־שגב). ואכן, ב"חוות החיות" (1945) ובספר "1984" (1949) התמקד ביתר שאת בניסיון להסיר את המסכה מעל פניה של רוסיה הקומוניסטית.
אם "חוות החיות" היא אלגוריה שבמסגרתה החזירים משכתבים כל כלל של אחידות ושוויון ורותמים אותו לצורך החולני שלהם לשלוט, "1984" הוא רומן דיסטופי עם גיבורים בשר ודם אשר מלביש את האווירה האפלה והנדכאת של החיים במשטר טוטליטרי על עולם עתידני שבו נרתמת הטכנולוגיה לטובת חיסול הפרטיות.
כיום, שבעים שנה אחרי שראה אור לראשונה, הוציאה "עם עובד" לאור את "1984" בתרגום חדש, ואת "חוות החיות" במהדורה חדשה. הקריאה המחודשת של שני ספרים אלה ראוי בעיניי שתיעשה ברצף: מדובר בשני ספרים אחים, שנכתבו בסמוך זה לזה ועסקו באותה בעיה עולמית. אם ב"חוות החיות" ה"אני" האנושי בצרות, אך הצרות מוכמנות מאחורי גבם של בעלי חיים, ב־"1984" העצמי בדרכו להתאיין: בחסות המפלגה השלטת ו"האח הגדול" שדמותו ניבטת ממסכי הטלסקרין ועוקבת אחר כל חבר במפלגה, אין מקום עוד למחשבות, אמונות ותקוות שאינן הולמות את ערכי המפלגה והכול מנוטר ומצולם כל העת, גם המחשבות הכמוסות ביותר.
מונחון לשפה חדשה
עם זאת, אורוול היה אופטימיסט והאמין ברוח האדם. גם בספר "1984" הוא לא הסתפק בטקסט עצמו, אלא צירף בסופו נספח ששוטח את "עקרונות לשון שיחדש", העקרונות שלפיהם פועלת השפה השלטת במפלגה, שפה שכל תכליתה צמצום כמות המילים כדי שכך, בהדרגה, גם תצומצם היכולת לחשוב ולהגות.
למי שנוהג לקרוא ב"1984" שוב ושוב, נספח זה, כמו גם הקטעים שמצוטטים מתוך ספרו של הבוגד במפלגה, עמנואל גולדשטיין, בן דמותו של ליאון טרוצקי, נחשבים ל"משעממים" לעומת תיאור העולם הדיסטופי של מדינת אוקיאניה, שלב העינויים או סיפור האהבה שבספר, והם ייטו לדלג עליו. אך לנספח זה יש תפקיד מיוחד וחשוב. המתרגם אלי ביז'אווי, שתרגם לעברית את העיבוד הלונדוני למחזה "1984" עבור תיאטרון "הבימה", האיר את תשומת ליבי לעובדה שכאשר יצא הספר לאור בתחילה רצה המו"ל להשמיט את המונחון הזה אולי כדי לחסוך דפים, ואף היו מהדורות ראשונות בשפה העברית של הספר שראו אור ללא נספח זה.
אורוול התנגד להשמטת המונחון, כי בפרסומו יש משהו שמצביע על כך שרטרואקטיבית התקופה של המפלגה הסתיימה. המונחון מסביר לקורא כיצד השתמשה המפלגה בשפה לנוחותה כל עוד הייתה בשלטון, וככזה, לו היה מושמט, היה הדבר בעצם אומר כי המפלגה שלטה לנצח. לאורוול היה חשוב לומר כי בשלב כלשהו המפלגה נפלה, שלא ייתכן שרוע צרוף כזה יהיה עובדה קיימת לצמיתות.
קריאה מחודשת בתרגום החדש של הבלשן ארז וולק ל־"1984" אף מגלה שהוא מעביר את ה"שיחדש", כשפה שמטרתה לחסוך במילים, צמצום נוסף: כשוולק בוחר להחליף את המילה "טלסקרין" ל"טלצג", את "מינישלום" (מיניסטריון השלום) ל־"מינילום", הוא כאילו אומר שהמהפכה שרצתה לחולל המפלגה כן הצליחה, לפחות ברמת השיח. שאנחנו הולכים ומצטמצמים, כי אין צורך עוד בכל המילים, ובעוד רגע קט נישאר רק עם התכתבות תמציתית בשפת סימנים שמבוססת על אייקונים ותמונות, ועדיין נצליח לתקשר.
קריאה בתרגום החדש גם שולחת אותנו לטקסט הוותיק יותר בעברית של "1984", שתרגמה ג'נטילה ברוידא. כיוון שהתרגום הקודם מלווה את הישראלים כבר משנת 1971, יוסיפו ב"עם עובד" להציע לקוראים את שני התרגומים גם יחד. מה שתופס את הקורא בטקסטים של אורוול גם כיום, יהא התרגום אשר יהא, הוא רעננותה של המילה הכתובה, פריכותה של האמת, הגילוי הידוע בעצם כי יצר האדם לעולם יישאר רע מנעוריו, אך בסתר ליבו גם יפרכס שביב תקווה.
עוצמה שלא זקוקה להמלצה
הקריאה החוזרת ב"חוות החיות" וב־"1984" היא מרגשת, כי יש בה גם משום הנוסטלגיה האישית: היא מזכירה לכל אחד מאיתנו באיזו נקודה צעירה היה בחייו כשקרא בהם לראשונה. מתי חש לראשונה את ההרגשה המתכתית, המאובקת, חסרת הפרטיות של העצמי שמספק הספר. עד "1984" לא קראתי טקסט כה דחוס, שבו כל כך מסוכן להיות אדם אוטונומי. שבו אסור אפילו לחשוב, עד שהקורא חושש, ולו לרגע, להפעיל חשיבה בעצמו.
העוצמה של "חוות החיות" ו־"1984" היא כזו שאינה נזקקת לשיווק או להמלצת קריאה. לא טקסט שצריך לנערו מאבק ולשכנע צעירים שהוא טקסט קנוני שגם יעניין אותם, כי הנה יש גם תוכנית מציאות טלוויזיונית כזו. חברת ההפקות ההולנדית "אנדמול" רק יצרה את הפורמט, אך לא המציאה את הרעיון כי אורוול היה פה קודם.
המציאויות שמספקת כל תקופה הן הן היחצ"ן הטוב ביותר של הספרים הללו. מספיק שנשיא ארה"ב ובכירי לשכתו ידברו על "עובדות אלטרנטיביות" או על "פייק ניוז" כדי שהספר "1984", ככזה שמכריז כי "בתחום הפילוסופיה, הדת, המוסר או המדיניות אפשר היה לומר ששתיים ועוד שתיים שווים חמש", ימכור עוד מהדורה. ""מי שבידו השליטה על העבר" – נאמר בסיסמה המפלגתית – "בידו השליטה על העתיד". ואורוול כותב בספר: "מי שבידו השליטה על ההווה בידו השליטה על העבר… כל מה שהוא אמת עכשיו אמת הוא מנצח עד נצח. פשוט מאוד. אין צורך אלא בשורה אינסופית של ניצחונות על זיכרונך".
גם השימוש שעושים כוחות פוליטיים ב"בוטים" כדי לשתול בתודעת מצביעיהם אמונות, פחדים ותקוות הוא אורווליאני להחריד. סדרת הטלוויזיה "הטובות לקרב", סדרת ההמשך ל"אישה הטובה", מראה באיזו קלות ניתן לשגר לאוויר ידיעות כוזבות ולהשפיע באמצעותן על שופטים, על פוליטיקאים ועל דעת הקהל. גם זה אורוול במיטבו, ומה שמטריד במיוחד הוא שלעיתים המסר העולה מההתנהלות העכשווית ומהנגזרות התרבותיות שמגיבות אליה הוא שזו הדרך היחידה להבטיח כיום קיימות פוליטית כי הכול פוליטי, גם מחשבותינו הכמוסות ביותר. שהטכנולוגיה היא כלי זמין ואינסטינקטיבי, וככזו היא מזמינה את האנושות כל העת לבדוק גבולות.
בהסתכלנו בעולם כפי שאנו מכירים אותו היום, שבו אנחנו ניאותים, ובקלות בלתי נסבלת, להפקיר בידי תאגידי מידע ורשת כל מידע גולמי ופרטי עלינו בעבור חופן של נוחות טכנולוגית מערסלת, לעולם תרחף מעל הקורא שאלת העל: "אבל איך הוא ידע?"; כי אורוול היה סוג של מתריע בשער מודרני שלוחש על אוזנה של האנושות גם דברים שלא יהיו ערבים לאוזניה.
צנזורה בחסות ליברליות
באותה הקדמה ל"חוות החיות" מזהיר אורוול את קוראיו דווקא מפני מדינות שנחשבות נאורות וליברליות: "בכל רגע נתון יש 'הלכה', אוסף של אידאות, שלפי המקובל כל בני האדם שדעתם שקולה מקבלים אותה ללא ערעור. לא ממש אסור לומר את זה או את זה או את ההוא, אבל 'לא יאה' לומר זאת ממש כמו שבאמצע התקופה הוויקטוריאנית היה 'לא יאה' להזכיר מכנסיים בנוכחות גברת. כל מי שקורא תיגר על ההלכה הרווחת נמצא מושתק ביעילות מפתיעה.
"בזמן הזה ההלכה הרווחת דורשת הערצה לא מסויגת לבריה"מ", הוסיף וכתב אורוול. "הכול יודעים זאת וכמעט הכול נוהגים לפיה. כל ביקורת רצינית על המשטר הסובייטי, כל חשיפה של עובדות שהממשלה הסובייטית מעדיפה לשמור בסוד, כמעט אינן ראויות לדפוס. והקנוניה הזאת, שכל האומה שותפה לה, להחניף לבעלת בריתנו, מתרחשת על רקע של סובלנות אינטלקטואלית אמיתית".
בראי הזמן, אורוול מזהיר את האנושות מפני מצב רווח שבו בני אדם גוזרים על עצמם הימנעויות וצנזורות מצנזורות שונות, וכל זאת מרצונם החופשי. הוא מדבר בדאגה אמיתית על חוסר הלגיטימיות של דעות לא פופולריות ועל הצורך הדחוף לתת להן במה בכל זאת. ויש לו לכך דוגמה חיה: "חוות החיות", ספר שאנשים קוראים בשקיקה עד היום, כטקסט שכמעט לא זכה לראות אור כלל. זאת אומרת שההתעקשות לפרסם ולהנציח בנקודת זמן נתונה דווקא את מה שלא רווח לחשוב או את אשר הקדים את זמנו צריכה להיות האינטרס החברתי של כולם.
הספר "חוות החיות" מוליך את הקורא בבהירות רבה במאבקן של החיות לאמנציפציה: מבעל החווה שלהם הן מצליחות להשתחרר בקלות יחסית, אך כשמתחילה להיכרך בהלך רוחן השררה, הן מוצאות את עצמן דומות לבני האדם יותר ויותר, וככאלה – כבולות אל תכתיביהם לא פחות מאשר הימים שבהם היו קשורות ברצועה או רתומות באוכף. ואילו בספר "1984" בני האדם מאבדים את הבלמים כחיות ומתקשים להבחין בין רע לטוב. חלקם זוכרים שהיה טוב פעם, אך כבר לא בטוחים כי הזיכרון משקף מציאות שבאמת ובתמים התקיימה בפועל. גם בקריאה מחודשת, לוחשים שני הטקסטים הללו לקורא בהם לא לשכוח ולא לזנוח את מערכת אמונותיו הקמאיות, כי הן תנאי קריטי לשמירה על ערכו ותקפותו של העצמי.
