"אקס־מן: הפניקס האפלה" ו"גברים בשחור: אינטרנשיונל" הם נצר לזיכיונות מפוארים, שזקנתם מביישת את נעוריהם. הסיבה לכך היא שלא משנה כמה כסף שופכים על שחקנים ואפקטים, ללא תסריט ראוי שום דבר טוב לא יכול לצאת. וכך היה.
קשה להאמין שלפני כמעט עשרים שנה, היה זה זיכיון האקס־מן שבישר על תחילת עידן גיבורי־העל הנוכחי. למעשה, לצד היקום הקולנועי של מארוול, זהו הזיכיון שהנפיק הכי הרבה סרטים במהלך השנים (12 במספר, אם סופרים גם את שני סרטי "דדפול"). מה? לא שמתם לב? כאן בעצם טמונה הבעיה. חוסר העקביות באיכות הסרטים, זמני המתנה ארוכים מדי בין פרקים ואי שמירה על רצף והתפתחות נרטיבית ברורה התישו והרחיקו את הצופים, שפשוט איבדו עניין.
אז עכשיו מגיע הפרק החדש: "אקס־מן: הפניקס האפלה", והאמת שמלכתחילה לא היה לו כל סיכוי. הפניקס האפלה הוא אחד הסיפורים הקאנוניים האהובים בקומיקס, ובידיים אוהבות ואחראיות יותר היה ניתן לפרוס אותו על פני מספר סרטים ולתת לו את תשומת הלב שהוא ראוי לה. אבל זה כבר לא יקרה. צוות "הכיתה הראשונה" המוצג בסרט קיבל טיפול לקוי בשני הפרקים הקודמים, וכעת חסרה נואשות בנייה מפותחת יותר של דמויות ומערכות יחסים, שהכרחיים ליצירת האימפקט הדרמטי והרגשי הנמצאים בלב הסיפור. בהיעדרם, שחקנים מעולים כג'יימס מקאבוי, מייקל פסבנדר וג'ניפר לורנס מדקלמים טקסטים דלוחים ומנסים לחפות, ללא כל הצלחה, על החוסר באיזשהו חיבור רגשי ביניהם.
וכך, הסרט שהיה יכול להיות פסגה דרמטית בסדרה, נותר יומית סבירה – בעיקר בזכות ליטרת האקשן הסימפטית שלו. גם היא, אגב, לא עומדת בסטנדרטים שסרטי היקום הקולנועי של מארוול מציעים. נתנחם בכך שעם קנייתה של פוקס על ידי דיסני, זהו בהחלט הסרט האחרון בסדרה. מבאס שלא אפשרו לזיכיון לנפוח את נשמתו כש"לוגאן" האדיר מלפני שנתיים מהווה את שירת הברבור שלו, כך לפחות היינו נזכרים באקסמנים בגעגוע.
אקס–מן: הפניקס האפלה, ארה"ב 2019, במאי: סיימון קינברג 113 ד'
וממוטנטים בצהוב ל"גברים בשחור"- עוד זיכיון שהיה די פורץ דרך, במיוחד ברמת האפקטים המיוחדים, עת הפציע לראשונה אי שם בשנת 1997. ב־2012 כבר היה ניסיון לחזור לסדרה עם שחקניה המקוריים, וויל סמית' וטומי לי ג'ונס, אבל למרות היציאה המוצלחת למדי, הסרט לא הצליח מספיק. אז למה לעזאזל לנסות שוב היום? האמת, לא ברור. הסדרה הזו הרי איבדה מזמן את האדג' המקורי שלה וכבר מרגע ההכרזה על הפקת הסרט החדש, "גברים בשחור: אינטרנשיונל", היה ברור שהסיכוי שיֵצא כאן משהו מוצלח שואף לאפס.
אל נעליהם העצומות של הטאלנטים המקוריים הנהדרים, נכנסים הפעם כריס המסוורת' וטסה תומפסון. השניים האלה קיבלו את ה"גיג" לאחר שהפגינו כימיה מלבבת בת'ור ראגנארוק. המחשבה כמובן הייתה לתת להם לשחזר את ההצלחה, אבל כנראה שמפיקי הסרט החמיצו את העובדה שהמסוורת' לא השכיל עד כה לעשות שום דבר מוצלח באמת מחוץ לתפקידו כת'ור (וגם אותו לקח לו זמן לשכלל). אז המסוורת' ותומפסון סבירים, אבל הביצוע שלהם אפילו לא מתקרב למפגני הכישרון והמגניבות של סמית' וג'ונס. כוכבים אמיתיים.
לא עוזר כמובן שהתסריט שהם קיבלו לידיהם הוא אחד העצלים, העבשים וחסרי הדמיון מזה זמן רב – ניגוד מוחלט לווייב הקולי והשנון שהיה תמיד גולת הכותרת של הזיכיון. לאחר רבע שעה ראשונה חביבה הסרט גולש לתהומות הבנאליה ואינו מצליח לייצר שום עניין – לא בדמויות, לא בעלילה ולא בהומור. גם בגזרת האקשן לא נרשמה עלייה בדופק, והאפקט היחידי של הסרט היה יצירת געגוע עז לוויל סמית'. מזל שאלאדין עדיין רץ על המסכים.
גברים בשחור: אינטרנשיונל, ארה"ב 2019, במאי: פ. גארי. גריי 114 ד'
