ביולי 1932 נשא הסופר והפעיל הפוליטי הנודע ה"ג וולס נאום בפני אגודת הליברלים הצעירים של אוניברסיטת אוקספורד, ובו קרא לעמיתיו הפרוגרסיבים להפוך ל"פשיסטים ליברלים" ול"נאצים נאורים". כפי שניתן לראות בספרי המדע הבדיוני שכתב, וולס, מההוגים המשפיעים ביותר על החשיבה הסוציאליסטית־פרוגרסיבית במאה העשרים, ראה בשיטה הטוטליטרית את הפתרון האולטימטיבי לצרות החברה ואת עתיד האנושות. הוא אף הביע הערכה לרודנים המפורסמים של התקופה, שהגשימו לראייתו את החלום הטוטליטרי: מוסוליני, היטלר וסטלין.
רחוק מלהיתפס כדמות קיצונית, וולס היה נערץ על דור שלם של פרוגרסיבים, כולל הוגי דעות ומנהיגים פוליטיים באירופה ובארה"ב, שהחזיקו בדעות זהות ביחס לפשיזם ולטוטליטריות. הטענה הזו, שלפשיזם ולשמאל היסטוריה משותפת והשפעה הדדית רבה, נמצאת במרכז "למי קראת פשיסט", ספרו של ההוגה והסופר השמרני האמריקני ג'ונה גולדברג, שפורסם לראשונה ב־2008 ותורגם עתה לעברית בהוצאת "שיבולת".
הספר הוא סוג של מכונת זמן פילוסופית. גולדברג לוקח עמו את הקורא למסע חווייתי אינטלקטואלי מימי המהפכה הצרפתית ועד ארה"ב של 2007, כאשר לאורך הדרך הוא מסביר כיצד התפתחה האידיאולוגיה הפוליטית של השמאל האמריקני, מווילסון ורוזוולט ועד לינדון ג'ונסון והילארי קלינטון.
חלקו הראשון של הספר הוא חיבור היסטורי לכל דבר, שבו מתחקה גולדברג אחר ההיסטוריה של התנועה הפשיסטית במקביל לעלייתה של התנועה הפרוגרסיבית, בייחוד בארה"ב. בחלק השני צולל המחבר לסוגיות של כלכלה ותרבות, מותח חוט אחרי חוט בין הפשיסטים באירופה לשמאל באמריקה, ומבקש להסביר כיצד האידיאולוגיה של השמאל בסוף המאה התשע־עשרה ובמאה העשרים חלחלה אל הפוליטיקה המודרנית – גם אם השמאל מדחיק או מכחיש את העניין.
משרד הפרופגנדה הראשון
בפרק הראשון מתחקה גולדברג אחר שורשיו האידיאולוגיים של הפשיזם, מרוסו דרך רובספייר, ומסביר באופן מעמיק את התפתחות התנועה שהקים בניטו מוסוליני באיטליה. לאחר ששטח באופן משכנע את פיסת ההיסטוריה הזו, שמעטים מאיתנו מכירים, גולדברג קופץ ראש לבריכה המסוכנת ביותר ומסביר כיצד אדולף היטלר והתורה הנאצית משתייכים מבחינה אידיאולוגית דווקא לשמאל.
אכן, כל אדם שלמד היסטוריה בדרך המקובלת יחוש רתיעה אינסטינקטיבית מקביעה כזו. אבל בדרכו היסודית והאינפורמטיבית גולדברג מצטט מקור אחרי מקור כדי להוכיח את הקביעה הזו, או לכל הפחות להפוך אותה לסבירה ואפשרית. במקרה אחר ריבוי כזה של ציטוטים היה יכול להיראות מוגזם, אבל בהתחשב בתזה המהפכנית שהסופר מניח על השולחן הדרך היחידה לשכנע את הקורא היא לדובב את שפתותיהם של הנוגעים בדבר. בין היתר מראה גולדברג כיצד מנהיגי הקומוניסטים ראו בפשיזם בן ברית ותאום אידיאולוגי:
ב־1928, בהוראת סטלין, קידם האינטרנציונל השלישי את דוקטרינת 'סוציאל־פשיזם', שלפיה אין שום הבדל בין סוציאל־דמוקרט לפשיסט או נאצי. הפשיזם הוכרז 'ארגון לחימה של הבורגנות, ארגון הנשען על התמיכה הפעילה של הסוציאל־דמוקרטיה שהיא האגף המתון של הפשיזם'. על פי התיאוריה הסוציאל־פשיסטית, דמוקרט־ליברלי ונאצי 'אינם סותרים זה את זה', אלא, במילותיו של סטלין, 'משלימים זה את זה. הם אינם קטבים מנוגדים אלא תאומים'… הקומוניסטים בגרמניה פעלו בהשראת המסר ששוגר אליהם ממוסקבה: Nach Hitler, kommen wir – 'אחרי היטלר, יגיע תורנו'. או 'חום עכשיו, אדום אחר כך' (עמ' 106).
מכאן מבצע גולדברג פנייה חדה לכאורה לארה"ב ולנשיאה במלחמת העולם הראשונה, וודרו וילסון. מלבד היותו פרוגרסיבי, מסביר הסופר, וילסון גם היה פשיסט מוצהר. בין "הישגיו" ניתן למצוא את הקמת משרד הפרופגנדה הראשון בעולם, והוראה על מעצרם של עיתונאים ומפגינים שהתייחסו אליו ואל ממשלו באופן שלילי. וילסון יצר למעשה מדינת משטרה בתקופת המלחמה, והכול תחת ארשת הפרוגרסיביות והקדמה.
ללכת שבי אחריו
גם אם לא תסכימו עם כל אחת ממסקנותיו, "למי קראת פשיסט" מהווה ברובו הגדול ספר היסטוריה פוליטית, שישכיל את קוראיו בנושאים רבים שלא קיבלו התייחסות מספקת, אם בכלל, לאורך השנים. כך למשל, מותר לדון בשאלה עד כמה גישת האאוגניקה (השבחת הגזע האנושי) שרווחה בשמאל בשנות השישים משפיעה עליו עד ימינו, אך עצם קיומה איננו מוטל בספק. ובכל זאת, העובדה ההיסטורית הזו נשכחה לחלוטין. גולדברג מציף אותה שוב בפרק מזעזע במיוחד, שחושף את עומק הגזענות והטוטליטריות של התנועה הפרוגרסיבית. וזוהי רק דוגמה אחת.
התזה המרכזית של הספר היא שהשמאל האמריקני והאידיאולוגיה הפשיסטית חולקים שורשים משותפים, ואף ינקו בגלוי זה מזה במשך שנים רבות. אינספור ציטוטים של מנהיגים והוגים משני הצדדים מובאים כדי להוכיח את הנקודה הזו, עד שבשלב מסוים הקורא עלול לחשוש שבעצם כולנו עד היום נגועים בפשיזם. ואכן, לא במקרה אחד הפרקים האחרונים נקרא "העידן החדש: כולנו פשיסטים". גולדברג מתאר בו את מלחמות התרבות שב־2007 עוד נחשבו אבסורדיות והזויות, אבל כיום כבר הפכו לחלק משגרה מוכרת:
ברור לכול שהליברלים עסוקים בעיקר בתרבות. בשנות התשעים של המאה העשרים, למשל, צללו הליברלים לעומק עסקי יצירת התרבות, מפקטוריזציה מגדרית (מתן הקלות לנשים כדי שיוכלו להשתלב בתחומים בעלי דרישות פיזיות גבוהות, בייחוד בצבא ובספורט, א"ש) ועד להט"בים בצבא ומלחמה בעישון. בשנת 2007, אם לבחור דוגמה אחת, אסר מעון פרוגרסיבי בסיאטל שימוש בלגו, כי במשחק הזה 'הילדים בונים את הנחותיהם לגבי בעלות וכוח חברתי הנובעים מכך, אשר מתבססים על הנחות המשקפות חברה קפיטליסטית מעמדית – חברה שאנחנו המורים מאמינים שהיא לא צודקת ודכאנית' (עמ' 440).
באותו פרק, שהוא ללא ספק המשעשע ביותר בספר, מסביר גולדברג כיצד סרטים מודרניים בולטים ובהם "פלזנטוויל", "אמריקן ביוטי" ו"ללכת שבי אחריו" נגועים בהשקפת עולם פשיסטית המשליכה הצידה את המשפחה, הרציונליזם המודרני והנאורות, לטובת התעוררות רומנטית־נרקיסיסטית וניצחון הרגש על השכל. רצף אינסופי של יצירות תרבות מהעשורים האחרונים מעביר לנו, ברובו המוחלט, את אותם מסרים בדיוק.
מסיבת פרסום בוותיקן
גולדברג הוא כותב מוכשר במיוחד. בספר בן 500 עמודים הוא שוטח את סיפורה של האידיאולוגיה הפשיסטית באופן קולח להפליא. "למי קראת פשיסט" גורם לקורא להפוך עוד עמוד ועוד עמוד, אם לטובת עוד פנינה היסטורית מרתקת ואם בזכות הכתיבה המוצלחת. בהקשר הזה יש לציין לשבח גם את התרגום של אורי רדלר, שהצליח להפוך ספר בעל אופי אמריקני מאוד לקריא ומעניין גם בעברית (אם כי במאמץ נוסף היה ניתן לחסוך כמה טעויות הגהה). עניין חיובי פחות, שיבלוט לעיני הקורא העכשווי, הוא גילם של האירועים והדמויות המתוארים בספר. רבות מהדוגמאות שהספר מביא בחלקיו האקטואליים התיישנו בעשור שחלף מאז הדפסתו.
בשנים שלאחר פרסום הספר, שהצית בארה"ב דיון סוער, הביע גולדברג בכמה הזדמנויות חרטה על כך שלא בחר כותרת וכריכה ניטרליות יותר ואגרסיביות פחות. עם שם כזה – באנגלית נקרא הספר "פשיזם ליברלי" – ואיור הרומז לדיוקנו של היטלר קשה לשכנע אנשים המחזיקים באידיאולוגיית שמאל, או אפילו מתלבטים בעלי נפש עדינה, לפתוח את הספר ולהתעמק בו. במקום לנצל את ההזדמנות ולתקן את הטעות כאשר הם מנגישים את הספר לקהל חדש, המו"לים של הגרסה העברית התחפרו בעמדה הזו. שיווק הספר נעשה באופן פרובוקטיבי של קריאת תיגר נגד "הרעים", והשאלות המודגשות בגב הכריכה, אף שהן מבטאות את תוכן הספר, נשמעות למי שלא מכיר את החומר כתיאוריית קונספירציה הזויה.
ההקדמה בעברית, שכתב ד"ר רונן שובל, נפתחת בהשוואה בין גולדברג לגלילאו, שאישר במאה ה־16 את התיאוריה של קופרניקוס שלפיה כדור הארץ אינו עומד במרכז העולם. ואז, כך לפחות טוענת ההיסטוריה הפופולרית, העלה עליו האסטרונום והפיזיקאי האיטלקי את חמת הכנסייה. "הכנסייה הקתולית לא אהבה את גלילאו ואת מסקנותיו, הכנסייה הפרוגרסיבית לא אהבה את גולדברג ואת מסקנותיו", כותב שובל. אם ספרו השני של גולדברג יתורגם לעברית, הוא יחולל הפתעה לא נעימה. גולדברג תוקף שם בחריפות את הסיפור המקובל על גלילאו ועל הכנסייה המרושעת והאנטי־מדעית שהתעללה בו. בין השאר הוא כותב כי "האמירה שהכנסייה עינתה וכלאה את גלילאו על אישור מסקנותיו של קופרניקוס היא אגדה… כאשר גלילאו סיים לכתוב את ספרו האסטרולוגי, הוותיקן ארגן עבורו מסיבת פרסום".
לא ימין ולא שמאל
צריך לומר את האמת: ג'ונה גולדברג של 2019 לא היה כותב את אותו ספר שפרסם לפני למעלה מעשור. "למי קראת פשיסט" נכתב מנקודת מבט של רפובליקני יותר מאשר של שמרן. גולדברג מודה בכך בעצמו, כאשר הוא כותב כמה פעמים שאת הספר כתב בעיקר משום שראה בהילארי קלינטון, שהיה נראה אז כי היא עומדת לרוץ לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית בבחירות 2008, איום טוטליטרי־פשיסטי על ארה"ב. הרפובליקנים, עם הבעיות שכבר אז השכיל להצביע עליהן, עדיין היו מבחינתו הצד הטוב והמועדף.
גולדברג של היום, לאחר עלייתו של דונלד טראמפ, רואה את הדברים באופן שונה. בעוד בשנת 2008 הוא טען שהטוטליטריות היא נחלתו של השמאל, בשנים האחרונות חווה גולדברג את נשיכתה הכואבת של החשיבה הכיתתית בכל פעם שהעז להעביר ביקורת כלשהי על הנשיא הנוכחי, ובכל פעם שהציע שאולי הוא לא ממש שמרן. "בשנים שחלפו מאז שכתבתי את הספר", כתב גולדברג לפני כחודשיים, "המציאות כפתה עליי את ההבנה שהרעיונות שפעם האמנתי שהוחזקו על ידי רוב השמרנים באופן דוגמטי הם שבריריים הרבה יותר".
אם הספר היה נכתב היום, נראה שרבות מהטענות שהופנו בו כלפי השמאל היו מופנות במידה רבה גם כלפי הימין הפופוליסטי. ייתכן, כפי שהסופר רמז בעצמו בשנים האחרונות, שהוא היה מחלק את הצדדים באופן שונה, לא ל"ימין" ו"שמאל" באופן פשוט, אלא לתומכים בעקרונות השמרנות, הנאורות והחשיבה העצמאית ולמתנגדים להם. גולדברג של היום כבר לא מגדיר את עצמו רפובליקני אלא שמרן בלבד, שאמנם יצביע בדרך כלל למועמדי המפלגה שבכל זאת קרובה יותר לדעותיו, אך לא יתמוך בה בכל מקרה ובכל מחיר. המסר הזה מומלץ במיוחד למי שינסו להשתמש בספר הזה לצורך ניגוח פוליטי והטחת כינויי גנאי בצד השני.
"אין כוונתי לטעון שכל הליברלים האמריקנים הם פשיסטים", כותב גולדברג בהקדמה. "עיקר כוונתי לפרק את ההנחה החקוקה בסלע בתרבות, שלפיה השמרנים הם שאר בשרו של הפשיזם". בסופו של דבר, זהו המסר המרכזי והחזק ביותר שניתן וראוי לאמץ מהספר.
לתגובות: elchanans@makorrishon.co.il
למי קראת פשיסט?
ההיסטוריה המוכחשת של השמאל ממוסוליני עד פוליטיקת הזהויות
ג'ונה גולדברג
מאנגלית: אורי רדלר
שיבולת, 2019, 570 עמ'
