מה צריך לקרות כדי שנעמיס את הילדים על מונית לפנות ערב ונרחיק 25 דקות נסיעה עד הרובע היהודי? כנראה לא הרבה. מספיק שתיפתח מסעדה קוריאנית חדשה ומסקרנת שכל העולם מדבר עליה.
אני מודה שהגעתי ברגשות מעורבים. מצד אחד, מה כבר אפשר לצפות ממסעדה ברובע היהודי? מצד שני, באמת שהיא עולה בכל שיחה מזדמנת עם אנשים שמבינים. היינו חייבים לבדוק במה מדובר.
המקום מאוד צפוף אבל מודולרי: כל מיני סגנונות ישיבה – על הרצפה, ליד שולחנות נמוכים או ליד שולחנות גבוהים. לא משנה איפה תשבו – אתם צריכים להוריד נעליים בכניסה. המסעדה עצמה היא שילוב של מערת אבן עם עץ בהיר מצופה ניילון נצמד, ועל הקירות תלויים פוסטרים וגזרי עיתון של להקות קוריאניות.
יש תפריטים, אבל לא שהם אומרים למישהו משהו. שמות שוברי שיניים כמו טוקבוקי, קימבאפ, או הוו דופ באפ מעטרים את הדפים. אני מנסה לקרוא ולהתרכז ובו־זמנית לנסות לדמיין את המנה המתוארת. זה כמעט בלתי אפשרי. אחר כך צריך גם לנסות להגות את השם מול המלצרית ולוודא פעמיים שהיא הבינה את הדבר הנכון. ואז אני רואה אותן – מנות קטנות מפוסלות מפלסטיק, בדיוק באותם הצבעים, ובדיוק באותו הגודל של המנות האמיתיות. הכול נעשה הרבה יותר קל. אפשר להניח את התפריט בצד ופשוט להצביע "זה, זה וזה, וגם זה" (בדיעבד הסתבר שזהו מנהג נפוץ במסעדות בדרום קוריאה – לפסל את המנות כך שתוכלו להבין מה בדיוק אתם מזמינים. גאוני ברעיון, קצת מוזר בשטח).
המטבח הקוריאני הוא אחד העשירים והמורכבים בעולם. כמו המטבח היפני הסמוך אליו והמושפע ממנו, יש שימוש עיקרי באורז, אצות, רוטב סויה, רוטב גוצ'וצ'אנג (רוטב פלפל צ'ילי מותסס) וכמובן את האב הרוחני של המטבח הקוריאני, הקימצ'י – ירקות מוחמצים שמוגשים בכל ארוחה. בשונה מהמטבח היפני שהונגש על ידי המערב, המטבח הקוריאני לא נדבק באותה פופולריות שהסושי זכה לה (למרות שיש הטוענים כי הסושי הומצא בכלל בקוריאה). מסעדות קוריאניות ניתן למצוא בדרך כלל היכן שיש קהילה קוריאנית, כמו בלוס־אנג'לס. בישראל אפשר למצוא מסעדה יפנית בכל פינה, אבל מסעדה קוריאנית אמיתית היא מחזה נדיר מאוד, במיוחד אם היא ממוקמת ברובע היהודי בירושלים.
בזמן שאנחנו מחכים למנות, אנחנו מתפנים להבין שזו לא מסעדה לילדים. בטח לא לילדים עם עגלה (פיזית, פשוט אין מקום) ובטח לא בשעות העומס (כדי להגיע אל דלת היציאה הקמנו שני סועדים שישבו על כיסאות נמוכים).
הזמנו מנה אחת מכל מחלקה – טוקבוקי מתקתק, קימבאפ קלאסי, הווה דופ באפ, צ'אפצ'ה ומרק קימצ'י. את הטוקבוקי אני רוצה להכתיר כמנה המרעישה של ירושלים. זה הדבר הכי מוזר והכי טעים שתאכלו – אטריות עבות וארוכות באופן יחסי (נגיד מעט יותר עבות מניוקי, וגם ארוכות יותר), עשויות מבצק אורז. כריות צמיגיות בטירוף, מין מרקם כזה שמעולם לא טעמתי, וזה מדהים. אנחנו בחרנו את המנה המתקתקה בגלל הילדים, והיא הייתה ממש בשורה – האטריות מצופות סילאן דביק עם סויה והמון בצל מקורמל ושקדים קלויים. משהו שלא ראיתם בעבר, משהו שאתם חייבים לבוא בשבילו.
הקימבאפ הוא סוג של סושי – רול עם חביתה עבה, מלפפון וגזר מוקפצים, תרד מאודה ודנמוג'י (צנון מותסס מתוק). האצה מצופה במעט שומשום קלוי. המנה מוגשת ללא רטבים, אפילו לא סויה. זה נחמד, לא מחליף סושי טוב, אבל לגמרי עובד.
הקטגוריה הבאה בתפריט (אם אני מבינה נכון) היא "קערות" – קערת אורז עם ירקות מוקפצים, קערת אורז עם סלמון נא או קערת אטריות זכוכית. הלכנו על שתי האחרונות. הקערה עם הסלמון (הווה דופ באפ) הייתה חביבה למדיי, לא איזו בשורה מרעישה (וזה בסדר, כי מנה טובה לא נמדדת רק בריגושים שהיא עושה בגוף). אטריות הזכוכית (צ'אפצ'ה) היו שוב וואו – ירקות מוקפצים שגרתיים לכאורה, אבל מלווים בטעם חזק ועמוק מאוד של פטריות.
את המרק בארי שתה בשלוק עוד לפני שמישהו שם לב (אלון היה עסוק מאוד באטריות האורז ואני הייתי עסוקה מאוד בלמצוא לשקד משהו שהוא יוכל להחזיק ולנשנש).
קינוח לא היה להם להציע, ועל התה הקוריאני החלטנו לוותר כי ממילא עשינו כבר מספיק המולה במקום הכה קטן, שכל מי שנכנס אליו כמעט לא מדבר, כאילו נכנס למקדש.
