נער החידות מרמת השרון

כשאיתי הרמן (48) נבחר להיות הצ'ייסר, הדבר הראשון שהוא בחר לעשות זה לגדל זקן. "בבריטניה, שם פותח הפורמט, הצ'ייסרים הרבה יותר פוגעניים, כי ההומור הבריטי מאפשר את השחצנות הזאת", הוא מסביר, "הצ'ייסר האולטימטיבי הוא בגובה מטר תשעים ובעל חזות מפחידה. אמרתי לעצמי – בלי הזקן אני נראה בן 30. בתאגיד יושבים אנשים שחושבים שאני נחמד וצריך לשכנע אותם שהשתניתי".

ההכנות לא הסתכמו רק בשינוי חיצוני. "החלטתי לקחת את זה צעד קדימה. צפיתי ביוטיוב בקורס למאפיונרים, שמלמד אנשים איך להיות פרוטקשניסטים. האמת שיש שם טיפים ממש טובים: אתה לא מוריד מהמתמודד את העיניים אף פעם, ואם תאמץ פרצוף שנושך קצת את הלחיים פנימה הוא יְשווה לך מבט מתנשא שמנטרל את רפלקס הצחוק. ישבתי בפיילוט עם לחיים נשוכות ועידו רוזנבלום אמר לי: 'עזוב אותך, תישאר אמיתי'. אמרתי לעצמי – הוא לא מבין! אני עושה פה מהלך של הפיכה לאיש מפחיד! ועידו לא הרפה והסביר לי: "אתה לא צריך לשחק את המפחיד. מה שמפחיד אצלך זה העובדה שאתה יודע. אתה יכול להמשיך לחייך ולכייס אותם".

הרמן הקשיב, ומאז הוא הורג את מתחריו ברכות. אז הנה כמה פרטים מעניינים שלא ידעתם עליו: הוא אוכל כל יום בדיוק בשעה 12:00 ("זה סוג של משטר דיאטטי שאני משמר כבר 15 שנה. אחרת יש לי מגרנות"), הוא הוציא רק 686 בפסיכומטרי ("אבל בלי קורס, אני חושב שהדברים האלה במבחן האדם הבודד פשוט לא עובדים"), הוא מעולם לא בדק את האייקיו שלו ("זה לא באמת מעניין אותי") והוא היה תלמיד בסדר, אבל באף שלב לא אובחן כמחונן.

די מפתיע, האמת.
"לא ממש. מה שכן, הלכתי לחוגי נוער שוחר מדע, בשנת 78' זה לא היה מובן מאליו. אמא שלי הלכה לשמוע על החוג וחזרה משם עם המשפט 'אין דבר כזה ילדים מחוננים – יש ילדים מעוניינים'. וזה נורא נכון. זה לא עניין של חומרה, של מה שיש לי או לאחרים במוח, אלא מה אנחנו עושים עם זה. אני חוקר את זה שנתיים באופן עצמאי ולא מוסמך ואני יודע שיש לגנטיקה משקל מועט יחסית לעומת מה שאתה יכול לעשות איתה".

אז איך אתה זוכר כל כך הרבה דברים? אתה יכול להבין את אלו שטוענים שאתה פייק?
"בוודאי, הרבה שואלים איפה האוזנייה ומאיפה אני יודע. אני מרגיש הרבה פעמים כמו נער החידות ממומביי. שואלים אותי שאלה ונדמה לי ששלפו אותה היישר מהביוגרפיה שלי. זה יכול להיות משהו שהמורה בכיתה ג' אמרה. אני כן יכול לומר לך שמגיל צעיר החלטתי שכשאני רוצה לזכור מידע חדש אני מיד מקדד אותו. זה יכול להיות הסבר של סיבה ותוצאה, הנסיבות שבהן נחשפתי למידע או אסוציאציה פרועה של משחק מילים".

איך זה בדיוק עובד לך?
"קחי למשל את ביקור סאדאת ב־77'. אני זוכר סצנות שלמות מתוך הדבר הזה. אני יודע לומר למשל שזה קרה בשבת בר מצווה של אחי הגדול, והבדיחה של המשפחה הייתה שסאדאת בא במיוחד לבר מצווה שלו. אני גם זוכר שזה היה אירוע מאוד מתוקשר ושציירנו דגלים של מצרים, ויום אחד, כששאלו מי היה פעם יושב ראש הכנסת מבין כמה אפשרויות, ידעתי לומר שזה יצחק שמיר – כי זה לקח אותי לחדר של ההורים שלי, שבו הייתה שם טלוויזיה שחור־לבן קטנה, ואני זוכר את עצמי צופה בסאדאת נואם, מנגב זיעה, ומתפקס על האיש הקטן הזה עם הגבות שמתופף עם הפטיש ושואל את עצמי מה זה הדמות הזאת".

הזיכרון של הרמן, אם כן, פועל על אסוציאציות רגשיות. הוא מנסה להסביר איך הוא קושר אירועים לפרטים, כאשר באמצע הריאיון הוא שולף דף עם ציורים ילדותיים־משהו. "הזכייה של מכבי בכדורסל ב־77' הייתה אירוע מכונן מבחינתי. זה שטף את המדינה ובתור ילד היא הותירה בי רושם אדיר. בשביל הישראלים מכבי לא הייתה קיימת עד אז ופתאום הפכה מקור עניין, כמו שב־92' אחרי הזכייה של יעל ארד ואורן סמדג'ה כולם הלכו לג'ודו. ביקשתי מאחי שיגיד לי מה השמות. הוא הכין לי דף עם ציורים, כי לא ידעתי לקרוא".

אנחנו מציצים יחד בדף ומנחשים. מיקי מאוס הוא מיקי ברקוביץ'. בוטן מזכיר את ג'ים בוטרייט. פרי על ענף מזכיר את אולסי פרי, ציור של מדליית כסף אמור להזכיר את לו סילבר.

"מגיל צעיר החלטתי שכשאני רוצה לזכור מידע חדש אני מיד מקדד אותו. זה יכול להיות הסבר של סיבה ותוצאה, הנסיבות שבהן נחשפתי למידע או אסוציאציה פרועה של משחק מילים"

"אנחנו זוכרים סיפורים, וממד ויזואלי חזק נשאר בראש. ההוכחה היא שעשרות שנים אחר כך אני מסוגל לשחזר את הפתק הזה אחד לאחד".

את זה עוד אפשר להבין, אבל איך אתה זוכר פרטים מספרים שלמים, מסדרות או סרטים? בכמה תוכן אדם אחד יכול לצפות?
"אגלה לך סוד – אני לא קורא הרבה. לא הייתי מגדיר את עצמי כאיש שקורא ספרים. אני אמנם אוהב ספרים אבל אני יכול להתמכר אליהם כמו למשחק מחשב. או שזה לא מעניין אותי ואני פורש מהר, או שזה תופס אותי כל כך חזק שאני יכול לא לישון לילה שלם בגלל זה. זה כמו סמים בשבילי. אבל אני קורא ביקורות ספרים בשביל הטריוויה. אם יש מגזר שכותב נהדר באופן קונסיסטנטי אלו מבקרי הספרים. אני ממש אוהב לקרוא ביקורות, יותר מאשר את הספרים, כי הם תמיד יביאו קונטקסט מעניין לביקורת. שאלו אותי שאלה על הספר החדש של מאיר שלו. לא קראתי אותו. אבל כמה שבועות לפני כן ראיינו אותו בעיתון אז ידעתי מה לענות. אני קורא עיתונות, משוטט הרבה באינטרנט וגם חולה אקטואליה. היום הכול כל כך נגיש, שאומרים לי משהו ובתוך דקות אני אגגל אותו כדי להבין מה זה. החיפוש שלי ממוקד".

 

חפשו את האוסטין

הרמן הוא פריק של שעשעונים, מחבר שאלות טריוויה ומי שמוכר לכם יותר כ"צ'ייסר", המוח הגדול של התוכנית "המרדף" המשודרת בערוץ "כאן11" בהנחייתו של עידו רוזנבלום. למרות התלהבותו מהעידן האינטרנטי, הוא החליט לעלות על מכונת זמן ולהוציא ספר חידות טריוויה, עם דפים וכריכה.

מי מוציא ספר חידות בשנת 2019?
"זו באמת שאלה טובה. פנו אליי מהוצאת אגם, וגם אני קצת הופתעתי, כי סופר אני לא, מעולם לא היו לי יומרות כאלו. שאלתי את אחד מאנשי ההוצאה למה לי להוציא ספר חידות והוא ענה 'כי תחשוב שב־2019 תהיה בשבוע הספר ויגידו: איתי הרמן חותם על ספריו'. אני לא חושב שזה עד כדי כך ליטף לי את האגו, כמו שזה פשוט היה הזוי. וכשמישהו אומר משהו הזוי – זה ישר מדליק אותי".

ובכל זאת, ישנה גם התשובה המקצועית: "מאז המרדף אני מזוהה בציבור ואנשים ניגשים אליי ויש כמיהה ורצון לדברים כאלה, שהם יותר אינטליגנטיים מבחינתם, ואולי גם רוצים לראות אותי בעוד מקומות, אז אני מאפשר. הפרינט לא באמת מת, אנשים יותר צמודים למסך היום, אבל נוצר חסך במקום הזה ואנשים מתגעגעים לסצנה הזאת של לשבת ביחד ולפתור חידות. גם בהוצאה אמרו לי 'עשרים שנה לא יצא ספר כזה'. אז הגיע הזמן להוציא.

"להחזיק ספר ביד זה לא כמו להחזיק טלפון. ואני באמת מדמיין משפחה פותרת את השאלות יחד, או רווק ורווקה מעלעלים בזה ומשתעשעים להם בחידות. וכן, גם שומרי שבתות. יותם זמרי כתב פעם על הדברים שמפסידים שומרי השבת, ואני אומר – הנה משהו שאפשר לעשות בשבת".

בזמן שאנחנו מתיישבים לאכול, אישה מבוגרת ניגשת אליו בהתלהבות. "אתה הצ'ייסר, נכון?" היא אומרת.

זה מעניין, אתה לא שחקן קולנוע ולא פליט ריאליטי ובכל זאת זכית למעמד של ידוען ברחוב.
"אני לא יודע להשוות, אבל זה ממש נעים. אצל רבים מאלו שפונים אליי אני מזהה איזו הערכה, בקטע של 'תודה שאתם עושים את הדבר הזה'".

ספר הטריוויה של הרמן בנוי לפי סטים של נושאים, חלקם משעשעים למדי. כך למשל, תמצאו שם חידון משופמים, חידון תאומים, חידון קיץ באוזניות ושאר יציאות מעניינות. הרמן בנה את השאלות כך שהן לקוחות מעולמות שונים אך שזורות במכנה משותף.

הוא מפציר בי להתנסות ואני נענית לחידון שנות התשעים, מתוך מחשבה שזה התחום היחיד שאוכל לצאת ממנו בכבוד. על הדרך הוא מכניס אותי לעולמו של פותר החידות, כולל כמה טיפים ממש טובים שחובבי טריוויה מנוסים כבר מורגלים בהם.

"נגררתי לשרשרת של חמש טעויות ברצף. ממש חוויתי שיתוק, וככה נגמרה התוכנית. איך אני ממשיך מכאן? חשבתי שהם בטח יביאו פסיכולוג, כי מדובר במאות אלפי שקלים. הרי התקציב מבוסס על זה שאני אמור לנצח באיזושהי פרופורציה, ובמקום זה הם היו מחויכים מתמיד"

"תחומי הידע שלי חופפים למה שצריך עבור שעשועון", הוא מודה, "יש לי יכולת טובה לנחש תשובות, אבל אם תשאלי אותי על תחום הידע הספציפי שלך אני לא אדע. ועם זאת, אני מראה שבשאלות אמריקניות אפשר לפתור תשובות בלי לדעת אותן, אם אתה לומד לחשוב כמו הכותב. למשל, שאלו אותי מה היו אחוזי הגיוס לצה"ל בשנה הקודמת, והאופציות היו 50, 60, ו־70 אחוז. אם הייתי נשאל על זה בשאלה פתוחה והייתי צריך לנחש מהר – הייתי אומר ש־70 אחוז. כי בחישוב מהיר, אם מורידים את המגזר החרדי והערבי, נשמע הגיוני שזו התשובה. אבל מכיוון שאלו היו האופציות אמרתי לעצמי – אם מישהו טרח לכתוב שאלה על זה, אז זה לא 70, וה־60 לא מספיק מעניין. הוא בטח רוצה להדגיש שהאחוזים נמוכים. או כששואלים אותך מהי בירת טקסס – דאלאס, יוסטון או אוסטין. אוסטין זאת עיר שלא צריכה להופיע בשאלה הזאת אלא אם זאת התשובה הנכונה. ואני אומר: בשאלות כאלה – חפשו את האוסטין. זה אולי לא נכון בכל המקרים, כי תמיד יש גם הפוך על הפוך, אבל בחלק גדול מהם כן".

אז בגדול אפשר לומר שהידע שלך הוא רוחבי יותר? שטחי יותר?
"זה אני. הדרך להרחבת ידע ובכלל לחיות חיים מאושרים היא ללכת עם הסקרנות. ולהגזים איתה. אבל בגדול הידע שלי הוא שטחי וכזה שנותן את ההסבר המספק בשבילי. אני לא צריך לעשות עכשיו תואר בגלל שהתעניינתי באיזשהו פרח".

 

רוקסטאר של שעשועונים

הוא נולד ברמת־השרון, אח צעיר מבין שלושה בנים. אביו יצחק היה טכנאי במקצועו ובעל חנות טלוויזיות ומכשירי חשמל, ואמו סוזי פסנתרנית. כיום הוא נשוי לדנה, יועצת תקשורת ואסטרטגיה, חובק שני ילדים – נמרוד ואריאל – ומתגורר בצפון תל־אביב. את צעדיו הראשונים בעולם השעשועונים עשה בשנת 95', ככותב חידות ל"גלגל המזל". "הגעתי לשם בזמן שהייתי סטודנט לתואר ראשון. רציתי לקחת את הלימודים ברצינות, אבל אחרי סמסטר אחד הבנתי שאני צריך לחפש עבודות סטודנטיאליות. חברי הטוב גיורא חמיצר הכיר את המפיקה של גלגל המזל וידע שהם מחפשים כותב שאלות, והפנה אותה אליי". משם המשיך לששטוס, מלך הטריוויה, מי רוצה להיות מיליונר, מונית הכסף ואחרים. הוא היה חבר בצוות ההקמה שהוקם בחברת מארס לערוצי המשחקים הדיגיטליים והיה שותף בפיתוחם לחברות הכבלים והלווין.

אשתך גם גאונה? חיפשת בת זוג שתהיה כמוך?
"לא חושב שחיפשתי מישהי גאונה. אהבתי אצלה הרבה דברים, ולשנינו יש זיכרון טוב. היא בדרך כלל זוכרת את הדברים היותר נשיים ואני את הגבריים. כן הייתי מאוד מושפע מההורים שלי שנתנו לי הרבה ובילו איתי המון, ויש גם הרבה דברים שאני זוכר כי אח שלי סיפר לי".

עוד כשהיה ילד פיתח חיבה לחישובים. "מה שעניין אותי ביסודי זה מכבי נתניה בכדורגל. הייתי יושב עם הטבלאות ומחשב סיכויים תוך כדי האזנה לרדיו. אם כפר־סבא תשים גול אז זה יהיה ככה, ואם נתניה תבקיע אז יהיה ככה, ונשארו עוד שלושה מחזורים לסוף, אז מה זה אומר. לא הבנתי שאני עושה סטטיסטיקה. אבל כשהגעתי לתיכון ולמדתי סטטיסטיקה לבגרות הרגשתי כאילו מדברים על משהו שאני כבר מכיר ומיודד איתו".

ומבחינה חברתית, היה לך קשה?
"לא הייתי מנודה. הייתי במצב ממש טוב. אהבתי את בית הספר כי בכיתה א' זה הרגע שבו מתחילים להשוות את ההישגים שלך לאחרים ופתאום קלטתי שבנתונים אובייקטיביים אני באמת טוב. ולפחות איפה שגדלתי, זה לא היה נחשב משהו ששווה מכות, אלא שאם יש מכות – אז בואו נשמור עליו".

לא קשה לפעמים להיות חכם בעולם של טיפשים?
"אני לא מרגיש חכם בעולם של טיפשים. ממש לא. הכי קרוב שתביאי אותי לשם זה כשאני צריך להסביר משהו לקבוצת אנשים והם לא מבינים. אבל אני פשוט לא חווה את זה ככה. כשבאתי למרדף לעשות סימולציות באתי בתקווה להצליח להיות הצ'ייסר. לאחרונה גילו לי שאפילו לא הייתי הטוב מבין אלו שנבחנו, אבל יש עוד פרמטרים בשביל להיות צ'ייסר – זה גם לדעת לשלוף ברגע האמת ולהתמודד עם הלחץ, ואני מניח שיש גם עניין של הופעה טלוויזיונית, שאת זה הכי לא ידעתי שיש לי".

יש משהו קצת מתסכל בתוכנית הזו. הרוב המוחלט מפסידים לך, וזה לא מעורר אמינות יתר.
"קודם כול, הפורמט מיובא מבריטניה. בשנים האחרונות התחילו להיצמד לפורמטים של האדם והקבוצה נגד המכונה. פה לקחו את הז'אנר הזה והאנישו את המכונה. היא מדברת, היא עושה דברים נחמדים והיא גם טועה. ואני טועה בכל תוכנית. ולוקחים ממני כסף. הנה הסקופ – יש לי 28 אחוזי הפסד. אני מפסיד אחת ל־3.5 תוכניות".

"קשה מאוד להשיג נשים. הן כל הזמן אומרות 'אני לא רוצה להתפדח'. נהייתי די פמיניסט מהעניין הזה"

את יום הצילומים שבו הפסיד שתי תוכניות ברצף הוא מתקשה לשכוח. "טעיתי בשאלה שב־999 מתוך אלף ניסיונות לא הייתי טועה בה בחיים. שאלו מה הסרט הראשון של דרו ברימור. זה קרה לי כמעט לקראת הסוף, כשכבר עמדתי לנצח, ואחרי שבתוכנית הקודמת גם הפסדתי, ונכנסתי לסרט שאיבדתי את זה. פתאום נגררתי לשרשרת של איזה חמש טעויות ברצף. ממש חוויתי שיתוק, וככה נגמרה התוכנית".

כשהוא מספר על כך העיניים שלו נוצצות. כמעט על סף דמעות. "כן, זה סוג של פוסט־טראומה", הוא מודה בעצב, "ואז אנשים מחדר הבקרה נכנסים לאולפן ואומרים 'וואו, איזה דבר מדהים זה היה'. ואני אומר – מה, אני גמור, והם מבסוטים? איך אני ממשיך מכאן? חשבתי שהם בטח יביאו פסיכולוג, כי מדובר במאות אלפי שקלים. הרי התקציב מבוסס על זה שאני אמור לנצח באיזושהי פרופורציה, ובמקום זה הם היו מחויכים מתמיד.

"בצילומי התוכנית השלישית הרגשתי שאני נלחם על חיי. תמיד אומרים שאם יש לך תאונה אז תחזור למקום האירוע, ובגמר עניתי על 22 שאלות בלי שגיאה. הרגשתי שאני חייב להציל את הכיסא וזה מצב שבו אתה מרגיש בסכנת חיים. מאז אני עובד על המוח שלי שישדר מצוקת חיים בכל תחרות. המדע יודע היום להסביר שכשאתה נמצא בסכנה אתה מקבל גישה לזיכרונות עמוקים. כשאבותינו הקדומים ברחו מהאריה הם ידעו על איזה ענף להיתלות, ידעו מה יציל אותם. ואנחנו הצאצאים של היצורים האלה".

נכחת מאחורי הקלעים של לא מעט שעשועונים. אתה מסוגל לומר בביטחון שהכול הגון, שלא מרמים?
"כן. התעשייה הוגנת. לפחות בשעשועונים שעבדתי בהם. אולי בתקופת הריאליטי בישראל היו רגעים שבהם צריך לספר סיפור, אז הייתה עריכה והדביקו כמה דברים שלא בצדק. אבל ככל שראיתי, וראיתי כמעט הכול – אין משחקים מכורים.

"אחרי שרות גונזלס נבחרה לגלגל המזל נקראתי לתפקיד כותב השאלות. הייתי אז סטודנט ואמרתי לעצמי – לא יכול להיות שיש מישהו שכותב הגדרות כמו מפורסמים 'צביקה הדר', ומאכלים – 'פלאפל בפיתה'. אבל כשאת נכנסת לתוך המקצוע את מבינה שיש היגיון מאחורי העריכה. גלגל המזל שודרה בשמונה וחצי בערב, וידעו שיש ילדים שצופים בה. אז כדי להכניס אותם לתוכנית הבינו שמאכלים זה משהו שגם ילדים קטנים מבינים וזה מחבר אותם, ולכן אלו ההגדרות שפתחו את התוכנית. זו תורה שלמה של עריכה".

באותם ימים הוא עוד היה איתי הרמן האנונימי. "הייתי הרוקסטאר של שעשעוני הטלוויזיה, אבל בתור האיש שאף אחד לא יודע שהוא קיים, חוץ ממשרדי ההפקה. כשהייתי נכנס לשם בתחילת המילניום, אנשי ההפקה היו אומרים 'וואו, שמענו עליך', וניגשים ללחוץ את היד".

מה הערך של חידות בחיים של אנשים? זה תמיד נשמע כמו תחום של גיקים ומכורים לדבר.
"החשיבות היא קודם כול בהנאה. כשמדברים על איך לחבר ידע או לימוד להנאה אז זה חשוב, בגלל שדרך הנאה אנחנו לומדים הכי טוב. אתה מקבל תגמול על זה שטרחת לחשוב".

ולמה לכתוב שאלות לשעשועונים כשאפשר להשתתף בהם ולקחת את הכסף?
"כי רוב השעשועונים כן בנויים בסוף על סוג של מזל, לקבל את השאלה שאתה יודע. בדקתי, ואני טועה אחת לעשר שאלות, וזה אומר שאני בטוח לא לוקח את 'מי רוצה להיות מיליונר'. אני צריך מזל כמו כל מי שבחוץ. אני ראוי, אני בקבוצה שיכולה לעשות את זה, אבל אני זקוק למנה של מזל".

 

צ'ק–ליסט על הדלת

השנתיים האחרונות הוציאו את הרמן מהאנונימיות והיום הוא כבר מחלק חתימות וסלפי, בעיקר הודות להשתתפותו בתוכנית המרדף, שהפכה אותו לאייקון של גאון חובש קסקט עם חזות של שרלוק.

"באנגליה יש ז'אנר של חובבן שהופך למקצוען. תופסים מישהו מהרחוב ומחליטים שהוא הופך תוך שבועיים למנצח ואז הוא מתמודד מול מנצח מקצועי. אין לו סיכוי, אבל הוא עובר איזשהו תהליך אימוני ואז מצליח. אני גוליית, לצורך הדימוי. כאשר רועה צאן מחברון מתמודד מול גוליית – אחד למאה ניסיונות הוא הורג אותו. וכשזה קורה זה רגע מדהים. על הסיפור הזה מתבסס 'המרדף'. ישנו גוליית, גוליית מנצח, הוא מאומן והוא מקצוען. באים אנשים שלא מורגלים באולפני טלוויזיה ואחת לכמה זמן הם זורקים את האבן והענק נופל. על זה התוכנית מבוססת. אם הענק יפסיד כל תוכנית או ינצח רק ב־50 אחוז מהמקרים – אז בשביל מה צריך אותו? הוא לא גוליית, מה העניין לגבור עליו?".

לא תמיד פשוט להיות בתפקיד גוליית. "בשתי העונות הראשונות טרחתי ליצור קשר עם המתמודדים ולשאול איך היה להם. במשך כל התוכנית עידו מרים לי ומגזים אותי. עושה ממני הרקולס ואל השמש מבחינתו. חשוב היה לי לראות שאנשים מבינים את האירוניה. שאני לא פוגע באף אחד ולא נגד אף אחד".

"אני גוליית, לצורך הדימוי. כאשר רועה צאן מחברון מתמודד מול גוליית – אחד למאה ניסיונות הוא הורג אותו. וכשזה קורה זה רגע מדהים. על הסיפור הזה מתבסס 'המרדף'. באים אנשים שלא מורגלים באולפני טלוויזיה ואחת לכמה זמן הם זורקים את האבן, והענק נופל"

תוך כדי התוכנית הוא נחשף גם להבדלים המגדריים בין המתמודדים. "קשה מאוד להשיג נשים. הן כל הזמן אומרות 'אני לא רוצה להתפדח', נהייתי די פמיניסט מהעניין הזה. בכאן אומרים שהם חוגגים את המגוון, אבל אני לא דובר של כאן ואני אומר שצריך לחגוג את המגוון ובטח שנשים זה משהו שראוי לייצוג של 50 אחוז. היו מתמודדות שעשיתי איתן את השיחה הזאת, ויותר ממתחרה אחת אמרה לי 'שמתי לב שבשלב האחרון, כשצריך ללחוץ ראשונים ובמהירות, הנטייה היא לחכות קודם שהגבר יעשה את הצעד הראשון'. והדבר הזה קורה גם בחדרי ישיבות, כשהגברים מדברים יותר, וגם בפוליטיקה. רק את ציפי לבני שאלו מה יקרה כשתרים את הטלפון. היא הייתה במוסד והכול, ורק אותה שאלו".

איך זה לעבוד צמוד לעידו רוזנבלום?
"עידו משעשע אותי מאוד. הוא איש שלוקח כל דבר לפאנצ'ים, אדם שהצחקתו אומנותו. אני זוכר שבפיילוט של התוכנית שאלו על משפט של הגששים, מי אמר 'שעה שאני מחפש את הים'. אמרתי שהתשובה היא שייקה, ועידו קצת הוציא אותי מאיפוס אז הוספתי 'אני יכול לדמיין אותו אומר שעה שאני מחפש את הים', תוך כדי שאני מנסה לחקות אותו. ואז הוא מסתכל עלי בבוז ואומר לי – 'הרמן, תישאר בטריוויה'. ואחר כך הוסיף – 'אני כמו חיית טרף, אתה תזרוק לי משהו – אני אוכל אותך'. הוא כמובן אמר את זה בחברות. כדי לשמור עליי, לא כדי לאיים, זה היה מקסים, וגם טיפ נורא חשוב".

רק לקראת סוף הריאיון, הרמן מנדב פרט נוסף שלא רבים יודעים עליו – הוא סובל מהפרעת קשב. "אובחנתי רק בגיל 28", הוא מגלה, "כשהייתי ילד הדרך שלי להסתדר בכיתה הייתה להחליט שאני מתרכז רק במה שהמורה אומרת. לא כתבתי במחברת, אבל החלטתי שאם אני כבר בכיתה – אני מקשיב. ההפרעה הייתה שלא נתתי לאחרים להפריע לי לשמוע. היום אני לוקח ריטלין, ורק אחרי שאתה לוקח את זה אתה מבין איך הרגשת. פתאום אתה אומר לעזאזל, אנשים אחרים רואים את העולם וחווים אותו בצורה הרבה יותר קלה ממני".

אתה מתארח לפעמים גם במוסדות חינוך. יש לך תובנות לגבי איך שהמערכת עובדת?
"אני מזהה במערכת הרבה יותר אנשים טובים ממה שנראה בחוץ. רבים מהם הפנימו שפיתוח יצירתיות וידע דרך משחק הם חשובים. אני זוכר שהייתי בבית ספר למחוננים בכפר־סבא ואמרתי 'וואו, אני רוצה ללמוד אצלכם'. ואז קלטתי שיש חמישה אחוזים של תלמידים שיום בשבוע לומדים בצורה הכי נהדרת, ולא מדובר בחינוך פרטי – זה מתוקצב על ידי משרד החינוך. אז משרד החינוך יודע את השיטה, אבל הוא לא מצליח להנחיל את זה לכולם. אנחנו מצויים בפער טרגי בין מה שהמערכת יודעת לעשות לבין מה שהיא מיישמת ומתקצבת".

אז עם הפרעת הקשב הוא למד להתמודד, אבל יש בכל זאת תחום אחד בחיים שבו הזיכרון הפנומנלי אינו מתייצב לעזרתו. "עדיין יש לי קושי לזכור דברים לטווח קצר. בשבילי להתארגן ליציאה מהבית זה כמו לרוץ עד להרצליה וחזור. יש לי צ'ק־ליסט על הדלת ואני משנן אותה: 'טלפון אוזניות ארנק דיסק־און־קי משקפי שמש משקפיים בננה מטען משהו לצהריים'. ואני עובר על זה, וזה עדיין קשה", הוא מסכם וקם ממקומו.

עשר שניות אחר כך המלצרית רצה אחריו וצועקת: "שכחת את המשקפיים!"