אוקיי, סמוטריץ', מה הסיפור עם ההתבטאות הזאת על "מדינת הלכה?"
"זאת הייתה טעות פוליטית להגיד את זה. יחד עם זאת, זה משהו שנאמר בישיבת מרכז הרב, מעוז הציונות הדתית. מבחינת אדם שקם בבוקר ומתפלל אלו דברים די פשוטים. גם לאדם לא דתי כמוני זה לא צריך להפריע. דוד בן־גוריון הסתובב פה עם תנ"ך ונקרא על שם דוד המלך. מי שרוצה לייצר לעצמו שדים לפחד מהם מוזמן, ושימצא לו מגרש שדים. אני חילוני אבל לא מפחד מהתנ"ך שלנו".
כפי שוודאי כבר הבנתם, הדובר אינו בצלאל סמוטריץ', שר התחבורה החדש. תכירו את אחיו הגדול והדתל"ש של בצלאל – טוביה סמוטריץ', מפרזל סוסים ("אני מתאים להם פרסות, עושה פדיקור"), צייצן טוויטר בהיקף בינוני וסטודנט למדעי המדינה.
"תקשיב", אני אומרת לו בכנות אחרי נסיעה של שעה וחצי מהמרכז לרמת־צבי, כשאנחנו יושבים בזולה שלו הצופה אל הנוף של עמק יזרעאל. "הלך לי חצי מְכל דלק, אבל תחושת בטן אמרה לי שיש כאן משהו מעניין".
מהר מאוד מתגלה שתחושת הבטן לא הטעתה אותי. האיש הוא מספר־סיפורים טבעי, עם קסם אישי, אינטליגנציה וחוש הומור, שמאפיינים גם את האח הצעיר והמפורסם יותר. בשיחה איתו הוא מספק הצצה לאחת המשפחות המעניינות של המגזר, מספר על אביו הרב ועל אחיו השר, על הוויכוחים בשולחן השבת ("זה נגמר בכוסית והכול מסתדר") וגם מסביר למה הוא עצמו לא ילך לפוליטיקה.
החמור שאני רוכב עליו
אתה חילוני שהצביע לאיחוד מפלגות הימין. היית מצביע להם גם בלי בצלאל?
"כן. בשנייה שנשמוט את הבסיס היהודי המסורתי ונהפוך למדינת כל אזרחיה לא נוכל לחיות כאן. מדינת ישראל וחברון זה אותו דבר. אותן סיבות שהביאו אנשים להתיישב היום בתוך חברון הביאו אנשים בעבר להקים מדינה דווקא פה ולא במקומות אחרים. הייתי רוצה תמונת עולם ורודה יותר, הייתי רוצה שתהיה פה רפובליקה של צרפת שאין צידוק למקום שלה מלבד העובדה שהיא משרתת את הרפובליקה של צרפת. הייתי שמח לחיות בצורה כזאת, אבל זה לא יקרה. הדמוגרפיה תעשה את שלה ואני מנתח מציאות ורואה את המדינות מסביב. הסיבה היחידה שאנחנו מדינה דמוקרטית בניגוד לשכנינו היא שאנחנו מדינה יהודית, ולכן אם לא נשמור על זהות יהודית לא נהיה פה. כמה שזה לא נשמע טוב, הציונות הדתית היא החמור שאני רוכב עליו כדי להשיג את המטרה הזו".
ואיך אתה מסתדר איתה כאדם חילוני?
"בהנחה שאני רוצה לחיות כאן בצורה דמוקרטית, זה אומר רק להמשיך להיות יהודי. אין לי מכנה משותף עם הציונות הדתית ברמת חיי היומיום, אבל יש לי אמון מלא בה שהיא לא תפגע בחופש שלי לחיות את החיים הפרטיים שלי, בדרכי. אם היא תפגע בזה – זה גט כריתות. מצד שני יש לי מכנה משותף רק איתה, שאני סומך עליו שיחזיק מעמד: לשמור פה על זהות יהודית. כי במקרה של הציונות הדתית, זה בא ממניע שלא נידף ברוח".
הדעות של אחיך הן לא הדבר הכי פלורליסטי. ערביות בחדר לידה, להט"בים במצעד הגאווה וגם סתם חילונים חטפו ממנו.
"יש פה פחד מופרך. כאדם חילוני קל לי מאוד, אגב, להסתדר עם בצלאל – הרבה יותר מאשר עם רפי פרץ. הייתי שמח לשנות את התפיסה הזאת שבה הבית היהודי הוא הליברלי והמתון, והאיחוד הלאומי הוא הקיצוני והמתלהם. המציאות היא הפוכה לחלוטין. אצל בצלאל יש מקום מאוד ברור לרב מצד אחד ולפוליטיקאי מצד שני. כשראש הממשלה נתניהו התקשר לאבא שלי וביקש ממנו כרב וכאבא להתערב ולשכנע את בצלאל להתאחד עם הבית היהודי, אבא ענה לו: 'אני רב וזו פוליטיקה. בצלאל עושה את העבודה הכי טובה שלו בפוליטיקה, אני בסך הכול רב'. פוליטיקה זו אומנות של התפשרות ופרגמטיות".
ומה דעתך על נישואי להט"בים?
"דבר ראשון, אני חושב שהקהילה הלהט"בית ניצחה והגיע הזמן שיבינו שהם ניצחו. הם מקובלים לחלוטין במרחב הציבורי ולא מפלים אותם. רק שהם לא הבינו שהמלחמה נגמרה ושהגיע הזמן לשבת ליד השולחן ולפתור דברים ברמה הפרקטית. דבר שני, לגבי נישואין – אני לא מתנגד לנישואי להט"בים. לא אכפה על אחרים את דעתי על צדקת מוסד המשפחה השמרני, אך בשום אופן לא אתן שיכפו את דעתם עליי. הבעיה לא בעצם הדיון, אלא בעובדה שהדיון עצמו נהיה לא לגיטימי, יש דעה אחת נכונה ואם לא תגיד אותה אתה מחוץ לתחום הלגיטימיות. איזו מין חוצפה זאת? רק במובן הזה יש לי ויכוח עם הקהילה".
ובסוגיה של נישואין אזרחיים, אתה בעד או נגד?
"בעד. אני עצמי הייתי בארבע חתונות בעונת החתונות האחרונה שכולן התבססו על המסורת היהודית אבל היו בלי רב ובלי רישום ברבנות. לתחושתי, ואין לי סטטיסטיקות, יותר ויותר אנשים מתחתנים כך. מדינה שיותר ויותר אנשים בה חיים כנשואים בלי להיות רשומים כנשואים זה לא בריא חברתית ולא בריא למוסד המשפחה. ולכן יש לאפשר זאת. יש דברים שאי אפשר לכפות אותם. אני מודע לכך שיש בזה בעייתיות בהקשר מדינת העם היהודי, אבל יחד עם זאת אני לא מתחבר לחשש האקופליפטי של 'מה יהיה במדינה היהודית אם ייכנסו זרים לכאן בנישואין אזרחיים'. בסופו של דבר הרוב היהודי המוצק יישאר".
אם לא בצלאל, היית מצביע אולי לימין החדש?
"קשה לי להצביע לאנשים שבאים בשם עצמם. אם זה בנט או יאיר לפיד או ליברמן, אנשים שבאים בגישה של 'המציאות דורשת מישהו שיציל אותה ואני האיש'".
הירי בנגמ"ש מתחזק לקראת מערכת הבחירות הבאה.
"זה ברור שצריך להמשיך לשמור על אחדות, להוציא את האגו. איחוד מפלגות הימין חייבים להפסיק את ההיאחזות בציפורניים בממסד המפד"לי הישן. אישית, אם איחוד מפלגות הימין היו רצים לבד בהנהגת ישיבת רבני הקו, אין סיכוי שכחילוני הייתי מצביע להם. אני חילוני שלא מוכן שיתנשאו עליי. אני לא מפחד מרבני הקו, הם אנשים יקרים וטובים, אבל הם באים עם תפיסת עולם שאני פחות מתחבר אליה. כשהיא יושבת בתוך דבר מאוחד כזה, היא מקבלת את האיזונים שלה".
הסיאסטה הקדושה
טוביה סמוטריץ', 42, רווק ("עם חברה"), הוא השני מבין שמונת ילדיהם של יוכי והרב חיים סמוטריץ' (כיום רב המושב בית־יתיר שבהר חברון, ר"מ וראש כולל בישיבת ניר שבקריית־ארבע). הוא נולד ברמת הגולן ובינקותו התגורר בחושניה, כפר צ'רקסי נטוש שהיה לגלגול הראשון של מושב קשת. כשהיה בן שנה עברה המשפחה לחיספין, וכעבור שנים בודדות לבית־אל. "ההורים הלכו אחרי אידיאולוגיות ולא חיפשו איפה יש פיצוציות פתוחות 24/7 שאפשר יהיה לקנות חלב באמצע הלילה. השיקול הזה הזיז את המשפחה לא מעט. יש לזה גם חסרונות – אני לא יכול לומר על מקום מסוים 'זו תבנית נוף מולדתי', אבל המקום שהכי יושב לי בלב זה רמת הגולן".
את הבית הוא מתאר כפשוט מאוד. "הייתה סיסמה ברורה שממשיכה עד היום וחלחלה לכולם. לא מוציאים שקל על מה שלא צריך. גדלנו בבית שמח, הרבה מכוניות צעצוע עפו באוויר. אני הייתי המפריד. השעות שתיים עד ארבע היו קודש למנוחה. סיאסטה. אני חושב שאם כולם היו עושים את זה היום זה היה דבר משנה חיים. הכול היה צנוע, אבל לא חיינו אף פעם בתחושת מחסור".
בשבוע שעבר פתחה חברת מפלגת העבודה אמילי מואטי ציוץ תוקפני נגד השר הנכנס רפי פרץ במילים: "בוקר טוב לשר החינוך החדש, מבינה שגם אתה, כמו סמוטריץ', לא ראית ילד עני בסביבה הפריבילגית שלך". טוביה לא נשאר חייב: "נספר לך משהו קשקשנית מקצועית. בכל קנה מידה כלכלי סמוטריץ׳ גדל בעוני, בגדים עברו מילד לילד, קרטיב פעם בשבוע לכבוד שבת, ואת ארוחות הצהריים, נקניקיות פשוטות ואורז, אני זוכר עד היום. אבל הוא היה עשיר באהבה, בחינוך, בתקוות ובשאיפות לעשות טוב. תנסי גם, כי מרעל לא יצא לך כלום".
עכשיו הוא מבקש להסביר: "לא היו בבית גבינות יקרות, היו גבינה לבנה וקוטג'. בגדים עברו מילד לילד, והיה ברור מאד שמותר להגיד 'לא' לילד. אבא גם היום נוסע על מכונית טרנטה. הוא אוהב וולוו, אז הוא נוסע על וולוו 96'. לא מזמן אמרתי לו 'אבא, לא הגיע הזמן להחליף רכב?' הוא ענה לי 'אני יושב וזה נוסע. מה הבעיה?' אין כאלו יותר. זה יכול להחזיק עוד עשר שנים'".
אחד הדברים שעליהם לא חסכו בבית זו המוזיקה. "אותי ניסו ללמד חליל, וסתמתי אותו ברוק. האקורדיון כבר היה יותר נחמד. בצלאל מנגן על אורגן, פסנתר ותופים. מוזיקה תמיד הייתה דבר חשוב בבית, אבא בא מחסידות ויז'ניץ ותמיד אהב חזנות. מי שרצה ללמוד מוזיקה קיבל את האפשרות הזאת".
איזה ילד בצלאל היה, רבתם הרבה?
"בצלאל היה תמיד ג'ינג'י. כילד לא רבתי איתו אף פעם, הוא תמיד היה חזק וקשוח בהתנהלות שלו. בתור נער לא הייתה לו אמביציה או שאיפה פוליטית. זה לא עניין אותו. קרה דבר פשוט – הוא מוכשר, חכם ובעל יכולת ארגון גבוהה, והוא עמד בצמתים שהיו צריכים אותו וצמח משם".
את בית־אל, היישוב שבו גדלו וסובב סביב הישיבה במקום, הוא מתאר כ"ישיבה שיש לה יישוב". אנחנו נפגשים בשבוע שבו התפוצצה פרשת האונס של בת השבע ביישוב באזור בנימין, מה שעורר שיח על פגיעות מיניות במגזר ובכלל. אחד הדברים שחשוב לו להעביר כמי שגדל ביישוב סגור הוא שעל הורים לקחת אחריות על ילדיהם ושאסור להם לבטוח בשכנים: "אם תיקחי מאה אנשים אקראיים, לא משנה אם זה בבנגלדש, בוועידת מרצ או בבית־אל, יהיו ביניהם x אנשים טובים, y אנשים רעים, פדופילים וגנבים. ההתפלגות הזאת קיימת בכל מקום. אז גם ביישוב שיש לו ישיבה, אי אפשר לקחת בחשבון שכל בני הישיבה הם צדיקים גמורים ושאפשר לפזר את הילדים ברחוב לחיים חברתיים בלי פיקוח".
אתה נפגעת?
"לא היה מקרה קיצוני, אבל אני יכול לזכור כמה דברים שלא הייתי רוצה שהילדים שלי יחוו. אני לא מדבר תחת הטרנד של 'Me Too', ולא רוצה להשמיץ את העולם הדתי ועולם הישיבות, אני רק רוצה לשים זרקור על כך שההתפלגות קיימת וזה עניין של אחריות של ההורים. מה שנשאר לי ולחברי הילדות שלי אלו חוויות שצוחקים עליהם, אבל גם זה לא צריך להיות".
רוכבים אל עבר השקיעה
הוא נשלח ללמוד בישיבה לצעירים בירושלים, ומהרגע הראשון זו לא הייתה הצלחה גדולה. הקונפליקט עם הדת תמיד היה שם. "כבר בכיתה ה' אני זוכר שלא הבנתי מה זה הספורט הזה של להישאר ערים כל הלילה בליל השבועות, אז הלכתי לישון". הישיבה לדבריו לא התאימה לו ובכיתה י', אחרי חיכוכים, הוא עזב. "חייתי בהצגה עם עצמי. אני זוכר תמונה שבה אני עומד על גג הפנימייה, לבוש חולצת פלאנל וציצית, מרגיש בתחפושת, מסתכל על השמיים ובא לי לבכות".
בכיתה י' עבר לישיבת חיספין שהייתה, לדבריו, עולם אחר מהישיבה לצעירים. "היה שם פסיכולוג שדיבר איתי לפני שהתקבלתי ואמר שאני ומסגרות לא מסתדרים מי יודע מה. לא בטוח שהוא המליץ לקבל אותי, ובכל זאת קיבלו אותי. אני לא יודע מה הייתה ההשפעה של הייחוס המשפחתי במהלך הזה. בצלאל עוד היה אז ילד קטן וחצוף ולא חבר כנסת, אבל אבא היה אדם מוכר".
בהתחלה היה לו הסכם שלפיו הוא לומד כל השבוע בישיבה, ויום אחד הוא עובד בעדר בקר במושב נוב. אבל מהר מאוד התחלפו הימים וטוביה למד יום אחד ועבד בשאר השבוע. בכיתה י"א הגיע להסכם שיגיע רק לבגרויות. "הייתי מגיע עם הטרקטורון, מסריח מהעבודה, נכנס לבחינה וממשיך לעבוד. ככה היה שקט לכל הצדדים". השיעורים היחידים שטרח להגיע אליהם היו שיעורי הספרות של המורה רותי. עד היום הוא אוהב ספרות וכתב כבר מספר ספרים, בינתיים רק למגירה.
בתום לימודיו הוא התגייס ליחידה מובחרת, ושם כבר היה בלי כיפה. "במבט לאחור ובניתוח פשוט יש דברים שאם לא מטפחים אותם הם דועכים. לא טיפחתי את העולם הדתי. השקעתי את כולי בעבודה בעדר בקר, סביב אנשים קשוחים שרוכבים לשקיעה עם חמציץ בפה. הייתה שם הרבה רומנטיקה וזה מילא אותי למעשה".
למה דבר אחד צריך לבוא על חשבון דבר אחר?
"זה ישב על עוד דברים. יום אחד שמתי תפילין והרגשתי שזה כמו לגלגל חוט חציר של חבילות הקש, ובאותו רגע הפסקתי. בבית ספגתי שלא עושים דברים סתם, וברגע שזה איבד משמעות בעיניי הפסקתי. כשהייתי בן שלושים, בקבע, ניסיתי לחזור למצוות, אמרתי 'חבר'ה, אני מנסה. הייתי צעיר כשהפסקתי עם זה'. אז עברתי לתקופה לקדומים, שמרתי שבת והנחתי תפילין. לא מצאתי מה הדברים כן נותנים לי, אלא מה לא – לא לעשות כך, ולא לעשות כך. אותו דבר עם התפילין והתפילה, אני לא יודע להתפלל. אולי זה מחסור בלי קשר לדת. היום אני יודע לחיות עם זה, זה לא היה קל. אחרי שנה הבנתי שהעניין לא עובד".
איך הודעת להורים?
"יום אחד נסעתי עם אבא באוטו רק שנינו ואמרתי לו 'אבא, אני לא דתי יותר', אז הוא חשב וחשב ואמר 'בן, החיים שלך ככה לא יהיו מספיק שלמים'. זו אמירה לא פשוטה לילד בן 18 שאוהב ומעריך את אבא שלו, ומצד שני היה לי ברור שהוא לא יגיד לי 'סבבה, בחרת, בכיף'. אם הוא היה אומר כך, זה היה סותר את כל תפיסת העולם שלו. אבל בשבת שאחרי, כבר לא העירו אותי לתפילה. אין אצלנו כפייה. זו אחת הסיבות שאני יכול להצביע לבצלאל בלב שקט".
תסביר.
"גדלנו על כך שלהיות פתוח זה לא להגיד שהכול נכון. להיות פתוח זה לומר 'זו עמדתי, כך אני חושב, אני מקבל שדעתך שונה, ומפה בוא נתחיל לדבר'. אני לא צריך לחשוב שאתה צודק בשביל לקבל את עמדתך. כפייה לא נמצאת בלקסיקון המשפחתי. ומפה אפשר לעבוד על הכול".
טוביה אגב הוא הדתל"ש היחיד במשפחה, ששאר ילדיה נמצאים על הרצף הדתי. "ישנה טענה כאילו הציבור הדתי לאומי מתחרדל. זה שטויות במיץ. מעולם הקשת הדתית־לאומית לא הייתה רחבה כמו שהיא היום. לא עשיתי מחקרים אקדמאיים, אבל כדי להיות תחת ההגדרה 'דתי' מספיק לשמור שבת וכשרות, ואתה נכלל בתוך העולם הזה. מעולם הסקאלה הדתית לא הייתה כל כך מגווונת".
אגדה יפנית
אחרי שהשתחרר מהצבא חזר לרמת הגולן לעבודה עם בקר. מדי פעם, אחד המפקדים שלו לשעבר יצר איתו קשר מאוסטרליה ושאל מתי הוא מגיע, עד שיום אחד ענה לו שהוא בא. מצויד ב"תיק ענק עם פקטים של סיגריות ותיק קטן עם כמה בגדים", הוא נחת באוסטרליה. אחרי תקופה חזר לארץ לחתונת אחיו, אבל היה לו תנאי: שיחכה לו כרטיס טיסה חדש, והפעם לאפריקה. שם החל מסע של שנתיים במזרח, טיבט, סין ומונגוליה.
"זה לא היה טיול, אלא תקופה בחיים. באותה תקופה הפכתי לקוסמו־דתי וקוסמו־פוליטי. חברים שפגשו אותי וחזרו לארץ סיפרו על מסומם שמטייל על סוס, היו שמועות שצריך לבוא לחלץ אותי. אני לא מכחיש, אין משהו שלא ניסיתי שם".
עם זאת, המשפט שאביו אמר לו לפני שנפרדו ליווה אותו. "הוא אמר לי שהוא מכיר אותי ושהוא יודע שאין משהו שאני לא אנסה, 'אז אל תשכח שלשליטה עצמית ואחריות אין גבול, ולא נמלטים ממנה לא במטוסים ולא ברכבות'. עד היום אני חושב שהמשפט הזה הציל אותי בסיטואציות שונות. רק כשחזרתי הבנתי כמה גיבורים היו ההורים שלי וכמה הם דאגו בזמן שאני נהניתי".
בשלב מסוים הכיר בחורה יפנית, כבר דמיין אותם מתחתנים ואת חייהם בכפר דייגים בארץ השמש העולה. אלא שמפגש מקרי בבייג'ין שינה את הכול. "יום אחד פגשתי בחור יפני־מוסלמי עם כיפה גדולה על הראש כמו ברסלבר, והוא התאמן על שק אִגרוף. הייתה לו אנגלית טובה, אז התחלנו לדבר. כשסיפרתי שאני מישראל, הבנאדם הלך שלושה־ארבעה צעדים אחורה ואמר 'אנחנו המוסלמים מתאמנים להיות חזקים כדי שנוכל לחזור לקחת את ישראל, הארץ שלנו'. באותו רגע רציתי לתת לו בעיטת קרטה. יא חתיכת כלום בן כלום, איך אתה בכלל חושב לבוא לקחת לי את הארץ? לקח לי כמה שניות ואמרתי לו: 'בכיף, אתה מוזמן. שלוש שנים בצבא למדתי להרוג אנשים כמוך'".
באותו יום הזמין כרטיס טיסה, נפרד מחברתו היפנית, וכעבור יומיים כבר נחת בארץ. "המפגש הזה היה רגע מכונן. הבנתי שיש אנשים שחיים בתודעה שצריך לקחת לי את הבית. כשנחַתּי, ההורים הגיעו לאסוף אותי. חיבקתי אז את אמא חזק־חזק. הבנתי שאפשר לחבק את אמא בגיל 24 ועדיין להיות גבר".
אבא מול המנופים
תקופת ההתנתקות הייתה מהסוערות שידעה משפחת סמוטריץ'. כבר בתור ילד צעיר, טוביה זוכר את עצמו גורר את אופניו בצעדות נגד פינוי ימית. "גלגלי העזר היו נתקעים בדרך", הוא נזכר. אחר כך באו הסכמי אוסלו. "מאז ומתמיד היינו בית אידיאולוגי שלא מפחד להיאבק על עמדותיו, אבל תמיד היינו בתוך המסגרת של מדינה דמוקרטית, גם כשהדמוקרטיה חושבת שהיא יכולה להפוך לדורסנית".
בתקופת ההתנתקות שירת טוביה בקבע באוגדה 162, אחרי שחזר לצבא בגיל 28 לצורך פרויקט ספציפי. על האוגדה פיקד אז טל רוסו, שהיה אחראי על ביצוע תוכנית ההתנתקות. "הגירוש תפס אותי בתקופה שבה הייתה לי נקודת יציאה והייתי יכול להשתחרר. ניגשתי למפקד שלי, ורציתי לוודא שאין להם שום תוכנית לשלוח אותנו להיות חלק מזה. הסברתי שבאתי לצורך פרויקט נקודתי ואין לי שום כוונה להיות חלק מהדבר הזה, ואכן קיבלתי הבטחה מהדרגים הגבוהים שכך יהיה".
שניים מאחיו גרו באותה תקופה בשא־נור. אביו ואמו, כמו זוג צעיר, עזבו את ביתם ועברו להתגורר ביישוב בחצי השנה האחרונה שלפני הפינוי. טוביה אגב מקפיד לומר "גירוש". "הטרמינולוגיה משפיעה. מדינת ישראל התנתקה. ובפועל גירשה את האנשים".
יום אחד הוא קיבל טלפון מקצין המודיעין של האוגדה: "טל רוצה לדבר עם אבא שלך". באותה תקופה, אביו הפך לאחד המנהיגים הרוחניים בשא־נור. "טל רצה להתייעץ איתו איך לנהל את המאבק. אמרתי לקצין שהוא מקבל ממני את מספר הטלפון, אבל זה הדבר האחרון שאני עושה בהקשר הזה. טל ואבא שלי נפגשו. לדעתי זה היה מפגש ששינה את כל התמונה של פינוי שא־נור. בזכות שניהם נוצר שיח".
באותו זמן נעצר אחיו הצעיר בצלאל על ידי השב"כ, בחשד לחסימת כבישים. במשך שלושה שבועות הוחזק בכלא ועוד שלושה שבועות במעצר בית. לימים, כשנכנס לפוליטיקה, פורסם כי הוא "נחשד בהחזקת 700 ליטר דלק כדי לפגוע בתשתיות ולמנוע את הפינוי". "המעצר לא צרוב כטראומה משפחתית, אבל אני לא מאחל לאף אחד לשבת במרתפי השב"כ. האגדה הזאת על 700 הליטר זה חארטה בארטה, זה פייק שקופץ בכל מקום".
בימי ראשון, יום הארכות המעצר, היה עוצר טוביה בדרך חזרה לצבא בבית המשפט, כדי להגיד לבצלאל שלום על הדרך. "זו הייתה סיטואציה לא פשוטה מבחינתי. היו ימים שחשבתי להשתחרר. אבל אבא אמר 'המדינה היא דבר מורכב, לא משתחררים בגלל זה. הביטחון והצבא הם דבר חשוב. לא שופכים את התינוק עם המים'". מהצד השני, רוסו ביקש ממנו שבימים של הפינוי משא־נור יוריד את המדים וייסע לרמת הגולן. "תתפוס מעיין וסיגריה ותחזור כשהכול ייגמר, בריא בנפשך", אמר לו. "לאנשים קשה מאוד מול רוסו בגלל הגירוש, אבל אישית זו תקופה שגרמה לי להעריך אותו יותר כאיש צבא, עם כל חילוקי הדעות בענייני פוליטיקה".
טוביה אכן נסע לרמת הגולן, אבל את הסיגריה והמעיין החליפה צפייה בטלוויזיה. ואז הוא זיהה את אביו מתבצר על גג יחד עם צעירים שבאו לחזק את היישוב לקראת הפינוי. צה"ל הפעיל שני מנופים עם זרנוקי מים כדי להדוף את המתבצרים. "ואני רואה את כולם עפים אחורה עם הזרנוק, ורק אבא שלי נשאר על הגג ומנפנף עם הידיים. באיזשהו שלב זה נהיה מביך לראות את זה, ואני מרמת הגולן ניסיתי לדחוף אותו דרך הטלוויזיה שירד. בדיעבד הוא סיפר לי 'חשבתי ששני המנופים עומדים להתנגש אז סימנתי להם'. אם מחברים את התמונה להסבר מקבלים את האבסורד בהתגלמותו. מגרשים את הבנאדם והוא דואג למנופים. לכן כשאני שומע את השיח היום על 'מלחמת אחים' אני חושב שני דברים. הראשון שצריך להוציא את זה בכלל מהלקסיקון. השני שזה לא בא מימין, אלא בא משמאל.
"לא הייתה חברה במדינת ישראל שעמדה במבחן כזה בגבורה כמו הגירוש. היה חשש אמיתי בצבא מכאוס, מסירובי פקודה, ובסופו של דבר אין קבוצה שעמדה במבחן דומה בכזו גבורה ושמרה על רמת אחריות. קץ הדמוקרטיה לא יבוא משם".
ציוצים ראשונים
לטוויטר הצטרף באוקטובר האחרון, והספיק לצייץ לא מעט, בעיקר להגנת אחיו ופועלו מול מתקפות משמאל. הכול התחיל בעקבות קורס "פוליטיקה דיגיטלית" שטוביה החל ללמוד במסגרת תואר ראשון במדעי המדינה ותקשורת פוליטית במכללה האקדמית בעמק יזרעאל. הוא הבין שזו מדיה שהוא חייב ללמוד, גם אם בתור מפרזל פרסות סוסים היא לא ממש דיברה אליו בהתחלה.
למה התחלת ללמוד לראשונה באקדמיה בגיל ארבעים פלוס?
"ניסיתי בגיל צעיר וזה לא היה הזמן הנכון. עכשיו הגעתי למסקנה שזה עולם שמעניין אותי וחסר לי. אנחנו חיים בעולם שאנשים בריאים וחזקים גם בגיל שמונים, ואין שום סיבה לא לעבור קריירה. תסתכלי עליי. יש לי יותר שנים לעבוד קדימה מאשר כבר עבדתי. עבודה פיזית מתאימה לשלב מסוים בחיים, וצריך להתקדם הלאה. נגמר העולם שמתיישבים על כיסא בגיל 25 וקמים בגיל 67. זו צריכה להיות אסטרטגיה של המדינה להתנהל מול הנושא של אריכות ימים. להכווין אנשים לשינוי קריירה לא בגיל 67, אלא בגיל 45. הלימודים היו צריכים להיות מוכרים לי לצורכי מס כדי לעודד אותי ללמוד, זה לא קורה, ואין לי כוח למלחמות".
ובכל זאת, אתה מגן לא מעט על בצלאל בטוויטר.
"הוא לא צריך אותי, אבל הצטרפתי, צפיתי, ואם מישהו מעצבן אותי אני מגיב לו בשלוש מילים. הסיבה שאני מגן על אחי היא שיש לי הרבה דעות, או שהאצבעות שלי רצות מהר. וברצינות, הטוויטר זה עולם מקביל, מעניין. יש שם שיח. במיוחד בעולם של ספינים וכותרות. הרי אין שום קשר בין התדמית שמייצרים לנו כתבים או יועצי תקשורת לבין המציאות. הטוויטר מאפשר הצצה אחרת. שם, כשאני רואה פער בין מה שאנשים כותבים עליו לבין מה שקורה במציאות, אני יכול להגיב. יכול להיות שאם הייתי מכיר את בני גנץ הייתי כותב על גנץ. בינתיים אני מכיר את בצלאל".
אתה לומד לתואר במדעי המדינה, מצייץ לא מעט את הדעות שלך, אכפת לך מהמדינה הזאת. יש סיכוי שנראה אותך יום אחד בפוליטיקה?
"ראשית, אני חושב שיש גבול למה שזוג הורים אחד יכול לספוג. שנית, נכון שלא קל לפרזל סוסים, אבל הרבה יותר קשה לעבוד עם 120 חמורים". 
