זהו הקסם והיופי שבארכיון: מושיטים יד, מלטפים גזיר נייר או אוחזים במכתב ישן שפניו כבר הצהיבו, מתחילים לקרוא, והופ – שוב נפלנו להרפתקה חדשה. עולם רחוק ונשכח מגיח מתוך האפלה והשכחה, מלא חיים וצבע.
כך קרה השבוע בעת סידורו מחדש של אוסף זלמן שז"ר, הנשיא השלישי, בארכיון גנזים של אגודת הסופרים. בתוך מעטפה חומה ישנה נח לו, הס פן תעיר, מכתב שקוטלג לפני עשרות שנים. המתנדב שעשה זאת לא זיהה את שם הכותבת – "זלדה". ליד השם הפרטי רשם "ללא שם משפחה". כך נח לו המכתב בלי שמישהו ידע על קיומו. הילה צור, הארכיונאית הבכירה שלנו, לא נזקקה למבט שני כדי לדעת שהכותבת היא לא פחות מאשר המשוררת הנערצת זלדה שניאורסון־מישקובסקי.
זה לא היה מכתב שגרתי. פקעת גלומה של יופי. לא רק בפיוט מדובר, אלא גם בעדות מאירת עיניים על ימים אחרים – שנות השלושים של המאה שעברה. אווירה אחרת בסובלנות שהייתה במערכת החינוך הדתית בארץ, ולא פחות מאשר בסמינר המזרחי למורות, שבו חינכו את המורות לעתיד בלי חשש, בלי דעות קדומות, בפתיחות מקסימה.
הפתעות כאלה באות עלינו לא פעם, בארכיון גנזים, וזהו שכרנו הגדול, שמחת הגילוי, שמחת החיבור. ב"גנזים" נשמרים כתבי היד, הטיוטות, המכתבים והתעודות של גדולי הספרות העברית מאמצע המאה ה־19 ועד ימינו, ביניהם י"ל גורדון, שאול טשרניחובסקי, יוסף חיים ברנר, המשוררת רחל, לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, יהודה בורלא, נתן יונתן, יונה וולך, זלדה, דן פגיס, אבות ישורון ועוד רבים אחרים. ביקור בארכיון מספק מפגש ייחודי עם אוצרות הספרות העברית. המכתבים השמורים בו מגלים עולם ומלואו כבדרך אגב, תוך שיג ושיח של מילים בענייני דיומא. הפעם, בתוך מהומת הוויכוחים שבין דתיים וחילונים, התגלה מכתב של אותה אישה חרדית, בעלת ייחוס מכובד – נכדתו של הרב דוד צבי חן (הרד״ץ), מחשובי רבני חב"ד, ובת דודתו של הרבי מליובאוויטש – אל רעיית נשיא המדינה.
לכבודה של המורה
ברקע המכתב עומדת פנייתה של רחל כצנלסון־שז"ר, רעייתו של נשיא המדינה, שהיה אף הוא בן למשפחת רבנים מחסידי חב"ד, אל זלדה. רחל שז"ר ביקשה מזלדה שתכתוב על הציירת ואשת החינוך הלני ברט, שהייתה מורתה בסמינר המזרחי למורות בירושלים ואחת הדמויות המוכרות בירושלים בעשורים הראשונים של המדינה. ברט נולדה בהלברשטט, גרמניה, ב־1891, עלתה לארץ ישראל ב־1924, ניהלה את סמינר המזרחי למורות, ייסדה מדור מיוחד לחינוך לאמנות במשרד החינוך וזכתה לתואר "יקירת ירושלים" על פועלה בתחום החינוך.
על קרבתה לרחל שז"ר ניתן ללמוד מידיעה קטנה שהתפרסמה ב"שיחות מעריב" ב־28.12.1965: "לא כל אמן זוכה לכך שרעיית הנשיא תפתח את תערוכתו. הגב' הלני ברט, אישיות ירושלמית, הידועה בתחום החינוך, זכתה לכך. בתערוכת ציוריה המתארים מראות נוף ירושלים ונוף ונציה, שנפתחה השבור בגלריה 'נורה' בבירה, הקדימה הגב' רחל שזר דברים על הציירת. לאחר שהזכירה בקצרה את עבודתה החשובה של הלני־ברט בתחום החינוך, וכן את עבודתה המדעית, אמרה הגב' שזר: 'יפה הדבר שלאחר כל זאת התרכזה באמנות'. דברים מאפיינים את ציוריה של הגב' ברט: תחושת השלווה שהם משרים על המסתכל בהם, השאיפה לגבהים ולהרים הנישאים".
היה זה כשנה וחצי לפני צאת "פנאי", ספרה הראשון של זלדה, שהיכה בהלם את קהל הקוראים וכבש לה מקום מרכזי. זלדה הייתה עדיין אישה ירושלמית אנונימית. רק מעטים הכירו את שיריה שהתפרסמו בעיקר ב״דבר הפועלת״. אם הגיעה גם היא לאותה פתיחת תערוכה של מורתה הנערצת לשעבר בגלריה "נורה" קשה לדעת. אבל כאשר פנתה אליה רחל שז"ר שתכתוב על מורתה הלני ברט – נענתה. מדוע ביקשה זאת הגברת שז"ר איני יודע. ייתכן שהדבר היה לרגל הוצאת פרסום לזכרה של ברט שנפטרה ב־1981, בגיל 90. היה זה כארבע שנים לפני מותה של זלדה עצמה ב־30.4.84. אך מצד שני, אין במכתב כל רמז לכך שמדובר בדברים שנכתבו לאחר מותה, וייתכן שמדובר בפרסום אחר לכבודה, אולי לרגל יום הולדתה של ברט שזכתה לאריכות ימים.
"קצת הזיכרונות" של זלדה התייחסו קרוב לוודאי לשנים שבהן זלדה הנערה למדה בבית המדרש למורות של המזרחי. על תפקידה החשוב של הלן ברט במערכת החינוך של תנועת המזרחי באותן שנים ניתן ללמוד ממאמר תחת הכותרת "במזרחי" שהופיע ב"דאר היום" (11.5.1928): "בהתאם להחלטת הוועד המפקד על מוסדות החינוך המזרחיים נקראה השבוע מועצה מיוחדת של מורי בתי הספר התיכוניים אשר ל'מזרחי' כדי לדון על ביסוסו של החינוך הדתי והלאומי ועל שכלולו באופן שימלא את תעודתו השלמה… דברו עוד הרב ברמן, הרב אסף, הד"ר מרקין, ד"ר חכם והגב' הלני ברט, מנהלת בית המדרש למורות של המזרחי".
לאחר התיאור היבש והענייני הזה על מטרת החינוך של תנועת המזרחי, מרענן לקרוא את זיכרונותיה של זלדה על מורתה האהובה, שניהלה את בית המדרש. אין ספק שלא סטתה מן העקרונות הברורים של מערכת החינוך של תנועת המזרחי באותן שנים. מדהים לקרוא כי בבית המדרש למורות של המזרחי לימדו אמנות, אדריכלות, וכדבריה של זלדה פתחו בפני המורות הדתיות של המזרחי "עולם חדש ונהדר ומשב מן התרבות האירופאית".
מעבר לכך, המכתב יכול לענות על תמיהת התפעלות שמתעוררת אצל מי שקורא בשירתה של זלדה: איך הגיעה התנופה הזו, הצבעוניות הפרועה, המעוף הזה, לעולמה של המשוררת החרדית הצנועה. אין ספק כי האמנות שספגה בסמינר באה לידי ביטוי גם בשירתה.
הלית ישורון, שבמסגרת עבודתה כמתנדבת ב"גנזים" ראתה גם היא את המכתב, מעירה: "כל מי שמצוי בשירתה של זלדה אינו מתפלא כל עיקר. זלדה הייתה הנהר ואפיקיו גם יחד. מאז ילדותה צימאון היופי והדעת שלה הוביל אותה אל העולם. והעולם מעולם לא היה סגור וחשוך בפניה".
עולם בלתי מושג
והנה לשון המכתב, בכתב ידה הגדול, על דפים של מחברת פשוטה, בדיוק כמו דפי שיריה השמורים ב"גנזים" (לנוחיות הקריאה הטקסט מובא בכתיב מלא):
"לגברת שז"ר ולאדוני הנשיא. תודה על הכול. תודה ממעמקים. שולחת אני קצת זיכרונות על גברת ברט שהייתה מורתי.
היו אז בבית מדרש למורות של המזרחי בנות מירושלים, מן הגליל, מחיפה ושנה ראשונה אפילו מחברון. היינו גאות על יופייה הבהיר הנעלה. מהופעתה נשב עלינו פאר של עולם רחוק ובלתי מושג. היא הזכירה לנו את אגדות היוונים על אלות ואלים.
אם כי הייתה הגברת ברט מסורה מאוד לתלמידותיה, ביחוד לאלה שבאו מחוץ לעיר וגרו בפנימייה ונזקקו במיוחד לחיבתה האימהית והיא הקדישה להן הרבה מאוד מזמנה ומן הרוך שבלבה, הרי הקומה הרמה וכל המראה שלה יצרו חיץ בינה לבין הבנות.
כי היא הייתה מלכה. תמיד מלכה, בעל כורחה מלכה, וזו לפעמים גזירה טרגית. אם כי העומדים מן הצד מקנאים בהדר.
מדי חודש בחודשו הייתה הגברת ברט מביאה לבית־הספר תמונות של ציירים נודעים, וכותבת בשולי התמונה על היוצר ועל היצירה. זה עורר בנו געגועים אל העולם הגדול, ומושג כלשהו על אדריכלות ועל זרמים שונים באמנות. ומבט על הציור במשך הדורות.
בשביל נערות שלא יצאו מפתח עירן, שלא ביקרו מעולם במוזיאון של ממש, היה בזה פתיחת עולם חדש ונהדר ומשב מן התרבות האירופאית. זוכרת אני איך הגברת ברט נתנה לי צבעי פסטל במתנה (היא הייתה גם המורה לציור – לא רק מורה לפדגוגיה ופסיכולוגיה). ואני אהבתי לצייר. והמתנה גרמה לי אושר רב ועוררה בי שלל דמיונות. זה המעט מן המעט שיכולתי להעלות בזיכרוני על גברת ברט. זלדה". 
