יום רביעי בערב. השולחנות במסעדה התימנית הקטנה ברחוב עזה בירושלים עמוסי אדם. בכל רגע נכנסת קבוצה חדשה ותרה בעיניה אחר מקומות פנויים. אין הרבה כאלה. כל פיסת רצפה מנוצלת היטב, אפילו המרפסת בחוץ דחוסה בפינות ישיבה צפופות, והסועדים פולשים לרחוב. על מסך ענק מוקרן משחק כדורגל של מונדיאל הנשים, ואת כל הבא בשערי המקום מקבל שלט עם הכיתוב "שומרי שבת בפרהסיה".
ברוכים הבאים ל"באב אל ימן", מסעדה כשרה ללא תעודת כשרות שפתוחה גם בשבת. אם גם לכם זה נשמע כמו פרדוקס, אתם בחברה טובה. איך זה עובד? "כמו בבית מלון", אומר לנו יהונתן ודעי, בעל המקום, שמתרוצץ כעת בין השולחנות. "כל האוכל מוכן מראש ומחומם על פלטות. חלק מהסועדים מזמינים מראש מקום, וחלק מגיעים לכאן ספונטנית. יש עובד לא יהודי שמגיש את האוכל, מוזג ומסתובב בין השולחנות. אבל התפקיד העיקרי שלו הוא בעצם רישום של הסועדים שהגיעו באקראי".
ודעי הנמרץ בקושי מצליח לדבר איתנו מפאת העומס. בשולחן מספר שלוש עוד מחכים לחומוס עדשים בליווי טחינת סלק שהובטח להם, וגם אנחנו ממתינים בסבלנות למנת הדגל של המקום – עראיס מלאווח ממולא בבשר טבעוני, צנוברים, שומשום קלוי וטחינה.
האוכל אותנטי, אבל עם טוויסט. "פיוז'ן תימני", מכנה אותו ודעי, שטרח לקשט את הקירות בתמונות מוגדלות של ילדי תימן ומנהיגיה הוותיקים. כאן לא באים רק לאכול, אלא גם להזריק קצת מורשת. בשבת שעברה למשל, למדו פה על לשונות ישמעאל בשירת תימן היהודית.
יהונתן ודעי, "באב אל ימן": "יש סועדים שמגיעים לפה ישר מבית הכנסת. אני זוכר שבאחת השבתות קיפלנו את המקום בסוף הארוחה ומצאתי טלית שנשכחה על הספסל במרפסת. זה ריגש אותי. פתאום חלחלה לי הבנה של מה אני עושה בעצם"
זר כי ייקלע לשם בשבת בבוקר יתקשה להאמין. "אנשים דתיים עוברים ברחוב ומסתכלים ורואים כיפות בחוץ, וזה עושה להם משהו", אומר ודעי. "זה גורם להם לשאול את עצמם שאלות, ואני מרגיש שזה מאוד מקרב. יש סועדים שמגיעים לכאן היישר מבית הכנסת. אני זוכר שבאחת השבתות קיפלנו את המקום בסוף הארוחה ומצאתי טלית שנשכחה על הספסל במרפסת. זה ריגש אותי. פתאום חלחלה לי ההבנה של מה בעצם אני עושה שם".
מה בעצם אתה עושה שם?
"החלטתי לפתוח במתכונת שבת מתוך אמונה שהדבר הזה הוא מחויב המציאות היום. זה חלק ממכלול של התפתחויות בתחום היהדות שמגלות שאפשר להסתכל על הדברים בפרספקטיבה אחרת. זה שיש שבת לא אומר שאנשים צריכים להיות ספונים בדל"ת אמותיהם. לפתוח מסעדה בשבת זה גם מכיל ומקרב. משהו שמנגיש אותה לדתיים ולחילונים, ובינינו – הייתי מרוויח הרבה יותר כסף אם הייתי פותח בשבת במתכונת רגילה. אני משלם מחיר לא פשוט על הבחירה הזאת, כי היא מצריכה מערך מאוד מסובך ושכר עבודה גבוה לעובדים".
ודעי הוא מסעדן ותיק וידוע בירושלים, ומבעלי "קפה קרוסלה" הסמוך, מחלוצי המאבק במונופול הכשרות של הרבנות ובין הראשונים שפתחו אותו במתכונת של כשרות ללא השגחה. כיום יש בקרוסלה תעודת כשרות של צהר מכיוון שהיא סגורה בשבת, אבל בבאב אל ימן הוא מנסה להציע קונספט חדש לענף: מסעדה כשרה שפתוחה בשבת ושומרת שבת.
בתחילה ניסה להשיג תעודת כשרות רגילה מהרבנות. "נפגשתי עם הרב הראשי לירושלים, הרב אריה שטרן, ואחרי השיחה איתו הרגשתי שיש נכונות לסייע. אחר כך נפגשתי עם מנהל תחום המסעדות של הרבנות הראשית שבא לראות את המקום ולדבר איתי, אבל בסופו של דבר לא ניתן האישור. הגשתי ערר לרבנות ולא זכיתי למענה או לתשובה רשמית. ממש התעלמות".
לאחר שנוכח שהעניינים לא מתקדמים, עתר לבג"ץ בבקשה לספק לו תעודת כשרות כמקובל במלונות. "התרשמתי שיש להם חשש מחוסר יכולת לפקח על הדברים בשבת וחשש מפריצת גדר. אבל הטענה הזאת נהדפת מיד ברגע שמגיעים לבתי מלון ומשווים לפעילות שם".
ודעי עצמו מודה שהוא מנסה לייצר תקדים באמצעות העתירה הזאת. "המטרה שלי בעתירה לבג"ץ היא גם חלוצית. אני רוצה להיות הראשון שפותח מסעדה שמחזיקה בתעודה של הרבנות ומציגה את האפשרות לפתוח בשבת, בהבנה שזה מה שצריך לקרות היום ומתוך רצון לבקש מהציבור הדתי להביע את דעתו על הנושאים האלה. אם נצליח בזה, אני מאמין שיהיו עוד מסעדות כשרות שירצו לפתוח בשבת ויוכלו לבחור לעצמן איך הן מאפיינות את זה ולאיזה קהל הן פונות.
"במסעדה שלנו למשל אין מוזיקה ואסור לעשן, אבל אולי מסעדה אחרת תחליט שהיא מתייחסת רק לכשרות של המזון לפי דרישות ההלכה, ובכל מה שלא קשור לאוכל לא יכריחו את הלקוחות שלהם להימנע מדברים מסוימים, כי אין שום קשר בין זה לבין כשרות. אולי היא תחליט שמותר להשמיע מוזיקה ולא תאסור עישון. אני לא רואה עם זה בעיה".
מחוץ לקופסה
ודעי אינו טועה בהערכותיו. כבר עכשיו נשמעים בסביבתו בעלי עסקים המבקשים לפתוח את מסעדותיהם במתכונת שומרת שבת, גם אם ללא תעודת כשרות. למשל, בנובמבר פרסם "הדיר – בית מרזח בהנסן", המשתייך למסעדת משק עפאים, פוסט מפורט המסביר כיצד הם פועלים במתכונת שבת. האוכל והמטבח כשרים על פי הצהרתם, המזון מחומם על פלטות, והמקום מאפשר לסועדים דתיים שתעודת כשרות אינה קריטית מבחינתם לבוא ולאכול שם בהזמנה מראש, או בתשלום מאוחר יותר.
"המטבח שלנו דומה למטבח המסורתי של סבא וסבתא", נכתב בפוסט, "מטבח השומר על ערכי הכשרות היהודית ללא קנאות, ומתוך שמירה על קשר הדורות ועל היכולת לארח כל אדם. מי שמחמיר, יחמיר גם עם עצמו. אך מי שמבקש את קרבת חברו, לא ידקדק בציציותיו. שערי בית המרזח פתוחים ביום השבת. לחלק מלקוחותינו האורתודוקסים העובדה הזו לבדה עלולה להיות בעיה הלכתית, אולם בשביל רבים אחרים זו דווקא תנועה חשובה. הסיבה לכך היא כי אנו מאפשרים שמירת הלכה אורתודוקסית במרחב הציבורי, לצד אחרים הבוחרים לעשות לעצמם את השבת בדרכם".
"הדיר" לא מתחייב בפני לקוחותיו הדתיים שלא ייתקלו בחילול שבת מצד סועדים אחרים במקום, ומתמקד בעיקר בכשרותו של האוכל ובהליכים שומרי שבת בהכנתו. מה שמעורר שאלה: אם הטרנד הזה יתפוס, ומקומות כאלו יתחילו לדרוש תעודות כשרות בטענה שהם פועלים במתכונות של בית מלון, איפה הגבול יעבור ומה תהיה השפעתו?
"היה פעם סיפור שגם התגלגל לבג"ץ", מספר לנו בכיר ברבנות הראשית. "רב סירב לחתן זוג באולם לא כשר. הוא אמר סליחה, עם כל הכבוד, פגיעה ברגשות זה לא רק לבני אדם ליברליים. גם אני בן אדם וגם לי יש רגשות. כשאני נכנס למקום לא כשר, לא נעים לי. אני חושש שאנשים מבחוץ יסתכלו ויאמרו: 'יש אדם יהודי עם כיפה שאוכל פה, כנראה הכול בסדר, לא צריך לבדוק אם יש תעודה'. הפלא ופלא, השופט קבע שהוא צודק ושאי אפשר לחייב את הרב לערוך חופה וקידושין במקום לא כשר".
גם כאן, הוא אומר, "אם במסעדה יש מוזיקה בשבת וצילומים בשבת, המשגיח יכול להגיד חבר'ה, עם כל הכבוד, אני יהודי שומר מצוות, למה אתם מכריחים אותי לעבוד במקום כזה?"
אבל גם משגיחי המלונות נתקלים במציאות שאינה שומרת שבת.
"במלונות הנהלים בפירוש אומרים שבמרחב הציבורי אין השמעת מוזיקה בשבת. אם יש – אין כשרות. אם אתה דורש מהמשגיח לעבוד בשבת, תן לו סביבת עבודה שמתיישבת עם אורח החיים שלו. אז נכון, אמנם בבריכה יש מוזיקה אבל למשגיח אין מה לחפש שם".
שאלת פתיחת העסקים בשבת אתגרה את מוסד הרבנות כבר שנים, והיא ממשיכה לאתגר אותו. "בעבר היו מסעדות שפעלו בצפון עם כשרות לימי החו"ל", מספר תני פרנק, ראש תחום דת ומדינה בתנועת "נאמני תורה ועבודה", המלווה את ודעי בתביעה. "הייתה מסעדה בפלורנטין, 'אלימלך', שהגישה בקשה לפתוח בשבת, והמועצה הדתית אישרה לה למצוא משגיח שיבוא בשבת למסעדה. בסוף היא לא עמדה בתנאים האחרים שהציבו לה. הרבנות בקריית־שמונה אפשרה בעבר ל'דג על הדן' ולעוד כמה מסעדות כשרות לפעול בשבת ואישרה את הכשרות שלהן רק בימי החול".
הדבר נוצר כתוצאה מאילוץ. העסקים הודיעו שלא יוכלו להחזיק מעמד ללא פתיחה בשבת, ומכיוון שהיה לרבנות אינטרס שלאנשי הצפון תהיה אפשרות לאכול במקומות כשרים הם אפשרו זאת, בתנאי שהמטבח הפועל בשבת יהיה שונה לחלוטין מזה של ימות החול. מאוחר יותר, בהוראת הרב עמאר, הסידור הפסיק. "אבל המקרה של באב אל ימן הולך רחוק יותר: מדברים על מקום שפתוח בשבת ללא חילול בדומה למתכונת של בית מלון".
ולמה בעצם לא לאפשר את זה?
"יש טענות שהסיפור הוא לוגיסטי. מה יקרה אם נצטרך למצוא משגיח שמוכן לבוא בשבת, ויהיה שם כשהמקום פתוח. ומה אם עוד מסעדות ירצו משגיח? איך נוכל לעמוד בזה? התשובה שלנו היא שאם הבעיה היא טכנית אז אפשר למצוא לה פתרון טכני. ברור לי שאי אפשר למצוא משגיח לכל מקום, ויהיו מקומות שלא יוכלו לספק להם את ההשגחה, אבל באב אל ימן נמצאת ברחוב עזה, בלב ירושלים, אי אפשר להגיד שקשה למצוא לה משגיח.
תני פרנק, "נאמני תורה ועבודה": "מביאים לקידוש קייטרינג שעובד בשבת, וצריך לארגן את הכול על פלטות באיזה מטבחון קטן, במקום ללכת כמה מטרים לבית הקפה הסמוך ולקיים את האירוע במתכונת ללא חילול שבת בכלל. זה משהו שקשה לנו להפנים, כי אנחנו לא שם כרגע, אבל זה קודם כול אינטרס של הציבור הדתי"
"כלומר, לא קיבלנו התרשמות שזה עניין הלכתי, ויותר מכך – גם לא ביקשנו להציב תנאים. אמרנו מראש שאנחנו חושבים שזה רצוי וטוב, וגם קודם כול אינטרס של הציבור הדתי. כי כמה חילונים ילכו לאכול במקום שמחמם על הפלטות? הדרישה הזאת מאפשרת גם לערוך אירועים כמו שבתות חתן ובר־מצוות".
"הנושא הזה מצריך אותנו להסתגל למציאויות משתנות", מוסר המקור ברבנות. "אם הנכדים באים לבקר את סבתא בשבת והיא יודעת שהיא לא צריכה להרים עכשיו ארוחה אלא יכולה לקחת את הנכדים למסעדה למטה, שמבחינתה היא סוג של קייטרינג, זה נשמע, מצד אחד, כמו סידור אידיאלי. למעשה המציאות הזאת כבר קיימת בשמחות בבית הכנסת, שבהן כל האוכל מוכן מראש. אנחנו כן יודעים לאכול מחוץ לבית בשבת בנסיבות מסוימות. אבל שם, מלבד ההשגחה על הכנת המזון לפני שבת, אין השגחת כשרות מטעם הרבנות על המקום. אנשים סומכים על בעל האירוע.
"מצד שני, אני כן יכול להגיד שמבחינת הרבנות, לבית עסק קטן יש פיתוי הרבה יותר גדול לבשל בשבת, ויש יותר סיבות לחשוש לגביו. אם יש מסעדה שבנויה בעיקרה על הזמנות מראש, ופתאום נוחתת שם קבוצה של שלושים איש, תסכימי איתי שיש לבעל העסק חתיכת פיתוי להערים על המשגיח ולספק להם אוכל שלא הוכן מראש. הסיטואציה הזאת קיימת פחות במלונות, כי שם הם מבוססים בעיקר על הזמנות מראש. בית מלון תמיד ייקח דלתא של כמה אחוזים בשביל מנות נוספות והוא ערוך להתקלות מהסוג הזה".
ודעי מצדו מתעקש שאין סיכון. "התפריט שלי בנוי כך שהכול מבושל ומחומם מראש, וברגע שנגמר האוכל, נגמר האוכל – אני לא מגיש יותר. אין לי אפשרות להכין שם עוד דברים בשבת. גם במקום עם תעודה של הרבנות, בסופו של דבר הכשרות תישען על האמון בבעל העסק. הפיקוח, כמה שהוא הדוק, מגיע כמה פעמים בשבוע לפרק זמן שלא עולה על כמה דקות לפעמים, וממילא רוב האחריות נשענת על בעל העסק והצוות שלו. הם יכולים לא לשטוף את החסה, לא לנפות את הקמח, לעגל פינות. בסופו של יום נאמנותו של בעל המקום היא זו שתופסת משקל, ולא משנה כמה פיקוח יש עליו.
"זה טיעון שאני מבין ברמה של מראית עין או הרגשה, אבל מבחינה טכנית הרבנות לקחה עליה אחריות גדולה, להיות מונופול בתחום הכשרות ובתחום היהדות בישראל. אם היא הייתה מבצעת את הפעולות בצורה מכילה ומקרבת לבבות ללא משוא פנים ובצורה כשרה, ללא שחיתויות, אף אחד לא היה קם ומנסה להתנגח או לאתגר אותה. כתוצאה מההתנהלות הכושלת של הרבנות קמו קולות שאומרים די, מספיק, נקעה נפשנו ורוצים שינוי".
פיקוח במקום מלחמה
עד היום, חשוב להבין, מדיניות הרבנות המוצהרת הייתה לאפשר פעילות בשבת רק למקומות שיש בכך צורך הכרוך בשהות ממושכת, כמו בתי חולים, בתי סוהר ומלונות. "השירות הציבורי שובת בשבת, כך שמבחינת הרבנות יש כאן אתגר", מוסר המקור ברבנות. "בשביל בעל מסעדה שמבקש לפעול במתכונת שבת, ובואי נגיד שהמועצה הצליחה לאתר לו משגיח, היא כגוף לא יכולה לפקח על המשגיח, כי היא שובתת".
אז איך היא בכל זאת מאפשרת את המצב הזה במלונות?
"כי במלונות, הרבנות הבינה שהיא חייבת פתרון מחוץ לקופסה, מכיוון שיש שם אנשים שנמצאים במקום שהוא תחליף לבית. לָרוב המקומות מוזמנים מראש, אדם מגיע לכל השבת ומתייחס למלון כאל הבית שלו. גם את המשגיח קל יותר לאתר, כי הרבנות אומרת לו: אתה בא עם האישה, ישן שם ומתפלל שם. לכן היא רגועה יותר לשלוח משגיח למקום כזה".
מאז ומעולם הקשר בין שמירת שבת לכשרות אתגר את המוסדות היהודיים. במחצית השנייה של המאה ה־18, למשל, פעלו כשמונה בתי קפה ברובע היהודי של פראג, וכולם היו פתוחים בשבת בבוקר. הלקוחות היו יכולים להזמין מראש את הקפה, וגם לאסוף אותו במתכונת של טייק־אוויי.
"בעלי בתי הקפה לא באו בעימות עם הנהגת הקהילה הרבנית", מתאר ההיסטוריון ד"ר מעוז כהנא, במאמר שפרסם בכתב העת "ציון". הוא מסביר כי להנהגה השמרנית של הקהילה היהודית בפראג היה עניין עמוק ומתמשך בשגשוג בתי הקפה הללו ופעילותם בשבת. הם הקדישו לכך לא מעט דיונים, והחשש המרכזי היה שהמתפללים יעדיפו לשבת בבתי הקפה במקום בבתי הכנסת. לבסוף, כך לטענתו, הם אימצו מדיניות מכילה כלפי התופעה בהבנה שמוטב לפקח עליה מאשר להילחם בה.
ובחזרה למאה ה־21. ישי ברנע, יו"ר התאחדות המלונות של ירושלים ומנכ"ל מלון יהודה, ניהל בעבר מאבק עיקש מול הרבנות באשר לתנאי העסקת המשגיחים במלונות, שלוו לעיתים בדרישות יומרניות כמו מתן שני חדרים למשפחתו של המשגיח וכיוצא בזה. "קטענו את זה, והיום מי שמגיע מקבל חדר אחד בלבד, אלא אם המלון מסכים אחרת", אומר ברנע. "יש הנחיה למצוא משפחות קטנות וצעירות עם מעט ילדים. תודה לאל, הצלחנו והתחלפו האנשים שאחראים על מערך הכשרות בירושלים.
"האחראי על הכשרות במלונות עכשיו הוא הרב שמואל מלול, שהוא אדם רציני ביותר, שמנסה לסדר הכול. היום זה עולם אחר לגמרי, ומה שהצלחנו לעשות שם יחד עם הרב שטרן, שגם הוא איש יקר שנלחם בשחיתות ברבנות, זה שמיים וארץ לעומת מה שהיה בעבר".
סימוכין נוספים לטענה הזאת אפשר למצוא גם בעתירה לבג"ץ שהגישה אילנה רסקין, רקדנית בטן במקצועה, נגד המועצה הדתית בירושלים. ב־1989 עתרה רסקין בטענה שבתי עסק ומלונות נמנעים מלהעסיק אותה מחשש שתעודת הכשרות תישלל מהם. בג"ץ הכריע בעתירה כי אין לרבנות הסמכה להתנות את דיני הכשרות בעניינים הלכתיים אחרים, שאינם קשורים במזון.
ברנע מציין שאם הרבנות תנסה להביע דאגה בנושא הנראות של מסעדות כשרות הפתוחות במתכונת שבת מטעמים של אווירה ופגיעה בקדושת השבת, היא עלולה להיתקל במחסום חוקי: "יש הוראה חד־משמעית של מועצת הרבנות הראשית, הקובעת שעל מחלקת הכשרות בכל מועצה דתית לעסוק אך ורק במזון ולא באווירה. אין להם זכות לעשות זאת, לפי החלטתם שלהם. אין עניין של אווירה בכשרות".
גורם ברבנות: "במלונות הבנו שחייבים פתרון, כי יש שם אנשים שנמצאים במקום שהוא תחליף לבית. לרוב, המקומות מוזמנים מראש, אדם מגיע לכל השבת ומתייחס למקום כאל הבית שלו. גם את המשגיח קל יותר לרבנות לאתר כי היא אומרת לו – אתה בא עם האישה, ישן ומתפלל שם, ולכן היא יותר רגועה לשלוח משגיח למקום כזה"
ואולם, בכל הנוגע לשמירת שבת יש לרבנות מרחב לשלול תעודת כשרות ממקומות שפותחים את שעריהם ולא שובתים ביום השביעי. גם במקומות שניתנת להם כשרות, כמו מלונות למשל, עולה שאלה לגבי היכולת של הרבנות לפקח כגוף על כך שהכול מתנהל כשורה. ברוב המלונות נמצא משגיח אחד, שאמון על פס ייצור אוכל ושירותי הגשה בסדר גודל עצום. כבר נשמעו בעבר טענות של סועדים שומרי שבת בדבר מלונות שמעגלים פינות כשהמשגיח לא מבחין.
אולי השיטה בכלל לא עובדת? אולי צריך יותר ממשגיח אחד במלונות?
ברנע: "ואז מה, יבואו ויגידו שהמלון בגודל עצום ולא מספיק משגיח אחד וצריכים שלושה או ארבעה משגיחים? הרי אין לזה סוף. בסוף זה עניין של אמון. נושא ההשגחה – ואני מדבר על זה הרבה שנים עם הרבנות ולאט־לאט זה מחלחל – חייב להיות כרוך בלימוד ובהכשרת העובדים כדי שיבינו את התהליכים ואת תפקידם במטבח. היום המטבחים בבתי המלון מרושתים במצלמות, ואם מישהו רוצה לחקור ולראות מה היה הוא יכול לבדוק מדגמית. לא צריך להחזיק משגיחים נוספים, זה הרי טירוף".
שי ברמן, מנכ"ל איגוד המסעדות ובתי הקפה, נחרץ הרבה יותר בהתייחס לרמת שמירת הכשרות במלונות. "זה בלוף. לפי הסטנדרטים של הרבנות עצמה זה בלוף. כי היא לא באמת יכולה לעמוד ולבדוק את הסטנדרטים שהיא עצמה מציבה לכשרות בבית העסק. היא לא יכולה לפקח על העניין ברמה כזאת. המשגיח הזה נמצא עם המשפחה שלו, ואני לא יודע מה הוא עושה ואם הוא נמצא במטבח או שהוא בכלל בבריכה. אלו גם דברים שקורים, וגם את זה צריך להגיד.
"בואי נניח שהוא כן משגיח ועושה את עבודתו נאמנה. מה אז? חדר אוכל של מאות מטרים, שאמור להאכיל 500 איש או 20 אלף בני אדם, הוא לא יכול לפקח על זה. הוא לא יכול לעמוד בסטנדרטים שהרבנות עצמה מציבה בפני בית המלון".
עצור, גבול לפניך
בינתיים, ב"באב אל ימן" ממתינים לתגובת הרבנות לעתירה. לא שזה מפריע לסועדים הדתיים, שממשיכים לפקוד את המקום עם כיפות וטליתות, בהסתמך על הצהרת הכשרות של הבעלים וללא תעודה. בשביל רבים מהם, בעיקר רווקים המתגוררים בביצה הסמוכה, זהו לא פעם פתרון זמין ונגיש לשבתות של בדידות. "אני רואה הרבה חבר'ה שמגיעים לכאן כי הם 'נתקעו' בלי סעודת שבת", מספר ודעי, "לפעמים מגיעים כבודדים, ומצד שני יש גם קבוצות שבאות יחד. לעיתים את שומעת שירי שבת בשולחנות ושיחות מעניינות".
אז למה בעצם להתעקש על תעודה אם העסק פועל לא רע גם בלעדיה?
"כי אני מעוניין שעוד קהלים ירגישו בנוח לבוא לכאן. אני גם יודע שהמתכונת הזו הייתה קיימת בעבר. אני מכיר שתי מסעדות ירושלמיות שפעלו פעם באותה צורה – 'טרבלוס' ו'מסעדת לשובע', שהיה אפשר לרכוש תלושים שלהן לפני שבת. ותיקי ירושלים יכירו ויֵדעו על מה אני מדבר, ולמיטב ידיעתי הייתה להם כשרות. ב'לשובע' בעל המקום היה אדם חרדי אפילו, והיו מקומות כאלה במאה שערים".
אתה רומז שאם בעל העסק חרדי סומכים עליו יותר בקלות?
"אני חושב שלרבנות קל יותר לתת אמון באדם עם חזות דתית מאשר באדם אחר, כי הוא משקף יותר את הדרך שהרבנות בוחרת".
ודעי מתייחס גם לזווית הכלכלית. "הרעיון הוא ליצור פורמט היברידי שיוכל להושיב גם חילונים וגם דתיים בצורה שמכבדת את השבת ואותם. מבחינה כלכלית יש המון פוטנציאל למיזם הזה. הוא אמנם דורש תהליך מורכב, אופרציה מסובכת, אבל אני רואה גם אופק כלכלי בזה. ובכלל, הרי מה יקרה כתוצאה מזה? יהיו יותר עסקים שיחליטו שמבחינתם כדאי להפוך לכשרים. אז האינטרס, דווקא של הרבנות, הוא לעודד מהלך כזה, כי לא מן הנמנע שהוא יוביל מסעדות מסוימות לעבור למתכונת כשרה ולפתוח בשבת – כי זה פשוט ישתלם להן מבחינה כלכלית".
השאלה היא, כאמור, היכן יוצב הגבול ועם אילו דרישות תיאלץ הרבנות להתמודד אם הדרישה תגבר. מה יוחלט למשל לגבי עסק שמוכן לחמם על פלטות ולבשל את כל האוכל מראש, אך לא מוותר על השמעת מוזיקה, לא מתעקש על שמירת שבת במרחב הציבורי כמו שקורה כעת בבאב אל ימן, ומאפשר לסועדים לעשן במתחם המסעדה, בהסתמך על כך שהרבנות מונחית לא לקשור בין ענייני כשרות ואווירה? כשמדמיינים רחובות שלמים מלאים במסעדות שכאלה, ובפיתוי הגדול שהן עשויות ליצור עבור הסועדים להקל עם עצמם ולבוא לאכול בהן, האם מציאות כזו תעבור לקהל הישראלי שומר המצוות בגרון?
"אנחנו לא נציב את הגבול", מצהיר פרנק. "אנחנו אומרים למועצה הדתית ולרבני העיר: בואו אתם ותציבו את הגבול. ודאי שהתנאים צריכים להיות דומים לבית מלון, הרי כל הטענה שלנו היא שאם המצב כבר קיים בבית מלון אז הוא יכול להתקיים בעוד מקומות. גם בבית מלון יש לפעמים מוזיקה בלובי והעבודה נעשית בצורה מלאה, ומקום כזה יוכל לקבל תעודה.
"בסופו של דבר, אם זה יצליח, העניין יתרום בעיקר לאירועים של הציבור הדתי. אני גר ליד בית כנסת סמוך לבית קפה חלבי שסגור בשבת, כי יש לו כשרות. כדי לעשות קידוש בבית הכנסת מפנים את כל השולחנות, מביאים קייטרינג שעובד בשבת, וצריך לארגן את הכול על פלטות באיזה מטבחון קטן – במקום ללכת כמה מטרים לבית הקפה הסמוך ולקיים את האירוע ללא חילול שבת. זה משהו שקשה לנו להפנים, כי אנחנו לא שם כרגע, אבל זה קודם כול אינטרס של הציבור הדתי".
בארגון צהר, ששׂם לעצמו למטרה לייצר אלטרנטיבה של שירותי כשרות, סירבו לבקשתנו להגיב לנושא. "אני יכול להבין אותם", אומר פרנק. "אני לא רואה אותם עושים את זה עכשיו, לפני שהדבר מקבל את הגושפנקה המשפטית או שהרבנות אומרת 'אוקיי, אנחנו מוכנים'. הם צריכים לעבוד על הלגיטימציה שלהם ומנסים כרגע להשיג עוד ועוד מסעדות. אבל אני בהחלט רואה אותם נכנסים לזה בעתיד. השיטה הזאת קיימת כמעט בכל עיר בעולם. מי שנוסע לחו"ל יודע שכמעט בכל עיר יש מתכונת כזאת, וגם חרדים מסתמכים עליה ומתגאים בזה. זאת פרקטיקה שצריך לייבא אותה לארץ ואני מניח שזה יקרה".
מלשכת הרב שטרן נמסר: "הרב בהחלט חשב שיש לכך מקום מבחינה רעיונית, ואף העלה את זה בישיבת מועצת הרבנות הראשית, שם הרב חושב שצריכות להתקבל החלטות בסדר גודל שכזה. כרגע היא אוסרת את זה באופן גורף, אך מאשרת באופן פרטני במקומות מרוחקים. הרב עצמו זוכר שהוא אכל במסעדת 'לשובע' בירושלים בתור בחור בישיבת מרכז הרב.
אולם, הרב בדק את הנושא בדיקה ראשונית, ונפגש עם בעלי מסעדות שרוצים לפתוח בשבת תחת השגחת הרבנות, והגיע כעת למסקנה שאנחנו, כגוף שמעניק את הכשרות, לא יכולים לעשות איפה ואיפה למה שהם מבקשים. אין לנו יכולת לוגיסטית לתת לזה מענה באופן שהם יהיו פתוחים כל השבת עם משגיח צמוד – הדבר כרוך או בהליכה ארוכה של המשגיח או במענה למצוא לו סידורי לינה בקרבת במסעדה.
גם אם במקרה יימצא משגיח שגר שני רחובות מהמסעדה ההיא, האם אפשר לומר באופן גורף שהרבנות מעניקה כשרות גם בשבת? הרי יבוא מסעדן אחר וידרוש גם הוא השגחה בשבת, ובמקרה לידו לא יהיה משגיח. מעבר לזה, אנחנו משבצים את המשגיחים מתוך איזשהו רציונל, ואנחנו רוצים שהם יהיו קבועים ולאורך זמן במסעדות שעליהם הם אחראים. איננו יכולים להיות כבולים לקרבה גיאוגרפית רק בשביל ההשגחה בשבת. בנוסף, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להכריח משגיחים לעבוד בשבת, זה מנוגד לערכינו ולחוק, ואי אפשר להכריח משגיח ללכת כמה פעמים באמצע שבת כדי לפקח, או להכריח אותו להישאר בשבת ולא לנסוע עם המשפחה כפי שקורה בבתי מלון. לכן, מסעדה שפתוחה כל השבת זה נושא שלא רלוונטי כעת מבחינתנו".
ברבנות משתדלים בינתיים לא לצאת בהכרזות מוקדמות, ומסבירים שהבקשה נבדקת מבחינה הלכתית ומשפטית. הגורם הבכיר ששוחחנו עמו מסביר שמבחינת הרבנות הדרישה הזאת היא משהו חדש. "מערך המסעדנות לא בנוי על הזמנות מראש, ברוב המקרים, והרבנות עדיין לא מכירה את הפורמט הזה – מסעדה במתכונת של בית מלון. ייתכן שאם נתרשם שזהו מקום שכולו מבוסס על עבודה לפי דרישות ההלכה, לא תהיה לנו סיבה להגיד לו לא. רק צריך לאתר משגיח שצריך להיות שם, וקיים סיכוי שלשם הפיקוח נדרוש נוכחות מוגברת שלו.
"ייתכן גם שהדברים ייבדקו ונגלה שאין דרך טובה לפקח על בית עסק כזה, וניאלץ לסרב. בסופו של דבר יש פה חשש שאפשר להבין אותו: הרבנות למעשה תאפשר הפעלה של מקומות בשבת עם משגיחים בלי שיש מעליהם שום גוף מפקח. בבתי מלון ובבתי חולים זה קורה בגלל אילוץ ממשי, ופה מבקשים הסדר כזה לכתחילה. וזה דורש עיון מעמיק ובחינה לגופו של עניין". 
