"אדם חייב להיות מה שהוא יכול להיות". בציטוט הזה של אברהם מסלו נפתחת ההקדמה לספר העיון שכתבה הפסיכואנליטיקנית ד"ר אנבלה שקד. ויש בציטוט הזה הנחת יסוד שאפשר לערער עליה. הוא מניח איזו ציפייה להישג, שבצידה אכזבה אם ההישג לא הוגשם. ואם אדם יהיה רק מה שהוא רוצה להיות ולא כל מה שיכול, האם בהכרח הוא אדם לא ממומש?
מוכרחים לכתוב את הדבר הבא: ברגע שאנחנו מגדירים "הימנעות" מיד משתקפת, כבתמונת מראה, התפיסה שלנו לגבי "חיים מלאים". האווירה המדרבנת הזו ניכרת מאוד בספר של שקד, והיא דווקא יוצרת הלך רוח אקטיבי ומרענן בעידן שבו "האמת שלי", "הקצב הפנימי שלי" ודומיהם הם מושגים שגורים המפרנסים דיונים מגוונים על אופי של דור, וניצבים בבסיס של תוכניות וספרי העצמה רבים.
אם נקבל את ההצעה שלה, לכך שהימנעות איננה רביצה חסרת מעש בחופי סיני, אלא התנהגות שגורמת מצוקה קשה לאדם, פוגעת בתחושת הערך העצמי שלו ועלולה להוות עול לסביבה שלו, אז אפשר בהחלט להסכים ואפילו להיעזר מאוד בספר המקיף והבהיר הזה.
הישרדות נפשית וקיומית
רוב האנשים חיים מתחת לפוטנציאל שלהם, גורסת שקד, ובמקרים רבים חולמים על החיים שיכלו להיות להם, משוכנעים לחלוטין שאלה נמנעו מהם שלא בצדק, ומודעים הרבה פחות למנגנונים המביאים אותם ליצור את אזור הנוחות שבו הם מתנהלים, שאף על פי שהוא מספק תחושת ביטחון יש בו תסכול שלא ניתן לטשטש.
החלק המרתק ביותר בספר הוא חשיפת המנגנונים הללו, המניעים הנפשיים להימנעות שקשורים במבנה האישיות, ובעיקר, מתוקף היותה של שקד חוקרת אדלריאנית, ביחסים הראשוניים של הילד עם הוריו ובאופן שבו עיצבו את המבט שלו על עצמו ועל הצלחותיו וכישלונותיו.
בלשון בהירה ובאופן סדור שקד מתארת את המקורות הפנימיים של ההימנעות, ולאחר מכן את הצורות המובהקות וגם המתעתעות שבהן היא יכולה להופיע בנו. היא חושפת את המחירים הכבדים שלה ואת הרווחים, ולבסוף מגישה את הדרך שלה להיאבק בנטייה הזו באופן מעשי, כולל מדריך להורים ובו הכוונה להתנהגות הורית המעודדת עשייה.
אז מהי הימנעות? בהגדרתה הרחבה, הימנעות היא אסטרטגיה שנועדה לשמר את תחושת הערך העצמי שלנו. אסטרטגיה שאנחנו ולא מישהו אחר נוקט ביחס לחיינו. ברגע שאנחנו מוותרים על משימות ואתגרים, ומצמצמים את גבולות הקיום שלנו למוכר, אנחנו חוסכים לעצמנו את ההתמודדות עם פגיעה אפשרית בערך העצמי כתוצאה מכישלון, ביקורת, הישגים נמוכים או אכזבה. אי אפשר להגזים בחשיבות תחושת הערך לשרידות הנפשית והקיומית של האדם, ולכן הוא משקיע מאמץ ומשאבים גדולים כדי להגן עליה, כשהימנעות היא הדרך הנוחה יותר לעשות את זה.
הערך העצמי שלנו, עניין שביר ודק כצלופן, מתגבש בילדות המוקדמת ואנחנו מאשרים אותו וחובטים בו לאורך השנים, משאירים עליו סימנים של שריטות ונשיקות. מי שבילדותו המוקדמת זכה לדמויות אוהבות ומעודדות הצלחה, ייהנה מתחושת ערך עצמי יציבה יותר, יהיה חשוף פחות מול ביקורת ופגיעה אפשריות, ויאפשר לעצמו התנסויות רבות יותר וחוויית חיים עשירה יותר.
חיים של פינוק
ומיהו הנמנע? כאן שקד לא עושה הנחות: בבסיס כל הימנעות, היא כותבת, יש אלמנט של פינוק. חוסר הרצון להניע מהלכים וכתוצאה מכך להתמודד עם קשיים אפשריים ותביעות. מי שהורגל בילדותו לקבל הכול מן המוכן, ומי שהוריו סללו עבורו את הדרך, ומנעו ממנו כל חוויה, יתקשה מאוד בבגרותו לחצוב דרך אישית משלו. ילד שהסיעו אותו לביה"ס וסחבו עבורו את הילקוט יכול לחוש זעם ועצבות כשיתבגר ולא יהיה מי שיתווך עבורו את דרישות היומיום.
בדרגה המורכבת יותר של הימנעות, מכסה האדם הנמנע על פחד גדול מאוד מכישלון, פחד משתק שמביא אותו למצוקה קשה. גם כאן יש חשיבות רבה לאופן שבו נחקקו דפוסי התגובה שלו לכישלון או הצלחה בינקותו. כאשר הסביבה ההורית, הקרובה, שידרה כעס ואכזבה כלפי ילד שלא עמד בציפיות, נוצר חיבור בין חוויית כישלון ובין תחושת ערך עצמי. כלומר, חוויית הכישלון גורפת כל כך, שכדי להימנע ממנה מוטב לא לנסות, מכיוון שכישלון פירושו מחיקה של הזהות הפנימית. אדם הפוחד מכישלון לא מסוגל להפריד את השדה שבו נכשל מן הזהות הכוללת שלו, מן העצמיות שלו. ולכן ההימנעות מגינה עליו מהתפוררות פנימית.
"כאשר כישלון אינו נתפס כבעל זיקה להערכה עצמית", כותבת שקד, "אנחנו עלולים להרגיש אכזבה וצער אך לא בושה ופחד". ובעוד אכזבה וצער הם רגשות בריאים, שניתן להחלים מהם, הבושה והפחד מייצרים מחסומים, ותנועה של עצירה או נסיגה מהשתתפות במשחק החיים. "מי שלא מאמין שיש לו סיכוי – פורש מהמשחק".
העצירה או הנסיגה מן החיים הן הדרכים שבהן מאפיינת שקד את המופעים של הימנעות. היא מדגימה באמצעות מקרים מחדר הטיפולים שלה. למשל, סטודנטית שמשהה את סיום הלימודים ולא מוצאת כוחות לגשת למבחנים מחרדה שמא תקבל את הציון 60 המביש לדבריה, במקום 100. היא מעדיפה להפסיד את הזכאות שלה לתואר, ורק לא לעמוד במה שנתפס אצלה כהשפלה מאיימת על כל תחושת הערך.
זו חוויה הנובעת מתחושת נחיתות מול אחרים. קשה מאוד להביט בעולם בעיניים שרואות את יתרונות הזולת נוכח חסרונותינו שלנו. העצירה באזור הנוחות יש לה רווח ראשוני ברור, היא חוסכת את המבחנים שממתינים למי שמטפס בסולם, אולם לא לאורך זמן היא מתגמלת. בשלב מסוים היא מונעת תנועה והופכת לניוון והנמנע מרגיש ייאוש ותסכול. עד כאן אין חידוש גדול בדברים, הפחד מכישלון וביקורת הוא מכנה משותף רחב ועל הרקע הזה הימנעות היא טקטיקה מוכרת.
רווקוּת וחוסר סיפוק
החלק המעניין בספר, בעיניי, מתייחס דווקא לנמנעים בקצה השני של הסקאלה. השאפתניים ביותר, שמציבים רף גבוה מאוד של הצטיינות עבור עצמם, כאשר כל הישג שאינו נושק לו נחווה כפשרה, ומשום כך לא מעורר דחף לממש אותו ומביא להרמת ידיים.
כך למשל, הכותב לא יוציא לאור את רומן חייו עד שלא ישייף אותו לכדי יצירת מופת, המלחין ייאלם כי אם לא להיות מוצרט עדיף לא להיות בכלל. וכך נידון אדם מוכשר בתכלית להחמיץ הזדמנויות רבות למימוש עצמי ולא ליהנות מהצלחות שנתפסות בעיניו בינוניות.
מהו הרווח בדחייה כזו? שקד מסמנת את תחושת העליונות כ"מטרה מפצה", ומסבירה שהאדם הנמנע מטעמי שאיפות גבוהות זקוק מאוד לתחושה שהוא מיוחד. בהרבה מן המקרים זה גם יהיה נכון. הכישרונות הרבים שלו אכן מבדלים אותו מן השאר, אבל ייתכן שהוא חסר כלים אחרים: מוטיבציה, מיומנויות פוליטיות או הזדמנות. כדי לשמר את תחושת העליונות שלו הוא מונע מעצמו לממש את יכולותיו, ובלבד שלא ייאלץ להיווכח בכך שהוא "רגיל" או שחייו רגילים.
זה נכון גם לרווק ורווקה שלא מתמסדים כי הם לא יכולים לחיות בקשר ממוצע, ונכון גם לגבי האדם שהשיג כל מה שנחשב הצלחה מצד החברה: משפחה, קריירה, איתנות כלכלית, ועדיין חש שחייו חסרי סיפוק. אנשים מהסוג הזה מצדיקים את אי העשייה בהלקאה עצמית. הם מודעים לפער הבלתי נסבל בין מה שיכלו להיות ובין תמונת חייהם החסרה. הם לוקחים כביכול אחריות באמצעות האשמה וביקורת כלפי עצמם, אבל יש בהלקאה הזו גורם מתעתע – היא לא באמת מאפשרת התקדמות כי בבסיס שלה נזרעה המחשבה: אלמלא הייתי מתנהל כך, הייתי ראוי ליותר. אני אמור להיות "לא רגיל".
תחושת שייכות חיובית
התיאור הזה אופייני לרבים בדור שלנו. השאיפה לאהבה מושלמת, קריירה מלאת מעוף, משפחה לדוגמה, היא נחלת כולם. והתמונה האוטופית שמצוירת על לוח הלב מייסרת ומתריסה, ואי אפשר לכסות עליה בערמות כביסה וחשבונות לתשלום. "הוויתור על אשליית 'החיים המדהימים' ועל שאיפות גרנדיוזיות והכרת הערך של החיים כפי שהם מלווים בתחושת אובדן ואבל. תחושות קשות אך נדרשות כדי לעבור מהימנעות לתנועה" (עמ' 89).
שקד מתארת ניסוי שהיא עושה עם מטופלים: היא מבקשת מהם לצייר תמונה עתידית של החיים שהיו רוצים, בהיבט אחד שלהם: קריירה, משפחה, זוגיות. תוצאות התרגיל תמיד מוכיחות שהתמונה העולה כמעט בלתי אפשרית למימוש ויש בה מרחק רב מן ההווה.
האם אפשר להפוך לאקטיביים וחיוניים גם כשאוחזים בסולם ערכים גבוה כל כך, שמראש דן את האדם לייאוש? שקד גורסת שכן. אהבה ויציקת משמעות במה שאנחנו עושים, אימוץ חשיבה אופקית – היכולת להתמלא משגשוג חלקי או מלא במגוון תחומי חיים, במקום "שאיפה אנכית" – המאלצת אותנו לטפס באופן סיזיפי על סולם ששלביו נמתחים לשמיים ולעולם לא מגיעים. כל אלה יכולים להביא תחושת מלאות, כשהמפתח הוא תחושת שייכות חיובית. ילד שהוריו גרמו לו לחוש שייך, חלק מרקמה אנושית חיה, אדם שמחובר לקהילה, ידע למצוא את הנתיב המוביל מקיפאון לעשייה, וממילא, מהימנעות לאושר. 
לקפוץ למים
מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים
אנאבלה שקד
מודן, 2019, 385 עמ'
