איטלקייה שכונתית. ככה הם קוראים לעצמם. ואני רוצה לדעת רק דבר אחד – למה המסעדה המופלאה הזאת לא נמצאת בשכונה שלי?
הכול נכון – גם האיטלקייה וגם השכונתית. כלומר, בקדמת המסעדה יש מרפסת גדולה, עם שולחנות קטנים מכוסים מפות משובצות ועליהם מלח, פלפל, פרמזן ובקבוקון שמן זית. בפנים תלויות תמונות קטנות (שדות של דלועים מהמושב, רחובות רחוקים), קצת אבן, קצת עץ, שולחנות נסתרים.
אנשים מגיעים לאט־לאט ומזמינים ארוחת צהריים. ריחות האפייה מהטאבון מסתלסלים בחדר, ורק חסר לי המבטא של המלצרים במיקאלה – הפיצרייה השכונתית הכי טובה בעולם, שנמצאת בנאפולי. כזאת שאתה בא בבוקר, לוקח מספר, הולך לאכול ארוחת בוקר, קצת קניות, איזה ספוליאטלה, ואז חוזר לאכול צהריים.
כמו בכל ארוחה איטלקית, אנחנו מתחילים עם אנטיפסטי. משמעות המילה אנטיפסטי היא "לפני הארוחה". בארץ כשאומרים אנטיפסטי יש בראש רק ציור אחד: צלחת עם מיני סוגים של ירקות צבעוניים צלויים בשמן זית ומלח גס. אך באיטליה הכוונה היא למיני צלוחיות קטנות של מנות פתיחה – סלט ירקות (בדרך כלל קפרזה), גבינות, נקניקים, ממרחים ואפילו ברוסקטות של לחם קלוי עם עגבניות קצוצות עזות טעם, בזיליקום וגבינה. אז לאנטיפסטי שלנו הזמנו מרק כרשה, לחם הבית עם מטבלים, סלט פנצנלה וירקות צלויים.
המרק (כן, מרק בסוף יוני, באמצע תל־אביב) היה סמיך וטוב, עם הרבה טעמים של ירקות ברמות בישול ורעננות שונות. הסלט היה מעולה ומאוד "כמו באיטליה" – עגבניות שרי חצויות, זיתי קלמטה, בצל סגול, נתחי מוצרלה וקרעים של לחם שנאפה בטאבון. את הכול כיסה רוטב בלסמי טוב. אחת מההנאות הגדולות והפשוטות של החיים היא לאכול סלט כזה, שהמיצים של העגבנייה והבלסמי מרטיבים מעט את הלחם, אבל לא מדי, והוא נשאר קצת פריך, קצת רטוב, ומתמזג עם הכול.
בגזרת הירקות הצלויים קיבלנו בטטה חתוכה גס, פרוסות חצילים ופרוסות קישואים. עם חצילים אפויים תמיד יש בעיה – הם לא בשרניים מספיק, לא צלויים מספיק ולא שומניים מספיק. פה לא. הבחור עם הקסקט במטבח פרס את החצילים לעובי המדויק ואפה אותם לשלמות. עם בטטות וקישואים זה קל (ועדיין לא מובן מאליו).
לחם הבית גרם לי להבין שזו מסעדה רצינית – שכונתית, אבל מחזיקה טאבון עולמי, ושלהוא עם הקסקט שמציץ מהמטבח יש ידיים טובות. לחם פציח מבחוץ, שחום, כמעט שחור, ובפנים לבן ורך וחם ומנחם.
המשכנו עם שתי מנות פסטה – האחת פפרדלה רוזה עם עגבניות מיובשות והשנייה לינגוויני חצילים שרופים. רוטב רוזה הוא אמולסיה בין עגבניות לשמנת. פה עשו אותו עם עגבניות מיובשות, וזה הסמיך את הרוטב וחיזק את טעמו. בשילוב הפסטה הטרייה והפטריות המוקפצות, זו הייתה מנת פסטה מוצלחת ביותר.
אבל לא כמו זו עם החצילים השרופים: אמאל'ה. איזה יופי של פסטה. בדיוק אל דנטה, בדיוק בטעם, בדיוק בכמות הרוטב ביחס לפסטה. טעם מתקתק של מעט שמנת והמון חצילים שרופים שנטחנו יחד עם הקליפה. מדי פעם צצו להם מאי־שם נתחים יפים של בשר חצילים שחום ומגרה. זיכרוני אינו טוב במיוחד, אבל יש מצב שזו מנת הפסטה הכי טעימה שיצא לי לאכול מאז שחזרנו מאיטליה.
זה לא שלא שבענו בשלב הזה, היינו מפוצצים, אבל הייתי סקרנית לטעום גם פיצה אחת לפחות. הלכנו על הסגולה – במקום רוטב עגבניות נמרח עליה ממרח סלק סמיך וזוהר, ועליו מוצרלה, גבינת עיזים ותרד מוקפץ. הבצק היה מושלם, תפוח וקשה בקצוות, דק באמצע. השילוב של הסלק וגבינות העיזים על הפיצה היה מופלא. היו שם עוד כל כך הרבה סוגים של פיצה, שאין לי ספק שנחזור לנסות.
לקינוח הזמנו קלצונה – אותו הבצק של הפיצה, ארוך ומצופה אבקת סוכר, ממולא בשוקולד מריר ולבן. כמה פשוט, ככה טעים. ולמרות שאצל מיקאלה היו רק שתי מנות בתפריט (פיצה נפוליטנה ומרגריטה) לא יכולתי שלא להיזכר במקום המופלא הזה. הפשטות, הידיים העובדות על הבצק, האיכות של כל מנה שיצאה מהמטבח – זרקו אותי חזרה לנאפולי.
סופיצה, יהודה הלוי 56, תל–אביב
טלפון: 03-5661134
שעות פתיחה: 12:00־23:00
