ברגע אחד נסדקת התמונה המושלמת שמצטיירת במהלך הריאיון עם היוצרת והסופרת שרית בריק, בביתה המרווח והפסטורלי במושב גאליה. זה קורה כאשר אני מחזירה אותה כמעט 23 שנה לאחור, ליום שבו החליט אביה, אהוד הדר, מנכ"ל הרכבת דאז, לשלוח יד בנפשו. "זו מגירה שבחרתי לסגור", היא מודה בכאב, "זה פצע שלא ידעתי להתמודד איתו אז, ואני למעשה לא יודעת להתמודד איתו עד היום. הסתרתי את הפרטים, הדחקתי".
ובכל זאת, דמותו של אביה מרחפת מעל ספר הביכורים האינטימי שלה, "דוגית של שלווה". הרומן האוטוביוגרפי מורכב תמונות־תמונות מחייה של בריק כבת תפנוקים יחידה להוריה, שביום בהיר אחד הקרקע נשמטת מתחת לרגליה, ועוסק בבחירה שלה להיאחז בחיים, בילדיה, באהבה.
"התחלתי לכתוב אחרי ההתאבדות של אבא שלי. זה היה מין תהליך תרפויטי שלי עם עצמי. כשזה קרה לא דיברתי על כך עם אף אחד. היה לי קשה גם כשדיברו על זה לידי, העדפתי לברוח עם המחשבות. אז במקום לדבר כתבתי. גם דברים קצרים יותר, גם דברים ארוכים יותר. ממרחק השנים גם התחלתי לראות את הדברים מזוויות אחרות, ממקומות אחרים. עברתי איזשהו תהליך. ואז הרגשתי שאני רוצה לספר לילדים שלי את הסיפור שלי בהקשר של אבא שלי. וכשהתקרבתי לגיל חמישים החלטתי שזה הזמן. פתחתי את כל כתבי היד הישנים שלי והתחלתי לערוך אותם. יצאתי לסוג של פנסיה מוקדמת ובמשך ארבעה חודשים ישבתי וערכתי את הספר. זה היה תהליך מאוד לא פשוט, ניתחתי שוב, בכיתי שוב".
כמו סופרים רבים אחרים, בריק מתייחסת אל הספר כאל לידה. מלבד הכתיבה העלילתית, משובצים בו קטעי שירה פרי עטה, ואת התמונה על כריכתו, פורטרט שלה, היא ציירה בעצמה. "הספר בעיניי הוא מאוד רחמִי. הוא מתעסק בלידות, באהבות. אני מזכירה שם רחם מתכווץ ורחם שבוכה על הפלות. אני חושבת שאת כל החוויות שלי אני חווה קודם כול מהרחם. נראה לי שכך זה אצל נשים. לפעמים הרחם אפילו יודע לפני הלב. אני חושבת שגם אהבה מרגישים קודם בהתכווצות של הרחם".
לא מפתיע, לנוכח הדברים האמורים, כי ספרה של בריק מוקדש לשלושת ילדיה – נמרוד, נופר ואוהד (שקרוי על שם אביה המנוח). "הספר הזה הוא מבחינתי הירושה שלי לילדים שלי. הדברים שלא אמרתי להם. הילדים ידעו שאני כותבת, והם מאוד אפשרו לי את תהליך הכתיבה ומאוד סמכו עליי שאחשוף את הדברים באופן הנכון. מאוד הקפדתי לעסוק רק בינקות שלהם, כי באיזשהו מקום גיל הינקות שייך לי. אבל לא יכולתי לחשוף אותם כאנשים בוגרים. נגעתי רק במקומות לגיטימיים ואפשריים, גם כשכתבתי על אבא שלהם, בעלי לשעבר, מאוד נזהרתי".
יש בספר חשיפה – אם זו ההתאבדות של אביך, הגירושין, לידה שקטה שעברת – ומצד שני יש איזו חסימה, כלומר את לא נכנסת לקרביים של האירועים עצמם, גם לא לשמות.
"אני חושבת שהספר, כמוני, הוא מאוד מאופק. אני מרגישה שאני 'דוגית של שלווה' וגם אבא שלי היה כזה במובן מסוים. נכון, מתחתיי יש מים סוערים, אבל אני מאופקת ושלווה גם כשהמים סוערים. הראשון שנחשף לספר היה בעלי הנוכחי. במשך שלוש שעות ישבתי והקראתי לו אותו, בדמעות, מתחילתו ועד סופו. מאוד חששתי מהתגובה שלו, כי גם הוא נחשף שם. בנוסף, הוא עצמו איש ספר, יש לו תואר שני בספרות, וקיוויתי שיצליח לקרוא את הספר באובייקטיביות, לשכוח שהוא דמות מרכזית בו. למזלי ולשמחתי הוא הצליח, וכשסיימתי להקריא לו – הקראתי לו בעצמי כי היה לי חשוב להיות נוכחת כחלק מחוויית הקריאה שלו – השתרר שקט. ואז הוא אמר 'וואו, שרית, זה ממש טוב'. פרצתי בבכי. קיוויתי לתגובה הזו אבל לא ציפיתי לזה.
"כאשר שלחתי את הספרים שלי להוצאות, הוא כבר היה מבושל לגמרי, ומאוד קיווינו למצוא לו בית. בהתחלה חששתי ממה יקרה אם ירצו לשנות אותו, כי אני הייתי מאוהבת לגמרי ביצירה שלי. אבל למזלי עבדתי עם הוצאת 'כנרת זמורה־ביתן' בתהליך שהיה כולו חוויה והתרגשות אדירה – מהרגע שערן זמורה הקריא לי את התגובות המחמיאות של הלקטורים, דרך העבודה שלי עם העורכת המדהימה תמר ביאליק. זה מקום שמאוד עוטף ומקבל אותך, ולא שינו ביצירה שלי דבר".
בטרם יצא לאור "דוגית של שלווה" החלה בריק לעבוד על ספר נוסף, שגם הוא יראה אור בהוצאת כנרת זמורה־ביתן. "הספר הזה יהיה פחות אוטוביוגרפי", היא מגלה, "אבל הוא גם עליי. רוב הסיפורים שם אמיתיים לחלוטין אבל יש בו יותר מרחב ספרותי. הוא עוסק בתהליך פנימי יותר, בהזיות. הוא אני לחלוטין, גם כשהוא עוסק במקומות האפלים יותר. יש יגידו שהוא ספר בשל יותר, ובעיניי השירים שמופיעים בו חזקים יותר".
ילדה של אבא
בריק (50), נולדה ברחובות וגדלה כבת יחידה להוריה. בגיל צעיר נישאה לערן, ולבני הזוג נולדו שלושה ילדים. זמן קצר לאחר לידת בנם השלישי הם התגרשו. כיום היא נשואה באושר לגורי בריק. "תמיד הייתי גאה מאוד באבא שלי, הערצתי אותו", היא מספרת, "אבל המקום שלו אצלי תמיד היה מקום של געגוע, כי הוא עבד מאוד קשה והיה מעט מאוד בבית. תמיד מאוד חיכיתי לו, מגיל מאוד צעיר. כל היום התנהל עם אמא, מה מותר ומה אסור, והוא היה כמו סנטה קלאוס שמביא מתנות ופותר בעיות.
"לאבא שלי הייתה הילה מיוחדת, כולם מספרים לי על זה. הוא היה אדם גבוה ומרשים, עם עיניים כחולות מאוד. ובהתנהלות שלו היה משהו שלא קשור לכאן, לארץ. משהו אירופי. הוא היה עילוי גם בעבודה. ניהל את נמל אילת בגיל 33, ואחר כך היה סמנכ"ל רשות הנמלים לפני שהתמנה למנהל הרכבת".
זה גם היה תפקידו האחרון של הדר. בשנת 1993 נרקמה ברכבת תוכנית לשינוע זבל מהמרכז למטמנות בדרום באמצעות הרכבת. בהמשך התברר כי הפרויקט קודם באופן לא תקין וללא מכרז, מה שהוביל לפתיחת חקירה נגד בכירים ברשות הרכבות וברכבת ישראל. כאשר הדר נכנס לתפקיד המנכ"ל ב־1994, הוא עצר את הפרויקט, אבל דווקא מהלך זה הוביל לגל נוסף של חקירות בחשד לשיבוש הליכי חקירה. הפעם, מצא את עצמו הדר ברשימת הנחקרים. ב־3 ביוני 1996, הוא נטל את אקדחו האישי ושם קץ לחייו ביער חולדה. הוא היה בן שישים במותו. במכתב שהותיר אחריו כתב: "אני מצטער על עוגמת הנפש. אני עייף. האמת תוכח, אבל אין לי סבלנות לחכות".
"לא היו שום סימנים מקדימים", אומרת בריק, "כנראה מתוך היותו אדם מאופק. זו הייתה הפתעה מוחלטת. הוא היה בשיאו גם מבחינת קריירה, גם מבחינה בריאותית. החקירות בכלל לא היו נגדו, ומיד לאחר ההתאבדות שלו יצא מכתב שמנקה את שמו מכל הפרשה. אבל הוא כנראה לא יכול היה לשאת את העובדה שנחקר וגם חשש כנראה שהתהליך יהיה ארוך".
ובשום שלב של החיים שלך לא חקרת בדיוק מה היה שם?
"לא, באיזשהו מקום סגרתי את הדבר הזה. הייתי בת יחידה שעד אותו רגע לא הכרתי שום אובדן, שום כאב. הכול היה מושלם, הכול היה נורא מוצלח עד לאותה נקודה".
יש בך כעס עליו?
"כעס אין לי, אבל הוצפתי בתחושה שמישהו לא שיתף אותי. ניסיתי להבין מהמקום הרגשי מה עבר עליו. השאר מעולם לא עניין אותי. יצאו אז המון כתבות בכל העיתונים, אבל לי לא היה אכפת.
"והייתה גם תחושה של נטישה. איך נטשת אותי, את הבת היחידה שאתה כל כך אוהב, את הנכדים המקסימים שלך. ואז הבנתי שהכאב שלו היה נורא. זה בטח היה משהו קטסטרופלי עבורו, ואיך אני לא ידעתי. נורא רציתי לדעת מה היה שם, אבל לא במובן של הפרשה אלא במובן הרגשי של אבא שלי. מה הוא עבר. והכאב שמלווה אותי כל הזמן".
והמחשבות על אדם שיורה בעצמו? זה בטח היה נורא.
"יותר מזה, אני חושבת שלאורך שנים, בגלל שהיה בתפקיד כזה בכיר, אמרתי לעצמי: אולי זו איזו משימה סודית והוא עוד יחזור. אפילו שהייתי כבר בנאדם בוגר, העובדה שהוא הלך לתמיד לא נתפסה.
"האירוע הזה כל כך טלטל אותי. כאילו כל מה שהיה בטוח עד עכשיו כבר לא היה בטוח. וזה משהו שמלווה אותי תמיד, אני מאוד זקוקה לביטחון. ומצד שני, כשזה קרה, הלכתי יותר על הקצוות. הייתה תקופה שלא היה אכפת לי מה קורה. חיפשתי את עצמי. פתאום רציתי לקחת על עצמי סיכונים, לטעום את המקום הלא מודע הזה, לקחת הימור. מה כבר יכול לקרות אחרי שהנורא מכול קרה. גם הייתי צריכה להחליף את האנשים שסביבי, לנער הכול, העיקר לא להישאר במקום שבו אני נמצאת. כמו לארוז וללכת. יוצאי דופן בסיפור הזה היו הילדים שלי. מבחינתי הילדים שלי הם אני, הם חלק בלתי נפרד ממני".
אז בעצם הספר הוא המפגש הראשון של הילדים שלך עם הסיפור הזה?
"כן. הם קיבלו את המסר שזה משהו שלא מדברים עליו. נמרוד ונופר היו מאוד קטנים כשזה קרה. כמובן שלילדים קטנים אתה לא יכול לספר, אבל אני לא סיפרתי גם אחר כך. יום אחד נופר מצאה בין החפצים שלי כתבות ישנות. היא באה אליי כל כך כועסת, ואמרה לי: 'איך לא ידעתי שסבא התאבד?'. ואני לא יכולתי לעמוד בזה, לא יכולתי להוציא את המילים מהפה. ובמקום לפתוח, כעסתי על זה שחיטטה לי בדברים, ואמרתי לה שאני לא מוכנה לדבר על זה. היא שיתפה את נמרוד, אחיה, אבל הוא לא אמר לי מילה, עד היום".
נראה שלמרות הקשיים הצלחת להגיע לסוף הטוב, הגשמה עצמית, אהבה, בית יפה.
"מבחינתי יש פה סיפור סינדרלה כפול, שבא לידי ביטוי גם בספר. מצד אחד, למרות שהייתי במקום מאוד קשה – לא אובדני אבל בהחלט מטלטל ומפחיד – הגיע הנסיך על הסוס הלבן. והזרועות שלו זה המקום הבטוח שלי.
"ומצד שני, גם מבחינת הילדים שלי, היה פה סיפור עם סוף טוב. עם כל הקושי, הסיפורים של הילדים שלי הם אופטימיים. ולמרות שהם מאוד בתוכי, כל אחד מהילדים שלי הם עולם ומלואו, הם עצמאיים ונפרדים לחלוטין. הם תמיד קיבלו אותי כמו שאני, ואני קיבלתי אותם כמו שהם. ואחד הדברים ששימחו אותי יותר מכול היה התגובה שלהם לספר. כל כך חששתי, כי היו המון דברים בספר שמעולם לא אמרתי להם. ואז כל אחד מהם קרא אותו, ובסוף שלושתם אמרו לי 'אמא, הספר מצוין'. וזה היה משמעותי לי יותר מהכול".
