"שימו לב! הצופים שרכשו כרטיסים לפני שורה שבע, לא יוכלו לקרוא את הכתוביות על המסך".
כשאזהרה זו, שהייתה כתובה בהבלטה בעמוד ההצגה באינטרנט, הדהדה בראשי, ניגשתי לעמדת קבלת הכרטיסים בתיאטרון גשר שאירח את ההצגה. פתחתי את המעטפה ונשמתי לרווחה. שורה שבע. גם קרוב, וגם נבין מה הולך. בערך. כי כפי שלמדתי בהמשך, מחסום השפה הוא לא הגבול היחיד המפריד בין תרבויות.
ההצגה "הקרקס" של תיאטרון האומות המוסקבאי בבימויו של מקסים דידנקו, נפתח בקטע יפהפה ונטול מילים על במה מסתובבת, המציג את האסון העובר על שחקנית אמריקנית שנמלטת מארצה עם תינוקה בחסותו של אמרגן גרמני ונכלולי, אל עבר עתיד מוצלח יותר בברית המועצות של שנות השלושים.
במהלך הקטע לא יכולתי שלא להיזכר בהצגה המעולה "אבות ובנים" של תיאטרון גשר שראיתי באותו אולם, וזאת בשל השימוש הדומיננטי בצבע הכחול בעיצוב, שהפך את הבמה ל"גרין סקרין" ענקי. הרעיון הזה מאפשר לשתול את השחקנים על רקעים שונים, ובעזרת מצלמה המצלמת את השחקנים בלייב לאפשר להם, לדוגמה, לרחף בחלל.
השימוש באמצעים קולנועיים ב"קרקס" טבעי ומתבקש, שכן ההצגה מבוססת על סרט פולחן סובייטי משנת 1936. זה נעשה באלגנטיות, תוך רפרור לסגנונות קולנועיים, אך לא על חשבון הפן הבימתי המפותח של ההצגה.
השחקנית האמריקנית ואמרגנה הגרמני מציגים בפני קרקס מקומי את הנאמבר שלהם, שיגור האישה בתותח אל החלל. מנהל הקרקס – שכפול של לנין בזקן כחול – מורה, תוך איום רפה בהוצאות להורג על ימין ועל שמאל, על יצירת קטע מתחרה וטוב יותר, שבו הלוליין המקומי ינחת על הירח. מכאן נפתח מעין מרוץ חלל בין האמרגן הגרמני, המייצג את הקפיטליזם, לבין אנשי הקרקס המקומי שכוללים, מלבד הלוליין והמנהל, גם את בתו, ממציא שלומיאל המאוהב בה, שני כלבים ומאלפם וכמה אריות כחולים, היוצרים ביחד תמונות בימתיות נהדרות.
עם התקדמות ההצגה תתאהב השחקנית האמריקנית בלוליין הרוסי, וכמובן בחיים הנפלאים בברית המועצות, ותחליט להפוך לחברה מן השורה. לבסוף, היא תרחף אל הסוף הטוב בירח, לצד הלוליין ובנה.
זו העלילה שהצלחתי להרכיב גם בלי להבין כל מילה, אבל מה שאני לא בטוח שהצלחתי להבין עד הסוף הוא הטון של ההצגה. האם החלוקה הדיכוטומית בין קפיטליסטים רעים לסובייטים מאושרים היא אירונית, כפי שנדמה – ואם כן, מדוע כשהתאום הכחול של לנין נשא נאום חוצב להבות על ערכי הסוציאליזם, הקהל שרובו (כך נראה) לא היה זקוק לכתוביות, פרץ במחיאות כפיים סוערות? יש לי הרגשה שלא את כל הדקויות הבנתי עד הסוף.
החוויה של להיות צופה זר בהצגה בעירי הפכה את הערב למיוחד. אבל היה בה קטע שהיה מיוחד אף יותר: המהנדס ביש המזל, שמתפקד רוב ההצגה כאתנחתא קומית, זוכה לרגע אחד לעמוד באור הזרקורים, ובגילוי לב הוא חולק עם הקהל את צרותיו. בכך הוא הופך בבת־אחת מקריקטורה לדמות עמוקה. במונולוג הוא משלב מחווה לפועלי הבמה שמסדרים את התפאורה מאחוריו, שזהרה יותר מכל פעלולי הבמה – והוכיחה שחמלה ואנושיות הן שפות בינלאומיות.
הקרקס, תיאטרון האומות ממוסקבה
במסגרת פסטיבל התיאטרון הבינלאומי Jaffafest
