אולם המטרו רדיו ארנה בניוקאסל, אנגליה, היה מלא מפה לפה לקראת קרב אליפות העולם במשקל קל עד בינוני, בין המתאגרף הבריטי ממוצא פקיסטני אמיר קהאן לבין דמיטרי סליטה, יהודי־חרדי אמריקני, שהגיע לקרב לאחר 32 קרבות מקצועניים ללא הפסד. ברגע שהחל הקרב, התנפל קהאן על סליטה בלי להסס לשנייה, והצליח להטיח אותו במהירות לרצפה. סליטה, שהופתע מהפתיחה העוצמתית, עוד הצליח לעמוד על רגליו, אך הוטח פעמיים נוספות, עד שהשופט הכריז על סיום הקרב תוך 76 שניות.
"זו הייתה אכזבה גדולה וקשה מאוד עבורי להפסיד בצורה כזאת, בטח אחרי שהייתי מוקף בהמון תמיכה מסביב", נזכר סליטה בקרב שנערך בחמישי בדצמבר 2009, "הקרב התקיים באנגליה, הרחק מהבית שלי, ולא הבנתי אז עד כמה מלחיץ יהיה להתאגרף מול יריב שנמצא במגרש הביתי שלו. הייתי מוצף מבחינה רגשית, לא הצלחתי להתמודד ושילמתי את המחיר. אמיר, שהוא מתאגרף מצוין, קלט עד כמה שאני מתוח והשתמש בזה לטובתו, כשאני מצידי עוד לא הספקתי אפילו להתחמם ולהיכנס לקרב כמו שצריך. אם תראה את ההתמודדות ביוטיוב, תגלה שמבחינה פיזית אני בסדר גמור. הוא אמנם הטיח אותי לרצפה שלוש פעמים והקרב הופסק עם נוקאאוט טכני, אבל אלו לא היו מכות חזקות ולא באמת נפגעתי. סיימתי את ההתמודדות בלי שום פציעה או סימן על הגוף ובתחושה שאני יכול להתחרות שוב ביום שלמחרת".
ברגע אחד, בגיל 27, אחרי שנים של התקדמות צעד אחר צעד, קיבלה הקריירה של סליטה מהלומה חזקה. "עד אותו רגע היו סביבי המון אנשים, חלקם עשירים ומקושרים מאוד, שיום אחרי כבר הפסיקו להחזיר לי טלפונים", הוא נזכר, "היו אחרים שתמכו בי אבל היו פחות יכולים לעזור לי באופן פרקטי. התחתנתי כמה חודשים קודם לכן, הייתי חייב להמשיך להתפרנס ורציתי לחזור במהירות האפשרית לזירה ולקרבות, אבל לא הצלחתי להשיג עסקה ראויה עבורי בטווח הזמן שרציתי שזה יקרה. זו הייתה תקופה מאוד קשה ומאתגרת בשבילי, שבה הייתי צריך למצוא מחדש את המשמעות לדברים, כמי שהאגרוף היה חלק בלתי נפרד מחייו כל כך הרבה שנים וכאדם מאמין. השקעתי הרבה מאוד אנרגיה בניסיון להרים את עצמי בחזרה על הרגליים, ולהמשיך בצורה יעילה וטובה".
לאחר כמה חודשים שבהם לא הצליח למצוא לעצמו קרב ראוי דרך מקדמי קרבות שעבד איתם, ומצבו הכלכלי הלך והידרדר, החליט סליטה לעשות מעשה ולהפוך לאמרגן של עצמו. "תמיד רציתי להיות מעורב בצד העסקי של הענף והבנתי שהסיכוי היחיד שלי להמשיך הוא לייצג את עצמי. למזלי לאורך השנים הייתי לצד כמה מהאגדות שעסקו בתחום וצברתי הרבה מאוד ידע שעזר לי להתחיל".
הקרב הראשון שארגן לעצמו התקיים בספטמבר, 2010 בברוקלין, מול פרנקלין גונזאלס מהרפובליקה הדומיניקנית. "ניצחתי בקרב, והערב כולו הוכתר כהצלחה גדולה", הוא משחזר. סליטה המשיך להפיק לעצמו עוד חמישה אירועים, כשהוא מנצח בארבעת הראשונים ומפסיד באחרון, מול גבריאל ברסרו מפורטו ריקו, מה שהוביל אותו להפסיק להתחרות ולסיים את הקריירה המקצוענית בסוף 2011, עם 35 ניצחונות (18 בנוקאאוט), שני הפסדים ותוצאת תיקו.
"אף פעם לא פרשתי באופן רשמי מהאגרוף אבל בשלב מסוים הגעתי למצב שבו כבר לא יכולתי לתמוך כלכלית במשפחה שלי רק מהקרבות שלי. הייתי חייב לקדם ולטפח את העסק שלי, והתחלתי לייצג מתאגרפים אחרים".
מאז 2013 הולך והופך סליטה לכוח עולה בתחום הפקת אירועי האגרוף, והיום הוא מייצג יותר משלושים מתאגרפים, כולל כמה מהשמות המובילים בתחום. "המיוצגים הראשונים שלי היו מתאגרפים צעירים בעלי פוטנציאל רב, שעדיין לא פרצו ולא הצליחו למצוא ניהול ראוי, ואני הייתי זה שנתן להם את מה שהם צריכים. עם קלריסה שילד למשל, שזכתה עכשיו בתואר העולמי, התחלתי לעבוד אחרי שזכתה בזהב האולימפי הראשון מתוך שניים, לפני שאגרוף הנשים הפך לפופולרי כל כך, כשהיא עצמה לא מבינה איזה פוטנציאל ענק יש לה. סיפרתי לה על התוכניות שלי לגביה והתחלנו לעבוד יחד. היא רק בת 22, אתלטית נהדרת, הישגית ותחרותית באופן יוצא דופן, ואני מאמין שבעתיד היא תוזכר בנשימה אחת לצד אגדות כמו מוחמד עלי, מייקל ג'ורדן וסרינה וויליאמס".
שם גדול נוסף שעובד עם סליטה הוא ג'רל מילר, אמריקני בן 30 שעשה הסבה מקיקבוקסינג לאגרוף, ניצח 23 מ־24 הקרבות שניהל ואמור היה להיאבק על התואר העולמי במשקל כבד בראשון ליוני השנה, לפני שנפסל בשל שימוש בחומרים אסורים. "הפסילה שלו הייתה רגע קשה עבורי כי זה היה אמור היה להיות אירוע השיא שלנו במדיסון סקוור גארדן, מאז שהתחלנו לעבוד יחד אחרי הקרב המקצועני הראשון שלו והתפתחנו ביחד.
"להיות מקדם קרבות (Promoter) זה תחום קשוח במיוחד, וחשוב מאוד לדעת את כל הפרטים בנוגע אליו כדי לעשות עסקים בצורה מוצלחת. הקושי הגדול ביותר בתחום הזה הוא ליצור קשרים בעולם הטלוויזיה. לקח לי לא מעט זמן לטוות את החוטים האלה ואני גאה מאוד שהיום אנחנו עובדים עם האצטדיונים הגדולים ביותר ומפיקים קרבות עבור ערוצים כגון HBO, SHOW TIME, ESPN, MGM THE ZONE ואחרים. המטרה היא להמשיך ולהשתפר בכל יום ולהמשיך לגרום לדברים לקרות".
דרך מילוט
דמיטרי סליטה (37) נולד וגדל באודסה, אוקראינה, בימי בריה"מ, לאב מהנדס ואמא רואת חשבון. יש לו אח שגדול ממנו בתשע שנים. "בתור ילד לא חוויתי באופן אישי עוינות על רקע אנטישמי אבל מי שסבל ממנה היה אחי, שנכנס להרבה קרבות בבית הספר על הרקע הזה. היה בעייתי מאוד להיות יהודי באודסה באותן שנים ושמעתי הרבה סיפורים מההורים ומקרובי משפחה, שספגו עלבונות על רקע העובדה שהיו יהודים. היה קשה להשיג עבודה, לפעמים היו שמועות שצפוי להתרחש פוגרום, ובשלב מסוים אבא שלי אפילו קנה אקדח להגנה עצמית.
"סבתא שלי איטה למדה בחדר כשהייתה קטנה, ואני זוכר שאבא שלי היה קונה מצות לפסח, אבל היהודים במקום שגדלתי הראו את הקשר שלהם ליהדות, בעיקר בתמיכה בישראל, ובסקרנות גדולה לגבי מה מתרחש בה, סקרנות שגרמה להם לחפש ידיעות בעיתונים ולחפש תוכניות ברדיו עם מידע על הארץ. גם היום, לכל מי שמרקע סובייטי בארה"ב חשוב מאוד לדעת מה דעתו של כל מתמודד פוליטי בנוגע לישראל, לפני שיתמכו בו".
הפעם הראשונה שבה נחשף סליטה לאגרוף הייתה בגיל חמש, אז ראה בטלוויזיה קרב של מייק טייסון. "אני זוכר שבאותו הלילה עמדתי בחדר וחיקיתי את התנועות שהוא עשה, אבל אני לא בטוח שזו הסיבה שבסופו של דבר התחלתי להתאגרף. הייתי ילד חולני ולא מספיק חזק ובגיל שבע ההורים שלי שלחו אותי לשיעורי קראטה, כדי שאתחזק ושתהיה לי איזו פעילות אחרי שעות בית הספר, לא למטרות הגנה עצמית. אני זוכר שמאוד אהבתי ללכת לשיעורים האלה והרגשתי שם טוב".
בתחילת שנות ה־90, לאחר התפרקות בריה"מ, החליטו הוריו של סליטה לעבור לארה"ב. "אני זוכר היטב את הנחיתה בשדה התעופה בניו־יורק ואת הנסיעה לבית החדש שלנו בשכונת פלטבוש בברוקלין. עד אז ראיתי את אמריקה רק בטלוויזיה וחשבתי שכולה מלאה בגורדי שחקים, ואני זוכר שהופתעתי שאני לא רואה כאלה בכביש המהיר שבו נסענו".
השלב הראשון בחייו של דמיטרי בארה"ב היה מאוד מאתגר. "לאורך תקופה ארוכה גרנו בחדר אחד חמש נפשות, עם ההורים שלי, אחי וסבתא שלנו, הלכתי לבית ספר בלי לדעת אנגלית כמו שצריך והלבוש שלי היה שונה מאוד משל האחרים, כי לא היה לנו כסף לקנות לי את המותגים שכולם הלכו איתם. היה מביך בשבילנו ללכת לחנות ולקנות אוכל עם תלושי מזון שקיבלנו בגלל המצב הכלכלי הקשה שהיינו בו, וזו הייתה הוכחה שכולם ראו כמה אנחנו שונים מכולם. למרות זאת, ככל שעבר הזמן התחלתי להרגיש יותר אמריקני".
זמן קצר אחרי שהגיע לארה"ב חזר לאימוני קראטה, ובגיל 13, בהשראת אחיו הגדול, עבר להתאמן באגרוף. "בקראטה קשה מאוד להתקדם מבחינת תחרויות והחלטתי להצטרף למועדון האגרוף בברוקלין של ג'ימי אופארו, Starrett City. בזמנו זה היה אחד המועדונים הטובים ביותר בארה"ב, והתאמנו בו לאורך השנים כמה מהשמות הגדולים ביותר.
"בחיי היומיום הרגשתי מאוד עני ושונה, ובמועדון, שבו הייתי אחד הלבנים היחידים, מצאתי הרבה צעירים עם רקע דומה והרגשתי שווה בין שווים. גיליתי שיש לי כישרון למקצוע, ובתור מהגר עני בלי כלום הייתה לי הרבה מוטיבציה והרבה דרייב לעבוד קשה, בידיעה שהאגרוף הוא דרך מילוט מהמצב שבו הייתי. הייתי גם עדיין ילד, ופשוט רציתי להיות טוב והתלהבתי מדברים קטנים כמו לקבל חולצה במתנה, ארוחה בחינם ולזכות בפרסים. עם הזמן הפכתי למאוד תחרותי ומאוד קשוח".
מהר מאוד הפך האגרוף לחלק מרכזי בחייו של סליטה. "מהרגע הראשון הרגשתי שאני רוצה להיות הכי טוב, האמנתי בעצמי ומשהו בתוכי נתן לי אנרגיה ואמונה, למרות שבאמת היה לי מאוד קשה. במשך שנים קמתי בבוקר, יצאתי לריצה, הלכתי לבית הספר, חזרתי הביתה לאכול ולהכין שיעורים ומשם נסעתי במשך שעה באוטובוס לאימון. כשאתה מפוקס במשהו ויש בך תשוקה ואהבה לדבר, אתה פשוט עושה אותו".
הולך ומתחזק
בגיל 14 השתנו חייו של סליטה ברגע. "אמא שלי חלתה בסרטן שד, זמן קצר אחרי שהגענו לארה"ב. היא עברה ניתוח והחלימה אבל חמש שנים לאחר מכן הוא חזר ותקף גם חלקים אחרים בגוף שלה. היא הייתה בנאדם חם ואוהב, שדאג לחבר את כל חלקי המשפחה יחד. כשהתחלתי להתאמן היא לא אהבה לראות אותי חוזר פצוע או עם עין שחורה, אבל אחרי שהיא חלתה רוב האנרגיות הופנו אליה והאגרוף שלי פחות יצר עניין אצל מישהו. עבורי זה הפך למקום שבו אני יכול לשחרר את הכעסים והלחצים שהייתי בהם, זה היה מקום חיובי מאוד בחיי והמאמן שלי ג'ימי עזר לי מאוד להתמודד עם כל הסיטואציה שהייתי בה".
בשלב מסוים החמירה מחלתה של האם, לודמילה. היא עברה לבית החולים והוא מצא את עצמו מחלק את זמנו בין בית הספר, אולם האגרוף וחדר האשפוז שלה, שבו גם היה נשאר לישון מדי פעם. בבית החולים פגש סליטה לראשונה יהודי חרדי שהשתייך לתנועת חב"ד. "זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי מקרוב יהודי חרדי, דיברתי איתו והוא היה מאוד נחמד. הוא ניסה ליצור איתי קשר ולהזמין אותי אליהם, אבל בשלב הראשון פחות רציתי ללכת לבית הכנסת, בגלל כל מיני סטריאוטיפים שהיו לי בנוגע לקהילה הזאת. תמיד האמנתי באלוהים ותמיד רציתי לצבור עוד ידע, אבל עד אז היו לי כמה חוויות רעות שקשורות לעולם הזה לאורך השנים. ניסיתי ללכת לכמה בתי כנסת בברוקלין כשהייתי בן עשר, לא ידעתי כלום על כלום והרגשתי לא בנוח שם, כאילו אני לא מוזמן, וזה גרם לי להרגשה רעה מאוד".
היהודי החרדי שפגש סליטה בבית החולים ערך היכרות בינו ובין הרב החב"דניקי של פלטבוש, הרב זלמן ליברוב, שחיבב מאוד את הבחור הצעיר שפגש. "הוא עשה הרבה מאמצים לקרב אותי ובא גם לבקר אותי בבית, ויום אחד החלטתי כן ללכת לבית הכנסת והרגשתי מאוד נעים ונוח, מה שגרם לי לחזור לשם".
בינואר 1999, שנתיים לאחר שהחלה להיאבק שוב במחלה, נפטרה אמו של סליטה. "אחרי שאמי נפטרה, הרב דאג שאגיע בכל יום לקרוא קדיש. באחד הימים התחוללה אחת הסערות הגדולות שהיו בניו־יורק מזה 30 שנה, והרב התקשר אליי בבוקר לוודא איתי שאבוא לתפילה. לא חשבתי שמישהו יגיע לשם במזג אוויר כזה, אבל הוא אמר לי להתלבש ושהוא בדרך אליי. יצאתי מהבית ובחוץ חיכה מיני־ואן, עם אנשים בתוכו, שלקח אותנו לבית הכנסת, כדי שנוכל לומר את הקדיש".
ככל שעבר הזמן הלכה והתחזקה אמונתו של סליטה. "זה היה תהליך ארוך שהתקדם לאט־לאט. התחלתי להניח תפילין, צברתי ידע ושמרתי על יותר ויותר מצוות. הלכתי עם כובע, אבל את הכיפה שמתי על הראש באופן פומבי הרבה שנים לאחר מכן".
במקביל, המשיכה להתפתח קריירת האגרוף שלו, תוך שהמאמן שלו, אופארו, תומך באופן מלא בתהליך הרוחני שהוא עובר. "ג'ימי תמיד עודד את האינדיבידואליות שלי, שאלמד על עצמי ועל התרבות שלי, ונתן לי ביטחון לעשות את מה שאני צריך לעשות".
בגיל 16, ייצג סליטה את ארה"ב במשחקים האולימפיים לנוער, העפיל לגמר וזכה במדליית כסף. "כשהייתי בן 18 הייתה לי אפשרות להתחרות באליפות ארה"ב עד גיל 19, ובאתי לרב זלמן בבקשה לקבל ממנו ברכה לקראת התחרות. הוא הציע שאכתוב מכתב לרבי מלובביץ', ובתשובה שקיבלתי הייתה ברכה לעשייה שלי, בנוסף לבקשה שאשמור שבת. עד אז חלק גדול מהתחרויות שלי היו בסופי שבוע ואחרי התייעצות נוספת עם הרב שלי, החלטתי להפסיק להתחרות בשבת".
למרות שידע שלא יוכל להופיע לגמר התחרות אם יעפיל, החליט סליטה לגשת לאליפות ארה"ב. "לא הייתי אחד המועמדים להגיע רחוק, אבל הצלחתי לנצח שם כמה מתאגרפים מצוינים ולהעפיל לגמר. נחשבתי להפתעה גדולה, ובריאיון שערכתי סיפרתי לעיתונאי שלא אוכל להופיע לגמר בגלל שהוא מתקיים בשבת בצהריים. הוא הציע שילך לדבר עם המארגנים והם מצידם הסכימו להזיז את השעה של האירוע למוצאי שבת. עליתי לקרב וזכיתי באליפות ארה"ב לחובבים. זה היה התואר הגדול הראשון שלי".
לאחר הזכייה היוקרתית, המשיך סליטה ב־2001 לתחרות יוקרתית נוספת בשם "כפפות הזהב". "זו תחרות שוות ערך לאולימפיאדה עבור מי שגדל בניו־יורק, ורבים שזכו בתואר הזה לאורך השנים המשיכו אחר כך לקריירה מקצוענית מצליחה. הצלחתי להגיע לגמר, שנערך במדיסון סקוור גארדן. גם שם שינו את מועד הגמר בשבילי, וזכיתי בתחרות. זה היה ערב בלתי ייאמן ובלתי נשכח עבורי, בטח אחרי שהפכתי למהגר היהודי הרוסי הראשון אי פעם שזוכה בתואר הזה. זה היה יוצא דופן והוביל להרבה התעניינות וחשיפה".
ההצלחה הגדולה הובילה את בוב ארום, אחד הפרומוטרים הגדולים בתחום האגרוף, שעבד בין השאר עם ג'ורג' פורמן, לארי הולמס ומני פקיאו, להחתים אותו על חוזה מקצועני ראשון בגיל 19.
"אחרי שתי ההצלחות הגדולות קיבלתי הרבה הצעות לקרבות יוקרתיים, שנערכו במהלך שישי ושבת, וסירבתי להם. החברים הקרובים שלי חשבו שהשתגעתי, כי רוב ההזדמנויות הטובות למתאגרף צעיר הם בסופי השבוע, אבל האמונה שלי הייתה כבר חזקה מאוד וזו הייתה הבחירה שלי. לא חששתי מפגיעה בקריירה שלי והאמנתי שאצליח גם בדרך שלי. הרגשתי שזו המחויבות והאחריות שלי כיהודי לקהילה שלי, לעמוד מאחורי האמונה ולנצל את הזמן שבו אני נמצא תחת אור הזרקורים כדי לקדם את הדברים שחשובים עבורנו. להוכיח שבארה"ב, המדינה הטובה והפתוחה ביותר בעולם, אתה יכול להיות מי שאתה רוצה, אפילו מתאגרף שעובד את השם".
בסופו של דבר, ותחת מגבלות הזמנים, הצליח ארום להתחיל לשבץ קרבות עבור סליטה הצעיר, שזכה לכינוי "מגן דוד" ולהרבה מאוד תשומת לב מאחר שהפך לחרדי הראשון בעולם האגרוף המקצועני. הוא ערך את הקרב המקצועני הראשון שלו ב־24.1.2001, מול רוברטו דולגדו, אותו ניצח. "הקרב השני שלי, מול אמריקני בשם ג'ו ג'ילס, נערך חודש לאחר מכן בלאס־וגאס, כחלק מערב קרבות שלם. בגלל שהיה קיץ והשבת יוצאת מאוחר, הקרב שלי נערך בחצות וחצי, אחרי שהקרב המרכזי של האירוע כבר הסתיים. כמובן ששמרתי שבת לפני כן וזה היה קרב מאוד מרגש עבורי, שלשמחתי הסתיים בניצחון".
גם היום, בתור מפיק שחייב לארגן קרבות גם בסופי שבוע, מתמודד סליטה עם אתגר השבת. "אם הקרב שלנו מתקיים במוצאי שבת, אז אני נכנס לחדר במלון ביום שישי בשקיעת החמה ומתנתק מהכול כולל הכול, עד שיוצאת השבת, מה שמצריך ממני הכנה קפדנית מראש ואנשים טובים שאני סומך עליהם שיעשו את העבודה כמו שצריך. אם הקרב נערך בשישי בערב, אני טס הביתה להיות עם המשפחה שלי".
מקום טוב באמצע
סליטה נשוי לאלונה, ישראלית ממוצא רוסי. לזוג שני ילדים קטנים והם גרים במישיגן, סמוך להוריה שעברו לשם מישראל. "אשתי הפכה להיות רופאה באופן רשמי לפני כמה שבועות ואני מאוד גאה בה", הוא מספר, "מיד אחרי שהפסדתי את תואר האליפות, נסעתי לביקור הראשון שלי בישראל, כאורח של ארגון 'נפש בנפש'. קיבלו אותי בצורה נהדרת, טיילתי במדינה וביקרתי בכמה קהילות שונות. זו הייתה חוויה מצוינת עבורי ומאז חזרתי עוד הרבה פעמים. לאורך השנים גלגלתי כמה פעמים בראש את האפשרות להפיק קרב אגרוף שלי בישראל אבל זה מעולם לא יצא לפועל. מי יודע, אולי יום אחד עוד אעלה לישראל".
במהלך ביקוריו בארץ, סליטה יצר קשר גם עם קהילת האגרוף בישראל. "ביקרתי במועדון של מכבי תל־אביב ובמועדון האגרוף בירושלים, שם פגשתי ילדים שהזכירו לי את עצמי כשהייתי ילד, מאותו רקע כלכלי וסוציאלי. יש אצלכם הרבה מאמנים רוסים טובים אבל הבעיה היא שאין מספיק כסף להשקיע ושהצעירים מתגייסים לצבא בגיל 18, שזה גיל קריטי עבור אתלט שרוצה להפוך למקצוען".
מה דעתך על מצב עולם האגרוף כיום?
"מבחינה עסקית וכלכלית, מצב עולם האגרוף היום טוב יותר מתמיד ויש בו כסף יותר מאי פעם. רשתות הטלוויזיה הגדולות שמות דגש על הענף ומשקיעות בו מיליוני דולרים".
מי לדעתך המתאגרף הגדול בכל הזמנים?
"יש הרבה מאוד מספרי־אחת מבחינתי בהיסטוריית האגרוף, כי קשה מאוד להשוות בין הסגנונות והמשקלים השונים. אני באופן אישי אוהב מתאגרפים שמביאים משהו מעבר לסגנון האגרוף שלהם, כמו מוחמד עלי וג'ו לואיס, שלחמו עבור שוויון זכויות לשחורים באמריקה וניצלו את המעמד שלהם כדי לקדם נושאים חברתיים. מבחינת יכולות אגרוף אני אוהב את שוגר ריי לאונרד, אוסקר דה לה הויה, רוי ג'ונס ורבים אחרים".
עד כמה אתה מתגעגע לימים שבהם התאגרפת?
"עד היום אני מתאמן כמעט בכל יום במהלך השבוע, אני אוהב מאוד אגרוף, זו עדיין התשוקה שלי, אבל זה מספיק מספק עבורי היום להיות חלק מהתעשייה הזו מהצד הניהולי".
על מה אתה חולם?
"יש לי הרבה חלומות. אני מאוד מעורב בחיי המשפחה ומחויב כל כולי לקהילה שלי. אני רוצה שהעסק שלי ימשיך לגדול, שאייצג מתאגרפים מצוינים ואפיק ערבי קרבות איכותיים. כל אחד מאיתנו בורך בכישרונות ויכולות אחרים ואני מקווה לעשות את הטוב ביותר עם מה שיש לי בצורה החיובית ביותר".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בשלוש. כשהייתי בטקס הסיום של אשתי זה קפץ מיד לחמש, אבל אז חזרתי לשלוש. בבוקר כשאני שותה קפה אני ארבע ללא ספק, וכשג'רל מילר נכשל בבדיקת הסמים, ירדתי לאחת ומחר אהיה שוב חמש. הדברים טובים ומתקדמים, אבל תמיד יכול להיות טוב יותר מבחינה מקצועית ומכל בחינה אחרת. כמו שהרמב"ם אמר – 'לא יותר מדי לימין, לא יותר מדי לשמאל'. אני במקום טוב באמצע". 
