לפני עשור פרץ – או במקרה שלו, דידה בשאננות – אלן קרלסון אל העולם. הוא התמקם בנוחות בטבלת רבי־המכר כשהספר שכיכב בו, "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", מכר מיליוני עותקים ברחבי הגלובוס, ובהמשך גם עובד לסרט. ההצלחה המסחררת שנחל אלן, הגיבור השוודי הקשיש, אינה מפתיעה כלל: מדובר בספר מצחיק, קולח ומרתק, שמסב לקוראיו הנאה צרופה. לצערי, אי אפשר לומר את אותו הדבר על ספר ההמשך שלו, "הזקן בן המאה ואחת שחשב שהוא חושב יותר מדי".
אבל לפני שנדבר על ספר ההמשך, ניזכר בספר הראשון. שם, העלילה נעה בשני צירי זמן: ציר הווה, המתאר את המסע המופרך של אלן עם החבורה המוזרה והעליזה המתגבשת סביבו, וציר עבר – המתאר את סיפור חייו המופרך עוד יותר, שבו מתפקד אלן כמעין "פורסט גאמפ" שוודי, המגיע לכל צומת חשוב במאה העשרים. בין לבין מתברר שהוא בכלל האדם שפיצח את האטום – וגילה את סודו גם לארה"ב וגם לבריה"מ.
הספר המהנה הזה הסתיים בסוף סגור למדי – הקצוות הפרומים נחתמו, צירי העלילה התמזגו, אלן אפילו התחתן (מוטב מאוחר מאשר לעולם לא), ואילו היה הספר נמשך עוד כמה שנים מן הסתם היה מוצא את מותו באחד מחופיה שטופי השמש של באלי. אז למה בכל זאת יוצא ספר המשך?
התשובה לשאלה הזו מופיעה בהקדמה מאת המחבר, יונס יונסון. "לא הייתה כל כוונה להוסיף המשך לספר על הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם […]. באחד הרגעים נולד הצורך לומר שוב משהו, בדרכי. או בדרכו של אלן". אחר כך מתאר יונסון דיאלוג עם הקשיש, שבו הוא מבקש את עזרתו בהשפעה על המאורעות הנוכחיים. הקדמה זו, שכתובה בהומור הציני המצוין של יונסון, בישרה על אחת הבעיות המרכזיות של ספר ההמשך: כאן, הסיפור משועבד למסר שהוא רוצה להביע.
לא שאין רומנים מוצלחים עם מסר פוליטי, אולם מלכתחילה הניסיון לגייס ספרות כדי להביע אמירה כזאת הוא מסובך וקשה לביצוע, ודאי כשמשתמשים בדמויות מוכרות, עם אופי מגובש, שפתאום מתגלים בהן צדדים חדשים. החטא הראשון שעושה יונסון בהקשר הזה הוא לשנות את אופיו של אלן, הגיבור. מזקן אדיש למגמות עולמיות שסולד מפוליטיקה – עד כדי כך שסעד גם עם טרומן וגם עם סטאלין בלי לייחס לכך חשיבות – הוא הופך בן־רגע לאכפתי ומעורב. את השינוי הדרמטי מתרץ יונסון בכך שאלן קיבל אייפד, שדרכו הוא מתוודע לזוועות המתחוללות בעולם. בכך הוא פוגם באמינות של אחת הדמויות הכי מעניינות ומקוריות שנכתבו בשנים האחרונות ומסרס את אופייה. אנשים אמנם משתנים, אבל בדרך כלל לא בגיל מאה ואחת. בנוסף, אחרי שחווה את זוועות המאה העשרים על גופו, קשה להאמין שמה שמערער את אלן זו דווקא המאה הנוכחית – ועוד דרך מסך.
התפנית החדה באופיו של אלן גוררת אותו ואת חברו יוליוס למסע חובק עולם, שנסוב ברובו סביב הניסיון של המערב למנוע מקוריאה הצפונית להתחמש בנשק גרעיני –
מה שנותן ליונסון את האפשרות הנוחה להביע את דעתו על כל מנהיג שמעורב בכך במציאות. אם בספר הקודם האמירה הפוליטית הייתה מעורפלת יותר והסתכמה בגינוי של השקפות עולם קיצוניות, בספר הזה אי אפשר לפספס את דעתו האישית של הסופר.
הוא מתאר כנציגות הטוב והצדק עלי אדמות את אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה, ואת מרגוט ואלסטרום, שרת החוץ השוודית ("צריך לחקור האם מקרי המוות של מחבלים פלסטינים שביצעו פיגועים בגל הטרור היו הוצאה להורג ללא משפט בידי ישראל"), ואילו טראמפ מוצג לעומתן באור מגוחך ונלעג. לא שאני נמנית על חסידי השוביניסט הלא־אינטיליגנטי הזה, אך הקריקטורה השטחית שדרכה הוא מתואר הקשתה עליי לקבל את העלילה וגרמה לי לגלגל עיניים על התיאורים הגרוטסקיים שלו. וזו נקודת התורפה המרכזית של הספר – העלילה לא משכנעת. זה לא מתבטא רק בתיאור של טראמפ, אלא בספר כולו.
נפתח לרגע סוגריים: הספר וקודמו משתייכים לסוגה הפיקרסקית. במרכז הרומן הפיקרסקי עומד הפיקארו (נוֹכֵל בספרדית) – נווד הנוסע בדרכים, מגלה עולם, שנסחף מחברה אחת לאחרת, אגב תיקון עולם ומאבק תמידי לגילוי הצדק. מסעו והרפתקאותיו מתרחשים בקצב מסחרר, ורצופים צירופי מקרים בלתי סבירים. דמויות שבות ומופיעות בעלילה, מכוח המקרה ובניגוד להסתברות. רומנים אלו לרוב רוויים בהומור ובמאפיינים סאטיריים, והרפתקאותיו הרבות של הגיבור מספקות הזדמנות ללעוג לתופעות חברתיות ולאירועים פוליטיים.
ההסכם הבלתי כתוב בין סופר לקוראים קובע שהם יאמינו לעולמו הבדיוני, כל עוד הוא יקפיד לשמור בו על קוהרנטיות. ברגע שיש חורים בעלילה, או חוסר אמינות, כל העמדת הפנים נחשפת במערומיה ולקורא קשה לצלול פנימה. זה נכון לכל ספר, ועל אחת כמה וכמה ברומן פיקרסקי כמו של יונסון, שעלילתו מבוססת על יסודות מופרכים. ואכן, ברגע שיונסון חוטא לעלילה שהוא עצמו טווה – לדוגמה, העובדה שאלן נישא לאמנדה בעמודים האחרונים של הספר הקודם, אך בספר הזה היא כלל אינה מוזכרת, שלא לדבר על שאר החבורה שליוותה אותו לאינדונזיה שהתאיידה מן הסיפור – האמון שהקורא מוכן לתת בספר קורס, ובמקום להישאב לעלילה נוצר מעטה של סקפטיות שהורס את החוויה.
מאפיין פיקרסקי נוסף שיונסון לא מצליח למצב כראוי הוא המסע עצמו. המעבר בין האירועים ההיסטוריים מתקבל בקלות רבה יותר מאשר הדילוג בין אירועי ההווה. מנהיגי המאה העשרים מקבלים נופך אגדתי, וכל המפגשים בינם ובין אלן – גם המופרכים ביותר – מצליחים לסחוף את הדמיון. לעומתם, המנהיגים של ימינו (עדיין) לא נהנים ממעמד מיתי, ומופיעים חדשות לבקרים בכלי התקשורת השונים. מצב זה דורש התעלות מיוחדת של הכותב, אם הוא רוצה שקוראיו יאמינו כי מחשבות כאלו יכולות לצוף בראשם של ראשי ממשלות ונשיאים מכהנים. אולם יונסון אינו מפגין שום מיומנות מרשימה. להפך – מעשיהם ואמירותיהם לעיתים כה תלושים מהמציאות, שנדמה כי גם כאן הוא ממש המציא דמות חדשה.
זה עוד היה יכול לעבוד עם מרקל, המוצגת באיפוק, או עם פוטין, שמניעיו נסתרים מעיני המערב – אבל התיאורים האינפנטיליים של טראמפ פשוט ממוטטים את העסק. אילו היה ממתן אותם, אולי היה מצליח לרתום את קוראיו לתת אמון בספר גם הפעם.
ובחזרה לדמויות פרי דמיונו של יונסון. לאורך הספר נדמה כי הן רק משמשות תפאורה להגחכת מנהיגי העולם, ושלהן עצמן כבר אין יותר מדי חשיבות. אפילו גיבורו האהוב נאלץ לעיתים למחוק חלקים מאישיותו לטובת עוד הגיג של טראמפ. למשל, אהבתו של אלן ליי"ש, שבספר הקודם הניעה בהומור את העלילה, נעלמה כמעט לחלוטין בספר זה, ומוזכרת רק כדי להעלות מס שפתיים לדמות שיונסון יצר בספר הקודם. אפילו כאבי הברכיים שהוזכרו תדיר הפסיקו לפקוד את אלן, שכנראה היה לבן המאה ואחת הראשון בהיסטוריה שהרגיש טוב יותר ככל שהזדקן – או שמא יונסון היה כל כך להוט להביע עמדה על התנהלות הפוליטיקאים, ששכח לתחזק את מצבו הבריאותי של גיבורו הישיש.
אבל אלן יכול להתנחם: יונסון לא זנח רק אותו. גם לשאר הדמויות החדשות בספר, שאינן נמנות על שועי עולם, לא העניק יונסון פיתוח ויחס הולם, והן במידת מה שחזור של הדמויות מהספר הקודם. סיפור האהבה שחווה יוליוס נראה כמו העתק־הדבק של הרומן בין בני לגונילה, והסוכנת B היא הגרסה הנשית של מפקח המשטרה ארונסון. גם בגזרת הדמויות הרעות נדמה שהוא רק שינה את שמם של הנבלים, וייבא אותם לעלילה הנוכחית.
התרגום מאכזב גם הוא. למרות שמדובר באותה מתרגמת של הספר הראשון, התרגום ירוד ברמתו הפעם. ניכר חוסר אחידות במונחים, המופיעים פעם בראשי תיבות, פעם בתעתיק ופעם כפירוש המונח, ויש משפטים שתורגמו בעילגות. כל אלו פוגמים בחוויית הקריאה ומכריחים את הקורא לחזור על המשפט, כדי לבדוק שזה אכן מה שכתוב – או כדי לוודא שמדובר על אותו מושג.
אך למרות כל הפגמים בספר, נהניתי מקריאתו: אלן הוא דמות מצוינת, גם אחרי דיאטת האופי שכופה עליו יונסון, והמסע חוצה היבשות שהוא עובר מסעיר את הדמיון ומשעשע. לצד זאת, הגלגלים חורקים לאורך כל הקריאה – גם כי יונסון לא מצליח להביא שום אמירה פוליטית משכנעת, גם כי העלילה לא קוהרנטית ולא מוקפדת, ובעיקר בגלל שהוא הרבה פחות מצחיק מאחיו הגדול. אלן, אלן, זקנתך מביישת את בחרותך.
הזקן בן המאה ואחת שחשב שהוא חושב יותר מדי, יונס יונסון. משוודית: רות שפירא, הוצאת כתר, 409 עמ'
