"את הספר הראשון שלי כתבתי בגיל עשר", מגלה נעמי נוביק, סופרת הפנטזיה האמריקנית שספריה המאוחרים יותר מכרו מאות אלפי עותקים ברחבי העולם. "מילאתי 150 דפים וסיפרתי עליו לכולם. לצערי אין לי מושג מה קרה עם הספר וחבל, אבל הוא בטח היה נורא", היא מוסיפה בחיוך.
נוביק (46), בת לאב יהודי ולאם פולנייה, היא סופרת מוערכת ועטורת פרסים. ספרה הראשון, "דרקון הוד מלכותו" (2006), זכה להצלחה מיד עם צאתו ברחבי ארה"ב, והיא כתבה לו שמונה ספרי המשך, שיצאו בסדרת "טמרייר". לאחר הפרסום שקיבלה בזכות הסדרה, צללה נוביק לכתיבת הספר "עקורה" (2015), שזכה גם הוא להצלחה מיידית, כמו גם לפרסים רבים, ביניהם פרס "נֶבּוּלָה" המוענק לספר המדע הבדיוני הטוב ביותר שיצא בארה"ב.
באותה שנה רכשה את הזכויות לספר חברת האחים וורנר – אחת מענקיות ההפקה הגדולות בעולם – כדי להפוך אותו לסרט. בימים אלו נמצאת נוביק בקשר עם השחקנית והיוצרת אלן דג'נרס, שאמונה על הפקתו. "אבל אני לא יכולה לומר יותר מכך בשלב זה", היא מצרה.
בספרים שזרה נוביק ממדים פנטסטיים באירועים היסטוריים שהתרחשו באמת. ב"טמרייר" אלו היו דרקונים, ששינו את המאזן במלחמות הנפוליאוניות, כאשר בני האדם רתמו את היצורים המכונפים לשירותיהם ככלי טיס וככלי מלחמה. בספרה השני היא גררה את הדרקונים אל פולין של המאה ה־16, והאויב המרכזי הפעם הוא רוע שמתפשט מיערותיה האפלים.
הקונספט המקורי פינה לספריה מקום על מדפי קוראים רבים ברחבי העולם, וכשכל שנה יוצאים לאור אינספור ספרים, המשימה אינה פשוטה כלל. "שיתפתי את 'דרקון הוד מלכותו' עם חבריי לקהילת הפאנפיקשן (ספרות־חובבים, ע"ק) שהייתי חברה בה", מתארת נוביק את צעדיה הראשונים בתחום, "קיבלתי תגובות חמות וגם ביקורת. מאז אני אוהבת לשמוע ביקורת על הכתיבה שלי, כי ממנה אני תמיד לומדת. המזל שלי הוא שבן זוגי עבד במגזין למדע בדיוני, והבוסית שלו היא חברה טובה שלנו. שלחתי אליה חלק ממה שכתבתי ושאלתי האם לדעתה זה יכול להימכר. היא התלהבה והפכה להיות הסוכנת שלי. היא העבירה אותו לעורכת הראשית בהוצאה ידועה המתמחה בספרי מדע בדיוני, והעורכת אמרה שהם רוצים את הספר.
"למעשה זה לא היה מזל אלא קשרי חברות, כי אם את חברה בקהילה של אנשים ששמחים לסייע ולאפשר הזדמנות, אז הדלתות נפתחות. יש אנשים שמוּנעים על ידי רעל, וכשהם רצים קדימה הם שוכחים את הקהילה מאחור. לשמחתי הרבה, החברה שלנו לא הייתה כזו, ומאז שהפכה לסוכנת שלי אני כותבת ומתפרנסת מהסיפורים. עוד כשהספר היה כתב־יד היא שלחה אותו ליוצרים הוליוודיים ידועים, ויום אחד צלצל אצלי הטלפון עם הבשורה שהבמאי פיטר ג'קסון (שביים את סרטי 'שר הטבעות' ו'ההוביט', ע"ק) מאוד אהב את הספר, ומעוניין לרכוש את הזכויות עבור הסדרה. כולם סביבי התלהבו אבל אמרתי שצריך להנמיך ציפיות, כי בכתיבת ספר זה רק אני, אבל ביצירת סרט מעורבים כל כך הרבה אנשים.
"במשך הזמן היו לי שיחות רבות עם פיטר, ביקרתי בסטודיו שלו בוולינגטון בניו־זילנד ואהבתי את הרעיונות שלו ואת האינטרפרטציה שלו על הסיפורים שלי והאופן שבו הוא ראה אותם מתממשים. הזכויות שהוא רכש אפשרו לו להפיק את הסרט בטווח זמן של עד תשע שנים, וגם 'ההוביט' היה אצלו על הפרק. הוא התלבט האם להשליך את ההפקה של ההוביט בניו־זילנד וליצור את שלי, או להפך. לא התאכזבתי שזה לא יצא אל הפועל, כי אי אפשר היה להפיק את שניהם באותו הזמן, ויצירת סרט זו מחויבות לכמה שנים".
רעיון מריאיון
ספרה האחרון, "חוט של כסף", הפך רב־מכר מיד עם צאתו. הניו־יורק טיימס תיאר אותו כ"מעשייה מושלמת ובה רוחב היריעה של טולקין והחמלה ושמחת החיים היומיומית של [אורסולה] לה גווין".
את ההיכרות עם מושא המחמאה הראשונה, ערכה נוביק בגיל צעיר מאוד. אמה נהגה להקריא לה את "ההוביט", וכשהגיעה לגיל שש היא המשיכה לקרוא את ספרי טולקין בעצמה. "ראיתי את עצמי בתוך הספרים", היא נזכרת, "ומיעוט הדמויות הנשיות שם גרם לי לרצות לכתוב ולייצר גיבורות". את משאלתה זו היא תגשים בסופו של דבר, אך יעברו כמה שנים טובות והחלפת מקצוע לפני שתממש אותה.
באוניברסיטה היא למדה בכלל מדעי המחשב, אבל פעם בשבוע היא הייתה מתכנסת עם חברותיה למעונות והן היו צופות בסדרה "מסע בין כוכבים: הדור הבא". כצופה אדוקה, היא הצטרפה לקהילת ספרות החובבים שהתפתחה סביב הסדרה. בקהילות הפאנפיקשן, אנשים כותבים סיפורים בהשראת היצירות שהם מעריצים, לרוב בתחום הפנטזיה והמדע הבדיוני. עבור נוביק, כתיבת סיפורים אלו הפכה להיות התחביב המרכזי.
"לא תכננתי להיות סופרת, אבל עשר השנים שכתבתי פאנפיקשן היו אימון מצוין עבורי", היא מתארת. "עבדתי בעיצוב ובתכנות בחברה שמפתחת משחקי מחשב. אהבתי את יצירת העולם של הדמויות ואת הצורך להכיר את כל המבנה מתחילתו ועד סופו, דבר שהכין אותי לקראת הספרים העתידיים שלי, בפיתוח הדמויות בתוך מבנה גדול שהולך ומסתעף".
אז מה הוביל אותך לעזוב עבודה בטוחה בעולם המחשבים ולצאת לעולם היצירה?
"החיים בעולם המחשבים היו תובעניים מאוד, ולא רציתי לחיות חיים כאלו שרוב היום מתנהלים בעבודה. רציתי להיות במקום שארגיש בו שיש לי שליטה על חיי ועל היצירה שבאה מתוכי. כשהסתיים פרויקט גדול בעבודה עזבתי, והתייעצתי עם חברתי הטובה מה לעשות עכשיו. היא ענתה לי בפשטות: 'תכתבי ספר'. כתבתי 45 אלף מילים והשתעממתי, אז זרקתי את מה שכתבתי וחזרתי לחפש עבודה במחשבים. בסיום ריאיון עבודה מתיש שנמשך שש שעות, חזרתי הביתה, התיישבתי לכתוב והתאהבתי".
מעז סיפר מתוק
יכולותיה של נוביק לטוות אגדות ולחבר בין מיתוסים למציאות מגיעות לשיא ב"חוט של כסף", שתורגם על ידי יעל אכמון, ויצא עתה לאור בהוצאת תמיר־סנדיק וידיעות ספרים. בספר זה בחרה נוביק לגעת במקורותיה היהודיים, ובמרכז הסיפור היא הציבה גיבורה יהודייה מליטבאס הדמיונית, שלה יכולת להפוך כסף לזהב. כמו שהספקתם בוודאי לנחש, הספר מבוסס על המעשייה "עוץ לי גוץ לי", שבה המלך מחפש כלה שתוכל להשתלט על הבזבוז הכספי בממלכה ותשיב את הסדר על כנו. הטוחן מתלהב ומודיע למלך כי בתו מסוגלת להפוך קש לזהב. המלך כולא אותה בחדרון מלא ערימות קש ומצווה עליה להפוך את כל הערימות לזהב, שאם לא כן, היא תוצא להורג. לעזרתה מגיע השדון עוץ לי גוץ לי, המסייע לה תמורת הבטחה שהיא תעניק לו את בנה הבכור, והיא תוכל לפדותו רק אם תגלה את שמו. היא כמובן מגלה בסוף את השם, וסוף טוב הכול טוב.
בספרה של נוביק, לעומת זאת, הדברים נראים קצת אחרת.
"הסיפור האמיתי הרבה פחות יפה מהסיפור ששמעתם. בת הטוחן, בעלת השיער הזהוב הארוך, רוצה לתפוס לה אציל, או נסיך, או בן של עשיר, ולכן היא הולכת אל המלווה בריבית ולווה כסף עבור טבעת ומחרוזת ומתקשטת לקראת הפסטיבל. והיא אכן יפה למדי, לכן אותו בחור מבחין בה ורוקד איתה והולך איתה למתבן השקט עם סיום הריקודים, ואחר כך חוזר הביתה ומתחתן עם האישה העשירה שהמשפחה שלו בחרה עבורו. בת הטוחן המחוּללת אומרת לכולם שהמלווה בריבית מתרועע עם השטן, והאנשים מבריחים אותו מהכפר ואולי אפילו סוקלים אותו, כך שלפחות היא יכולה לשמור לעצמה את התכשיטים כנדוניה, והנַפָּח נושא אותה לאישה לפני שהבן הבכור נולד, מעט מוקדם מהצפוי. כי לאמיתו של דבר, זה סיפור על התחמקות מתשלום חובות. לא כך נוהגים לספר אותו, אבל אני ידעתי. ואתם מבינים, אבא שלי היה מלווה בריבית".
במילים נוקבות אלו נפתח הספר, ללא תמימות ועידון. הוא מסופר מנקודת מבטה של מריֶם, בתו של מלווה בריבית יהודי מכפר קטן באירופה. משפחתה של מרים חיה בעוני ורעב, משום שלאביה חסרים האומץ והכוחות לגבות את הכספים שחייבים לו אנשי הכפר. מרים נוטלת את המושכות לידיה ומתחילה לגבות את החובות, כולל הריבית שצברו הלווים עם השנים. היא מצליחה מאוד ומתגלה כסוחרת כספים ממולחת, שמתחילה לסחור בכספים ובסחורות שהיא מקבלת תחת הכסף שחייבים לה. הצלחתה הכלכלית מחזקת את שנאת שכניה, ויכולותיה מגיעות עד לסטאריק מלך החורף, שמתייצב על סף דלתה ודורש ממנה כי תהפוך את כספו בידיה לזהב. אם היא תיכשל – היא תמות, אך אם תצליח – גורלה יהיה מר ממוות. למרים אין ברירה כיוון שהחורף מכסה את פני הארץ, והאנשים מתקשים למצוא אוכל. היא נאלצת לקחת את גורלה ואת גורל משפחתה בידיה ולנסות להצילם מידי מלך החורף האכזר.
הספר נולד כאשר נוביק הוזמנה להשתתף בכתיבת אנתולוגיה המבוססת על סיפורי אגדות ידועים, ובחרה לעבד את הסיפור על אותו שדון ערמומי. "אני לא חושבת שאנשים יודעים, אך בסיפור מסתתרת אנטישמיות סמויה", מציינת נוביק. "לשדון יש אף ארוך ודמותו מזכירה קריקטורות של יהודים. כתבתי את העיבוד כסיפור קצר ואז החלטתי להופכו לרומן רחב־יריעה, כי ראיתי את האנטישמיות המסתתרת ורציתי לפרק אותה".
"עבדתי בעיצוב ובתכנות בחברה שמפתחת משחקי מחשב. אהבתי את יצירת העולם של הדמויות ואת הצורך להכיר את כל המבנה מתחילתו ועד סופו, דבר שהכין אותי לקראת הספרים העתידיים שלי, בפיתוח הדמויות בתוך מבנה גדול שהולך ומסתעף"
אביה היהודי של נוביק נולד בליטא, ושרד את השואה כילד קטן. על הזוועות שעבר שם לא סיפר לילדיו. "אבא שלי סיפר לי סיפורים מעורפלים ולא קונקרטיים, והתמקד ברגעים מגוחכים. את הסיפורים הטראומטיים הוא סיפר כהיסטוריה מצחיקה והתחמק מלספר את האמת, הוא רצה בעיקר לשתף את החוויה ופחות את העובדות. מה גם שהוא היה אז ילד קטן ולא זכר הרבה. אבל עבורו סיפור האמת, משמעו צלילה אל תוך הטראומה. לשם הוא לא רצה להגיע, ולכן הוא התמקד ברגעים שנראו בעיניו מצחיקים ולא בכאב".
שזה למעשה מאפיין של הומור יהודי.
"במובן מסוים, כן. אחד הסיפורים למשל היה שכשהם עזבו את ליטא, סבא שלי גרר פיזית את סבתא, שלא רצתה ללכת. היא השאירה שם משפחה גדולה שכללה 13 אחים ואחיות, והיא לא רצתה לעזוב. אז הוא לקח אותה עם שני ילדיהם הקטנים, ודחף אותה בכוח למשאית שעזבה את ליטא. למחרת נכנסו הנאצים לעיר וכל משפחתה נרצחה. אבא מעולם לא סיפר לי את החלק הזה, רק את החלק של הדחיפה למשאית, רגע שהצחיק אותנו. ורק כשבגרתי שאלתי אותו: מה קרה למשפחה של סבתא? – 'אה, הם כולם נרצחו', הוא ענה לי במשיכת כתף.
"סבתי הפולנייה, מצד אמי, חיה תחת השלטון הקומוניסטי והייתה מבריחה זהב כדי להתפרנס, עד שנתפסה וישבה בבית הסוהר. כך שגם אמא שלי, פולנייה לא־יהודייה, לא סיפרה על ילדותה אלא הקריאה לי אגדות־עם ומיתוסים של העם הפולני. רוח הסיפורים ששמעתי משני הוריי הייתה שהם היו חייבים לצאת משם על מנת לשרוד. ואכן המשותף ביניהם הוא ששניהם הרגישו מבודדים משאר העולם, וזה קשר ביניהם.
"כשבגרתי והתחלתי לקרוא על ההיסטוריה של ליטא, הבנתי את המורכבות שהאנשים חיו בתוכה. הליטאים נתקעו בין שתי האימפריות, גרמניה ורוסיה. האוכלוסייה הכללית פחדה מסטלין ומהיטלר, ובתוכה היהודים – שהיו קבוצת לחץ בתוך קבוצת לחץ. השליטים לא אפשרו ליהודים להיות בעלי קרקעות או בתים, אלא לעסוק בכלכלה ובכסף, מה שהפך אותם לפגיעים מול הסביבה הלא־יהודית. החיבור בין יהודים לזהב היה תירוץ כדי להתקיף אותם. היו שם שכבות של דיכוי ומהמקום הזה צמחה מרים, גיבורת הספר".
דמויות שרע להן
בתור בעלת רקע יהודי משפחתי, נוביק שאבה השראה עבור דמותה של מרים מחייה הפרטיים, למרות המרחק הגדול בין השניים. "החוויה היהודית שלי מגיעה ממקום חילוני ולא ממקום דתי. אני חיה בניו־יורק, נשואה ליהודי ויש לנו הרבה חברים יהודים, כך שתחושת השייכות שלי אל השבט היא מאוד חזקה. לאבא שלי לא היו רגשות כלפי הדת היהודית אחרי המלחמה. אבל אמא שלי, הקתולית, הקפידה יותר ממנו על היהדות. היא למדה מסבתי היהודייה איך לבשל את המאכלים המסורתיים לחגים, היא אפילו רצתה שנלך לבית ספר יהודי וגם שנלמד את הדת הנוצרית, אבל אבי התנגד לנצרות אז לא למדנו על אף אחת מהדתות. טכנית אני לא נחשבת יהודייה, אבל אני חיה באווירה של עולם יהודי ומחשיבה את עצמי ככזו, גם אם לא גדלתי בבית שמקיים את ההלכה.
"כשאבא היה ילד והם חזרו לווילנה כפליטים בסוף השואה, הם גידלו חזיר כדי להתמודד עם הרעב ולשרוד. לא היה מה לדבר על כשרות, הם היו לגמרי לבדם, ללא קהילה או מסגרת, ואפילו לא חשבו לקיים מצוות. עבור אבא שלי, המשמעות של להיות יהודי זה להיות מדוכא ללא יכולת לסמוך על איש. היהודי הוא חכם, עובד קשה אך הוא לא חלק מהקהילה הכללית, והאלמנטים הללו נשזרו בסיפור. מרים, כמו אסתר המלכה, בוחרת לצאת מהעולם היהודי מתוך חוסר ברירה, ומשום שהעולם נמצא בסכנת הכחדה. אנשים לא מבינים את הוריה של מרים שמאפשרים לה לצאת ולהסתכן, אבל אלו בעיניי בעיקר לא־יהודים שלא חוו דיכוי ולא מבינים את ההכרח הזה של הסתכנות והצלה. רוב האנשים לא מעיזים לסכן את עצמם ולהיות חלוצים, אבל מרים התחילה להשמיע את קולה מתוכי, כשהיא מוכנה להסתכן כדי להציל לא רק את המשפחה שלה, אלא את הקהילה, את הכפר שמסביב ואת העולם כולו".
לצד מרים, מככבות בסיפור גם שתי נערות לא יהודיות – האחת משרתת פולנית, והשניה בת אצילים. "הסיפור הקצר שכתבתי לאנתולוגיה עסק רק במרים", מגלה נוביק, "אבל בספר הוא התרחב לדמויות נוספות ולריבוי נקודות המבט, כי מבחינתי כולם אנשים שלמים. גם וונדה המשרתת מתגלה כאדם מלא, ואפילו כלפי אביה הפולני האלים אפשר לחוש חמלה בשלב כלשהו. סטאריק, מלך החורף, תוקפני בדרכו, אולם במהלך הקריאה ניתן להבין את המורכבות שבה הוא חי. לגיבורות שלי, שניתקות מהקהילות שלהן, אין אחיות – ולכן הן הופכות אחיות זו לזו, ונוצר קשר מנטלי ביניהן, כמעט כמו משפחה. מרים לא יכולה לתקן את המציאות לבדה והיא קוראת לעזרה. רק משום שהיא שלחה יד החוצה, היא מקבלת סיוע. זהו הכוח בעיניי של יצירת קהילה ורציתי להצמיח את הכוח הזה בעולם.
"בסרטים פופולריים רבים הפתרון מגיע בצורת מלחמה בין שני גברים, צבאות או אנשים המכים זה את זה. כך הג'דיי למשל, מתוך 'מלחמת הכוכבים'. גם אצלי מרים משתמשת בכוח הפיזי שבידיה ההופכות את הכסף לזהב, אך עיקר הפתרון מתרחש דרך הקשר בין הדמויות. אני מעדיפה להציג נקודת מבט שאומרת שהדרך לפתור קונפליקטים היא רק על ידי חיבורים ושותפות".
חשוב לך להציג עולם מורכב, אך דמות אחת נותרה חד־ממדית ואלימה, ואי אפשר לקיים איתה קשר.
"נכון, זהו השד שרק רוצה לקחת, והוא ניזון מרעב תמידי. אני חושבת שבתוך כולנו טמון אותו גרעין של רעב והוא שמייצר את הדיכוי. לשד אין חוקים ואי אפשר לסמוך עליו, לכן הוא מפלצת. אבל לכל שאר הדמויות, גם אלו שנתפסות כתוקפניות, יש מערכת של חוקים – והיא שמגנה על החלשים מפני בעלי הכוח".
עלילת הספר מפותלת ומלאה בפניות חדות. נוביק עצמה מתוודה שלא ידעה כיצד הסתיים הספר כשהתיישבה לכתוב אותו. "כשהתחלתי לכתוב אותו לא ידעתי לאן זה יתפתח. הרגשתי כאילו אני משוטטת ביער, ולעיתים הולכת לאיבוד. הייתי כותבת בשבוע כעשרים־שלושים אלף מילה, ונותנת לזה לנוח. כעבור שבוע הייתי חוזרת למילים שכתבתי, משכתבת ומאפשרת לזרימה לצאת מתוכי. פתאום באמצע הספר, גיליתי שישנה דרך ושאני מבינה את מהלך הסיפור. ואז אני גם קולטת איך שתי התרבויות שמהן באתי משתלבות למארג אחד".
להגיע מתוך עולם יהודי כואב לעולם של פנטזיה דורש חירות מחשבתית גדולה.
"נכון. אני נסמכת על ההיסטוריה שהיא הזמן שחלף, ודרכה אני נוסעת אל עולם עתידי לזמן שאולי יהיה, ומשתמשת בפנטזיה כי זהו עולם שאולי אף פעם לא יתממש. אבל חשוב לי לברוא סיפור שהוא הרחבה של החיים שלי, שמתוכם יכולים לצמוח גיבורים יחידים שיכולים להציל את החברה".
